הו, אילת, אילת. עיר החופש הלאומית שלנו. חופש מהעבודה, מהלימודים, חופש מחובת איתות, מתן זכות קדימה הוא המלצה כללית בלבד, חונים איך שרוצים, חוצים איפה שרוצים ובאופן כללי עוזבים ידיים... או לפחות זה מה שאנחנו מצאנו בביקור בעיר הדרומית ביותר בישראל במסגרת הנסיעה הקבועה לאילת.
אז ארזנו את משפחתנו הקומפקטית, אמא, שתי ילדות ואבא (שאמנם טכנית בגיר, אבל מסווג התנהגותית כילד...), את יותר מדי הציוד שנוטים לקחת לנסיעה ארוכה, שקית חטיפים לא מתפוררים, קופסת פירות ויצאנו לדרך.
אבל רגע לפני כן, תקציר הפרקים הקודמים:
רכב המבחן: סיטרואן קקטוס עם מנוע ה-1.2 ליטרים, שלושה צילינדרים טורבו עם 110 סוסים, 20.9 קג"מ ותיבת הילוכים אוטומטית בת שישה יחסי העברה. המכונית שהגיעה אלינו למבחן ארוך טווח בן מספר חודשים אצל חברי המערכת צברה עד כה 14,258 ק"מ. בשימוש יום יום פרברי ועירוני ברמות עומס תנועה מגוונות צריכת הדלק נעה בין 12.9 ק"מ לליטר לבין 15 ק"מ לליטר. במכוניות טורבו, לאופי הנהיגה של האוחז בהגה יש השפעה גדולה הרבה יותר מאשר הרגיל על צריכת הדלק. שכן כל עוד נוהגים בה תוך שימור מומנט ותכנון מוקדם של האצות, אפשר ליהנות מהיתרונות של מנוע קטן מבלי להעיר את מגדש הטורבו יותר מדי.
אנחנו עדיין מחבבים מאוד את העיצוב החיצוני הלא שגרתי (שבאופן אישי מצער אותי לראות שלא המשיך במתיחת הפנים שהוצגה לאחרונה), בדיווח הקודם גם סיפרנו לכם על ההוכחה שקיבלנו ליעילות מיגון הגומי, ה-"air-bumps" כנגד המגיפה השחורה של פתיחת דלתות פראית בחניות, כאשר סימן קטן שבקטנים על הגומי הוא כל מה שנשאר.
תא הנוסעים מחפה על חומרים פשוטים יחסית עם עיצוב נהדר ומושקע וירידה לפרטים. המרווח הפנימי טוב יחסית למכונית קומפקטית וכן תא המטען שבהסרת המדף האחורי מגלה כושר הטענה מפתיע מאוד.
עדיין לא השלמנו עם המחסור במקומות אחסון בגודל ראוי בתוך תא הנוסעים, מחזיק הכוסות מתאים לפחיות משקה אנרגיה או ספלי אספרסו. גם התפעול של כל מערכות הרכב ממסך המגע לא זורם לגמרי כאשר הוא מצריך דפדוף מסיח דעת בזמן נהיגה.
אזימוט 180 טווח 346
התיקים מוכנים ליד הדלת והשלוק האחרון והקולני מהקפה היה האות ליציאה לדרך. אנחנו עוצרים לאיפוס קילומטראז', תדלוק עד הפקק ובדיקת לחץ אוויר ויוצאים לדרך. המסלול הנבחר לאילת עבר בשיוט על כביש 6, עבור לעוקף באר שבע, מצפה רמון ומשם על כביש 40 לאילת בנופים המשגעים של המדבר והערבה ובמזג אוויר סתווי נעים. הדרך כללה שתי עצירות קלות לחילוף חומרים.
כדי לקבל צריכת דלק ריאלית ככל האפשר, אופי הנהיגה היה מנהלתי לחלוטין. הקצב היה במהירות החוקית עם חריגות קלות ובלתי נמנעות של 10 אחוזים לכאן ולכאן בהתאם לתנאי הדרך והתנועה.
יותר מאשר ביום-יום, בנסיעה הארוכה הפריעו לנו היעדר מקום להניח בו כוס קפה או בקבוק שתיה קלה, שקית נשנושים וכדומה.
מצד אחד, ידענו על נוחות הנסיעה המצוינת של הקקטוס שכן אליה התוודענו היטב בחודשים האחרונים, אבל עדיין גם בנסיעה הארוכה והרצופה לאילת הנוחות הייתה פשוט יוצאת מן הכלל. למעשה, לא היה אכפת לי אם אילת הייתה מרוחקת בעוד 200 קילומטרים דרומה (גם בגלל שהיא הייתה בתוך הים, אבל זה כבר סיפור אחר...).
מבחינת הביצועים, הן בדרך דרומה והן בחזרה על הפיתולים, העליות והירידות שדרכם חלפנו לא הייתה לקקטוס בעיה של ממש. אמנם לא מדובר בחיית ביצועים רושפת סוסים וכנראה שעקיפות נועזות לא היו באות בחשבון בכל מקרה. אבל למי שהשילוב של שלושה צילינדרים ונפח של 1.2 ליטרים גורם רתיעה אפשר להשמיע צפירת הרגעה.
כמה יצא?
אז, שורה תחתונה, כמה צרך הקקטוס בנסיעה לאילת? ובכן, בכדי לכסות את 346 הקילומטרים אותם נסענו לגם הקקטוס 19.8 ליטרים של דלק (שעלותם באילת נטולת המע"מ עמדה ביום הנסיעה על 105.9 שקלים) חילוק של מספר הקילומטרים בכמות הדלק מניבה תוצאה של 17.47 קילומטרים לליטר. מחשב הדלק התגלה כמדייק למדי כאשר הוא הציג 17.8 ק"מ לליטר. מסתבר שהוא קקטוס אמיתי...
אגב, זוכרים את הנקודה קודם בנוגע להבדלים באופי הנהיגה עם מנועי הטורבו? אז בנסיעה חזרה למרכז, עם הרבה פחות סבלנות, רגל כבדה יותר על הדוושה ומזגן התייצבה הצריכה על 15 ק"מ לליטר.