רשלנות במשטרה: סייעה לנפגעת בתאונת "פגע וברח" והואשמה בגרימתה

האירוע התרחש בתחילת שנת 2016 בקריית מוצקין, כאשר המשטרה מקבלת דיווח על פיו הולכת רגל נפגעה במעבר חציה ע"י רכב שעזב את המקום, מבלי להשאיר פרטים. על פניו, מדובר על עוד תאונה בה הנהג הפוגע מפקיר את הפצוע ובורח ממקום התאונה כאחרון הפחדנים. על פי כתב האישום שהוגש כנגד הנהגת, מדובר על כביש דו סטרי בו ישנו מעבר חצייה הנראה לעין. באותה העת, הולכת הרגל, הספיקה לחצות את חלקו הראשון של מעבר החציה, עברה את שטח ההפרדה הבנוי והספיקה לחצות 5.8 מטרים מחלקו השני עד שנפגעה מרכב הנאשמת.

נטען איפוא, כי הנאשמת נהגה רכבה ברשלנות בכך שלא שמה לב לדרך ולא הבחינה בהולכת הרגל הנ"ל, לא אפשרה לה להשלים החצייה בבטחה, ופגעה בה. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל בגופה ונזקקה לטיפול. כמו כן, כתב האישום כולל סעיף על פיו הנאשמת בהיותה מודעת לעובדה שהייתה מעורבת בתאונה, עזבה את המקום מבלי למסור פרטיה כנדרש בחוק. גם הולכת הרגל טענה כי הנאשמת פגעה בה אך עזבה את המקום.

מנגד, הנאשמת מספרת סיפור אחר לגמרי; "כמה מטרים אחרי קווי החצייה ראיתי משהו על הכביש שנראה כמו גוש. לא ידעתי מה זה אז עקפתי אותו מצד שמאל ובאותה שנייה ראיתי אישה יושבת ממש באותה זווית כשעקפתי". במסגרת עדותה היא מסבירה כי לאחר שהבחינה באישה, היא יצאה מרכבה וניסתה באמצעות גבר נוסף שהיה נוכח במקום - להרים את האישה.

לכאורה מדובר על אירוע שטיבו להתברר בבית המשפט, אולם בחינה מעמיקה של אופן התנהלות המשטרה בתיק, מלמד כי זו התנהלה ברשלנות וכלל לא היה מקום לגרור את האישה לסאגה משפטית ולהגיש כנגדה כתב אישום. בפסק הדין כותב השופט באופן בלתי משתמע כי במסגרת החקירה נפלו מספר לא מועט של מחדלי חקירה:

התברר כי האישה שדווחה לראשונה על התרחשות התאונה כלל לא זומנה להעיד. בעדותו בבית המשפט אישר הבוחן המשטרתי כי היה מודע לקיומה של אותה עדה. הבוחן אישר, כי לא זימן אותה לחקירה. "מדובר במחדל חקירה מהותי", כותב השופט, "נוכח העובדה שמדובר ככל הנראה בעדת ראייה לתאונה שיכולה לתרום ביחס לשאלת זהות הנהג/רכב הפוגע".

לא נבדק רכבה של הנאשמת על ידי הבוחן. מדובר במחדל חקירה משמעותי נוכח העובדה, שהנאשמת שללה כל מגע בין רכבה לבין הולכת הרגל. על פי גרסת הולכת הרגל היא "ממש עפה" כתוצאה מהפגיעה. בנסיבות אלו (פגיעה חזקה בהולכת הרגל ששקלה כ-95 ק"ג). לפיכך כתב השופט כי "היינו מצפים למצוא נזק כלשהו ברכבה של הנאשמת. משהרכב לא נבדק, מונח מחדל זה לפתחה של המאשימה, ויש להניח לטובת הנאשמת שאילו הרכב היה נבדק לא היה מאותר נזק הקושר את רכבה לתאונה".

נוכח המחלוקת המרכזית בתיק (זהות הנהג/ת הפוגע/ת) אשר נתגלעה כבר בשלב החקירה, היה על היחידה החוקרת לבצע פעולות חקירה נוספות, כגון מסדר זיהוי ועימות בין המתלוננת לנאשמת. לדברי השופט, "ייתכן שפעולות אלו לא היו מניבות דבר, אך הן אפילו לא נשקלו על ידי היחידה החוקרת".

"בעבודת הבוחן נפלו כשלים נוספים הקשורים בבחינת אירוע התאונה, שדה הראייה וכד'" כותב השופט.

בסופו של יום, נקבע כי עדותה של הנאשמת היתה אמינה ואף עדיפה על גרסת עדי התביעה בכל הקשור לשאלות שבמחלוקת ולא מן הנמנע כי הולכת הרגל שחוותה אירוע תאונה לא קל, התבלבלה בשאלת זהות הרכב והנהג הפוגע, בפרט לאור התנאים ששררו במקום (חשכה וגשם). לאור כל האמור, קבע השופט כי המאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספר סביר את עובדות כתב האישום. ועל כן הוא מזכה את הנאשמת מהעבירות שיוחסו לה.

עו"ד אסף ורשה, מסביר כי החובה להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר נגזרת מעקרונות חוקתיים של חופש האדם והגנה על חירותו האישית מפני מעצר ומאסר ומפני פגיעה בכבודו כאדם. "משתלבת בכך חזקת החפות, ממנה נגזר העקרון כי אין להרשיע אדם ספק סביר המצדיק זיכוי הוא ספק המותיר, על-פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם.במקרה הזה, הספק הסביר שהתעורר נוכח מחדלי החקירה תואם את עמדת בית המשפט על פיה זה נוצר כאשר ההסתברות לחפות העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה בגדר אפשרות רחוקה ותאורטית.

עוד אומר עו"ד ורשה, "בוחני התנועה המשטרתיים עובדים בסיר לחצים משמעותי ביותר ולרוב עבודתם נעשית באופן מדויק, אולם ישנם מקרים כגון זה בהם ברור כי בדיקה מקיפה וחקירה מעמיקה היתה מונעת את הצורך להגיש כתב אישום כנגד האישה - ולגרור אותה לתוך מסכת משפטית מאיימת".