בקטגוריה הבכירה בה אנו מתחרים עם ה-STI, יש כמה אריות רציניים. גם מכוניות, וגם נהגים. ג'ון צ'יקו, הבעלים של המכונית והיבוא של קוסקו הציב לעצמו ולי מטרה מאוד יומרנית - לנצח את המפלצות במגרשם הביתי. לא מטרה פשוטה עבור מכונית משפחתית, ארבע דלתות ובעלת חמישה מקומות ישיבה. נתחיל בזה שמשקלה העצמי נושק ל-1,600 ק"ג שזה בין 100 ל-250 ק"ג יותר מאשר המכוניות המובילות בקטגוריה על אחת כמה וכמה שגם באגף האנרגיה, סובלת המכונית מנחיתות של כוח בסדר גודל של 150-250 כ"ס.
בחישוב פשוט, המספרים לא מסתדרים. ל-STI יחס הספק משקל גרוע ביחס למכוניות הבכירות ובתיאוריה היה עדיף למקם את המכונית בקטגוריה הטבעית שלה, אחת למטה. אבל לג'ון יש מטרה ושאיפות ומה שאין בכוח, יש בהתנהגות. על רשימת השינויים, עידכונים ושיפורים שנעשו לא ארחיב הפעם, רק אזכיר שהם קיצצו מפער של שתי שניות איתו התחלנו מהמכוניות המובילות, לפחות משניה. וזה עוד עם נחיתות צמיגים (המובילים נוסעים על סליקס).
אבל המטרה לא הייתה לצמצם. המטרה הייתה לנצח. ובכדי לעשות את זה - צריך להמשיך לשפר ולעדכן. למתוח את יכולת המיכניקה למקסימום. לחפש מה יסייע לקצץ עוד עשיריות ומאיות של שניה מזמני ההקפה. וזה מצריך זמן, ממון, ניסויים ומבחנים.
אמינות זה לקוראים בקפה
בעולם האידיאלי, פיתוח של מכונית שכזו היה קורם עור וגידים על פני חודשים רבים בטרם פתיחת עונת מירוצים. או-אז גם היה אפשר להשקיע זמן באיתור תקלות והכי חשוב - בכיול הנכון של כל מכללי המכונית למשימה היומרנית. אבל לא רק שאנחנו לא בעולם האידאלי, אנחנו בישראל... וזה אומר שכל מה שכתבתי כאן, לא קרה. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה, אין לנו זמן לאימונים, וחלק מהשינויים נבחנים בזמן אמת ולפעמים, יש תקלות. מה לעשות. אנחנו לא מושלמים.
אלא שגם בעולם המושלם (מירוצי מכוניות מקצועיים), אין מכוניות מושלמות. ולמרות תקציבי עתק, הציוד הכי טוב, המהנדסים הכי טובים - מכוניות המירוץ מתקלקלות. לעיתים אפילו עוד בטרם התחיל המירוץ. אז אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר. כי ביחס לתקציבי הענק, שפע מכונאים, מהנדסים, ואנשים שזו כל מהות עבודתם, "הצוות" של ה-STI כולל פחות או יותר את... ג'ון... וכן, ברור שהוא לא היה יכול לעשות את זה ללא עזרתם של האנשים הנהדרים ממוסך יוסה. אבל גם הם צריכים להמשיך לעבוד בין לבין על מכוניות של לקוחות אחרים.
מירוצי מכוניות - הכול יכול לקרות
ועל שום מה ההקדמה הזו? כי בשני המירוצים האחרונים חווינו סדרת תקלות. במירוץ הקודם אני נאלצתי לוותר על מקצה הזמנים האחרון שלי. למירוץ שנערך אתמול בכלל לא היינו צריכים לבוא, כי מלכתחילה ידענו שבגלל תקלת חשמל לא פתורה, המנוע ב-"סייפטי-מוד". וזה אומר שאין לו בכלל כוח. לא היינו צריכים לבוא, גם כי ג'ון חזר ערב המירוץ מגרמניה, נסע ישירות למוסך ובילה שם את כל הלילה בניסיון לפתור את הבעיה, והגיע למירוץ בדקה התשעים אחרי נהיגה של שעה וחצי לערד וללא דקת שינה אחת.
אבל בכל זאת באנו. בכדי לכבד את המעמד, בגלל החברים, והמתחרים האחרים. ונתנו כל מה שיש לנו. ולמרות זאת, הזמן הכי מהיר שלנו לא היה מעניק לנו את הגביע אפילו בקטגוריית המכוניות החלשות ביותר (...).
מאכזב? מאוד! אנחנו נהגים תחרותיים ורוצים לנצח. יש לנו מטרות ואנחנו רוצים להגשים אותן.
זה מה שישבור אותנו? בחיים לא! כי ספורט מוטורי עושים באהבה. או לא עושים בכלל. ואני חושב שהחיוך שלי בשתי התמונות האלו, שצילם פז בר האחד והיחיד אחרי שני המירוצים האחרונים, מספרים את כל הסיפור.
אז המשך יבוא. וברכות לזוכים.
