על גבול אפגניסטן באופנוע: גיא מרמור ממשיך במסע הגדול

המסע התחיל רשמית. קצת עבודת ניירת שהפתיעה לטובה בנמל בחיפה והעלנו את האופנועים לאוניה כאשר אנחנו בחרנו לטוס ליוון כמה ימים לאחר מכן. אני אישית ממש לא איש ים ומעדיף להתרחק מספינות וים פתוח.


זמן קצר אחרי הנחיתה באתונה שחררנו את האופנועים בקלילות ומיד ביציאה מהנמל תדלקנו את האופנועים ושטפנו אותם כדי להוריד את שאריות מי המלח שנמצאו עליהם לאחר שלושה ימי הפלגה. משם נסענו לאתונה עם התכנון להרכיב צמיגים וקניית "מצרכים" ב-Touratech יוון - חנות מעולה ויחס מדהים. רכשנו תיקים חסיני מים, רצועות קשירה ועוד כל מיני שטויות למסע.


כיוון שזו הפעם הראשונה שלהם בטיול מסוג שכזה, רוני ודיויד יצאו למסע עם הרבה יותר מידי ציוד ובמהלך המסע הם כל הזמן השאירו דברים בנקודות שונות לאורך הדרך. זאת למרות שהזהרתי מראש," תארזו הכל ואז תורידו שליש לפחות. המשקל הוא האויב ועל אופנועים בעיקר בשטח כל קילו מורגש".

התכנון לימים הקרובים היה לחצות את יוון ובולגריה מהר כדי להגיע למעבורת בבורגס שעליה נחצה את הים השחור לגיאורגיה. יוון ובולגריה הן מדינות אירופיות וידעתי שאין לנו שום בעיה לחצות אותן במהירות כי תמיד נוכל לחזור ולטייל באזור. את רוב זמן הטיול אני רוצה להשקיע במזרח במקומות שאליהם כנראה לא אחזור בקרוב לכן תכננו חצייה מנהלתית של יוון ובולגריה.


השיקול שלא לעבור בטורקיה נבע מהמצב המדיני שלנו כרגע איתם וגם 1,500 ק"מ של כבישי אגרה לא הלהיבו אותנו בלשון המעטה, לכן החלטנו על המעבורת. המעבורת עצמה הייתה חוויה שלא נשכח לעולם. 3 לילות על הים השחור בכלי שיט עצום שרוב הנוסעים בו הם נהגי משאיות גאורגים או ממזרח אירופה, להיות איתם על הספינה היה חוויה - הם שותים בלי הפסקה ובעיקר יושבים בשמש. למזלנו קיבלנו תא עם עוד רוכב אוסטרי שהסתדר אתנו מצוין וככה היה שקט לפחות בתא הקטן בעל ארבע המיטות.

אחרי 3 לילות על הספינה שבסוף הרגישו קצת כמו כלא, הגענו לגיאורגיה,
ארץ יפה ומזמינה, אנשים נחמדים ונופים מדהימים. התכנון היה לעלות צפונה להרים לכיוון mestia ו-ushguli שהדרך לשם הייתה מדהימה והכפר עצמו מדהים לא פחות. עד mestia הדרך הייתה סלולה ברובה ולא היו כל בעיות. אחר כך התחילו דרכי עפר שהפכו לדרכי בוץ, וכאן התחיל הטיול באמת ועוד נלמד רבות על פי הדרך הזאת ועל כושר הרכיבה של כל אחד מאיתנו.


מיד ניכר שדיויד שבחר להביא את ה-DR650 משלם מחיר כבד. המנהל ב-Touratech באתונה הסביר לו שהמתלים של האופנוע לא בנויים למשקל שהוא הביא והוא היה צריך להחליף בולם שלם ולא רק קפיץ, אבל לא כך נעשה. בזמן שה-KTM 690 דילג מעל בורות עם המתלים החזקים והארוכים, ה-DR נכנס וסגר מהלך פעמים רבות ולכן קצב הרכיבה היה איטי למדי. גם רוני שהיה עם אותו אופנוע, אך היה עמוס הרבה יותר, החליק פעמיים ואיבד את הביטחון ברכיבה. אחת הנפילות הייתה "קצת" קשוחה והוא חטף את המשקפיים לפרצוף ונחתך באף. את היום סיימנו בבית הארחה קטן ונחמד ב-ushguli עייפים ומלאים בבוץ.

בבוקר המחרת, דיויד ורוני שמעו מזוג מטיילים ברכב שהמשך הדרך הוא עם עוד בוץ וגם יש ביצה בדרך שבה הם נתקעו עם הרכב ונלחצו מהמידע. אני כמובן רציתי שנמשיך כיוון שבדיוק בשביל חוויות אלה באנו והבאנו את האופנועים המתאימים לתנאי השטח, אבל הם החליטו לחזור. נאלצתי להסכים וחזרנו חזרה למטה, התגלגלות בהילוך ראשון, רכיבה איטית מאוד שהפריעה לי ולתחושתי גם לאופנועים, שמשום שכאשר שנעים על קלאץ' בהילוך ראשון בזמן שהאופנוע מתחמם ולא מקבל אוויר. במהירות איטית כזו כל בור מורגש וגם מעברי בוץ מקשים עוד יותר על התנועה. מבחינתי הנסיעה הזאת הייתה דגל אדום, בנוסף לקשיים נוספים של הצוות בהתנהלות יום יומית כמו קאמפינג או חיפוש אחר מלונות, הביאה אותי להחלטה קשה אבל הכרחית, אני ממשיך לבד.


זו לא החלטה שצריך להקל ראש בה. אמנם עשיתי את הדרך מארגנטינה לאלסקה לבד, אבל האזורים שאני הולך לפגוש מאוד לא מתויירים ולא סביר שאפגוש מטיילים כמוני. אני הולך להיות לבד וזה ממש לא בונוס. מצד שני, חיכיתי לטיול הזה זמן רב ואני לא יכול לעשות אותו בצורה כזו, של חששות ורכיבה איטית ומסוכנת לאופנוע ולי. אני מודה, אני רוכב קצת יותר אגרסיבי ולכן התאמתי את האופנוע לטיול, שהוא מעולה בשטח קשה ונועד לנסיעה חזקה. אם הייתי רוצה להתגלגל בהילוך ראשון, הייתי מגיע על גרוטאה כמו ה-KLR שרכבתי עליו באמריקות אבל הפעם זה שונה. אז לקחתי את ההחלטה הקשה ולאחר כ-8 ימי רכיבה ביחד, הודעתי לרוני ודיויד שמכאן אני ממשיך לבד.

הלבד שלי התחיל בטביליסי בירת גיאורגיה, עם היציאה לכיוון מעבר הגבול עם רוסיה. זהו מעבר נוראי. שמעתי סיפורים על המקום, אבל באמת שלא הייתי מוכן למה שחיכה לי. הרוסים עיכבו אותי בגבול ל-5 שעות, שמו אותי בחדר חקירות עם כל מיני צ'צ'נים ושאלו אותי המון שאלות, אבל לבסוף נכנסתי. התהליך היה נוראי באמת. איזה מדינה מתייחסת לתיירים שבאים לבקר ככה? עד שיצאתי מהגבול היה כבר חושך ולזה הצטרף הגשם של סיביר, אחלה מתנת כניסה לרוסיה. תכננתי לפתוח אוהל אחרי הגבול, אבל הגשם הפך את כל השדות לביצות והחלטתי לרכב בגשם עד לעיר הקרובה vladikavkaz כדי למצוא מקום לישון בו שאשאר יבש. העיר הייתה חשוכה ולא ממזמינה, אחרי חיפוש קצר מצאתי איזה חור לשים בו את הראש ללילה.


ידעתי שלפניי כמה מאות קילומטרים לא קלים, החלק הזה של רוסיה היה רק תחנת מעבר לקזחסטן. למחרת בבוקר יצאתי דרך גרוזני צפונה לכיוון קזחסטן. הרגשתי כיף לרכוב לבד, בקצב שלי ומיד לקחתי דרך שטח של 200 ק"מ של חול ודרכי עפר מהירות ומהר מאוד נזכרתי מדוע בחרתי לנטוש ולהמשיך לבד. סוף סוף נתתי לאופנוע למתוח רגליים כמו סוס מרוץ שעולה בפעם הראשונה על המסלול, אני והאופנוע בסנכרון מושלם טסים ב-60-80 קמ"ש מעל חול, בורות ודרכי עפר, אז באמת עלה לי החיוך וההבנה שבחרתי נכון את האופנוע המתאים ביותר למסע.

ברוסיה וקזחסטן היה לא קל בלשון המעטה עם מעט מאוד מקומות לישון ולקנות בהם אוכל. בדרך היו רק כפרים קטנים שבהם יש בקושי חנות מכולת קטנה למצרכים, והאמת שדי נמאס לי לבשל ולישון באוהל במשך שבוע בלי להתקלח. לא, זה לא היה פשוט בחום הזה של המדבר. המעבר לקזחסטן היה חלק. אומנם המדינה עצמה רחוקה מלהיחשב ל"חלקה". ארחיב על כך בהמשך, אבל קזחסטן עוד תתגלה כמדינה הכי גרועה שהייתי בא מכל המדינות שרכבתי וטיילתי בהם אי פעם בחיי, והאמינו לי שהזדמן לי לרכב בכמה חורים של ממש.


הכבישים בקזחסטן שבורים, מרוסקים ורצופי חורים. כולם מסביב מזגזגים ומנסים להימנע מהבורות, פעם בכמה רגעים אתה חוטף בור ומתפלל שלא עיקמת ג'נט, פוצצת צמיג או גרמת נזק כלשהו לאופנוע והמטען, אבל ל-690 אנדורו יש ג'נטים חזקים מאוד וביחד עם פנימית heavy duty וצמיגים קשיחים, הכל אפשרי ואני צולח את המדינה השבורה.

המעבר מקזחסטן לאוזבקיסטן היה אחד מימי הרכיבה הקשים שהיו לי מנטלית ופיזית. הדרך לגבול, כמו ברוב מדינות העולם השלישי, מוזנחת. יש מן החלטה כזאת של מדינות שהדרך לגבול עם המדינה השכנה לא תהיה תחת שום אחזקה או טיפול ופשוט מי שרוצה לנסוע שם, בעיה שלו, אבל הפעם זה באמת היה נוראי. לפניי היו כ-90 ק"מ של חול, אבק וחצץ שבהם נוסעות משאיות ועשרות מקומיים כולם מזגזגים ומנסים לסיים את הדרך הזאת בשלום.


בתחילת הדרך הורדתי קצת אוויר ואמרתי יאללה לעבודה, אלה רק 90 ק"מ. עמדתי על האופנוע, טסתי בין בורות מכוניות ומשאיות, ענני אבק וחול עפים לכיוונך אבל אני הייתי ב-mode שלי, לתת עבודה. סיימתי את הדרך בשעתיים בערך עם תדלוק באמצע והייתי מבסוט. 5 ק"מ לפני הגבול עצרתי כפי שתכננתי, משום שלאוזבקיסטן אסור להכניס רחפנים ואין מצב שאני משאיר את הרחפן שלי כאן, אז אצטרך לחשוב בעורמה ולהבריח אותו. עצרתי לסדר את הרחפן ופתאום אני רואה שה-tool tube (צינור פלסטיק שבתוכו מכניסים כלים) שהיה מחובר לי לאחד הארגזים מאחור נפל ולא נמצא! היו בתוכו כפות לתיקון פאנצר' ועוד כל מיני גומיות וכלים ייעודיים. אסון גדול. מהר עליתי על האופנוע וידעתי שאני חייב למצוא את זה מאחר שאת הכלים והחלקים שיש שם אין סיכוי להשיג באזור הזה של העולם. אחרי כמה מאות מטרים הגיע מולי רכב, עצרתי אותו, הראתי לו תמונה ושאלתי אותו אם הוא ראה משהו כזה. הוא ענה שכן, בערך 20 ק"מ אחורה.

בראש שלי עוברת המחשבה על הדרך המסויטת הזו והסיוט המשיך בכך שחזרתי כל 90 הק"מ לחפש את הכלים ולא נמצאו. בדרך חזרה, רכב מקומי כמעט פגע בי ועפתי על דיונת חול. מתוך ייאוש, את הדרך הנוראית עשיתי 3 פעמים סה"כ 270 ק"מ של סיוט ואת היום הזה סיימתי מעבר לגבול אוזבקיסטן ללא הכלים, מלא בחול עטוף בזיעה ומיואש.


למזלי מצדו השני של הגבול היתה מלונית קטנה. נכנסתי אליה ושטפתי את כל ציוד הרכיבה וגם את פילטר האוויר של האופנוע שהיה מלא חול ואבק. למחרת יצאתי לדרך באוזבקיסטן, מדינה עם המון היסטוריה שעומדת במרכז דרך המשי. תחנה ראשונה, ימת אורל (Aral Sea), מה שהיה אחד מהאגמים הגדולים בעולם והתכווץ היום לכדי שלולית מים קטנה תודות לרוסים. ישנה חוויה אפוקוליפטית משהו, למראה אניות מחלידות שוכבות על קרקעית חול.

משם המשכתי לחיווה ובוכרה, ערים עם היסטוריה משמעותית על דרך המשי.
הרכיבה באוזבקיסטן לא קלה. חם מאוד והנוף מדברי לוהט. אתה עוצר רק לרגע לתדלוק או לשתות ומיד כולך נוטף מזיעה. בטשקנט הבירה עשיתי עצירה לכמה ימי מנוחה והוצאת ויזה למדינות בהמשך - קירגיסטן וטג'יקיסטן, טיילתי בעיר וראיתי שוב המון היסטוריה. לדוגמא, מסתבר שהקוראן העתיק ביותר בעולם נמצא בטשקנט! ספר קוראן שנכתב קצת אחרי מות מוחמד, עצום בגודלו, אסור לצלמו וכתוב על גבי עור גמל כשכל דף בגודל חצי מטר. מטשקנט אוזבקיסטן המשכתי לטגיקיסטן ולפני הפמיר.

Pamir highway, אחת הדרכים היפות בעולם וגם הקשוחות שבהן, עוברת מעל הרים נהרות ומדבריות. הדרך מתחילה בדושנבה (Dushanbe) בירת טג'יקיסטן וממשיכה עם נהר הפמיר על גבול אפגניסטן ונגמרת בקירגיסטן. הדרך הזאת היא אחת מנקודות השיא בטיול שלי וגם אגלה שהיא תהיה הדרך הכי יפה וקשה שרכבתי אי פעם.


בדושנבה הצטיידתי במצרכים לבשל, פירות יבשים, מים ויצאתי לדרך. היום הראשון על הפמיר. הדרך מתחילה עם סלילה טובה ביציאה מדושנבה הבירה וקצת לאחר מכן מתחילה להפוך לעפר וככה לימים הבאים. היום הראשון היה יום רכיבה לא קל, הנסיעה מאוד איטית, רוב הדרך אתה על קצה צוק ובלי התראה מגיעות פניות חדות וכל טעות קטנה יכולה להסתיים בצלילה של עשרות מטרים לנהר. היום הראשון היה היום עם הנופים הכי יפים שראיתי בחיי - הרים, פסגות, מעברי הרים של 3,000-4,000 מטר. באמת עוצר נשימה. הרכיבה ארכה 280 ק"מ מדושנבה לעיירה kalaikhum, שם מצאתי גסט האוס נחמד על הנהר.

בארוחת ערב ישבתי עם בחור אמריקני בן 45 שסיפר לי שנותרו לו 10 שנים לחיות, אין לו משפחה והוא מטייל בעולם על אופנוע. לשיחה הצטרף רוכב אופניים שהגיע ברכיבה מאנגליה והיה ערב מוצלח של שיחה קולחת בין מטיילים. הבחור האמריקאי הגיע מהכיוון השני ולמחרת הוא יצא ליום האחרון בפמיר לכיוון דושנבה. חקרתי ושאלתי אותו על תנאי הדרך ומה מצפה לי בהמשך.


בראש ובראשונה הוא הזהיר אותי מהאוכל - כולם חולים בפמיר, האוכל והמים פה ברמה סניטרית מאוד ירודה בגלל הריחוק מהעולם הגדול ולכן כדאי להיזהר. ביהירותי אמרתי שכבר עברתי בג'ונגלים בבוליביה ופרו ששם כולם חוטפים סלמונלה והרעלות ולא קרה לי כלום לכן אני לא חושש יותר מידי, אבל אהיה זהיר.

למחרת בבוקר העמסנו אופנועים וכל אחד יצא לדרכו. כעבור שעת רכיבה עצרתי לצלם ולשתות קצת מים ואיך שירדתי מהאופנוע כמעט נפלתי עם האופנוע עליי. פתאום הרגשתי צמרמורות כאילו שאבו ממני את כל הכוח. אני לא מאמין, אני והפה הגדול שלי, חטפתי משהו. הבעיה שנותרו לי עוד כ-200 ק"מ עד ליעד הבא, העיירה Khorog והבנתי שאני חייב להגיע לשם כי שם יש הוסטל של מטיילים שאוכל לנוח בו. רכבתי 200 ק"מ בחום מייגע, גמור, בקושי מחזיק את עצמי ואת האופנוע והגעתי אחר הצהריים להוסטל בקורוג בנס.


מהר ככל יכולתי ירדתי מהאופנוע ונכנסתי למיטה עטוף בשק"ש וכמה שמיכות, למרות שלא היה כל כך קר. אני כולי רועד וצמרמורות. נשארתי ב-Pamir lodge ובעיירהKhorog שלושה לילות עד שיצאתי מהחולי הזה. בזמן הזה הגיעו ויצאו המון מטיילים, רוכבי אופניים ואופנועים, גם הרבה מהם הגיעו או נעשו חולים במהלך השהייה. אז הבנתי, הפמיר זו באמת דרך שונה ממה שהכרתי, לטוב ולרע. יש פה נופים וטבע אדיר וגם איתני טבע וקושי שמגיע בעסקת חבילה.

לאחר 3 לילות יצאתי שוב לדרך עם כוחות מחודשים. החלטתי לרכב בדרך הארוכה והמעניינת יותר דרך עמק הווקחאן (Wakhan vally). הדרך חולפת צמוד לאפגניסטן ולמען האמת יש אפילו מעבר גבול. אפגניסטן נמצאת ממש מעבר לנהר וזה לא יאמן כמה המדינה הזאת, שלעולם לא אוכל להיכנס אליה היא במרחק יריקה. הדרך בעמק הוואקחן לא פשוטה כלל וכלל. הרבה חול עמוק וחצץ כולל מעברי הרים וגבהים של 4,000 מטר. שמחתי מאוד שלקחתי אופנוע קל כמו ה-690 כיוון שאופנוע כבד פה בחול ובחצץ זה היה יכול להיות סיוט.

עמק הוואקחן משתרע בגובה של 1,000-2,000 מטרים. ביציאה ממנו חזרה צפונה עולים בגובה ל-4,000 מטר שזה הגובה שנשארים בו עד סוף הפמיר. הטיפוסים הם דרכי עפר עם שיפועים וסיבובים חדים חול, עפר ומעברי מים. הכל מהכל. אחרי כמה שעות של טיפוס בהם אני מזיע מהמאמץ והאופנוע עם מאוורר ומערכת קירור שעובדת שעות הגענו למעלה למישורי הפמיר ולגובה.
המישורים למעלה היו מורכבים מחול עמוק וחצץ ביחד עם רוח חזקה, שילוב מעניין.


לאחר כמה דקות שאני דוהר ב-75 קמ"ש אני רואה שמד החום של האופנוע נושק לקצה העליון והאופנוע לא מתקרר למרות האוויר הקר והרוח החזקה. אני מיד עוצר ומעמיד את האופנוע מול הרוח נותן לו להתקרר. אני מסתכל סביב, שממה אדירה, מדבר עצום, אין נפש חיה ואני לעצמי חושב זה ממש לא מקום טוב להיתקע בו. אני מתחיל להפעיל את הידע והניסיון ולחשוב ולבדוק למה האופנוע לא מתקרר? במהירות שאני רוכב והרוח הקרה של 4,000 מטר, לא יכול להיות דבר כזה.

מתחיל בדיקות - המאוורר עובד, מים יש ברדיאטור ומכל העודפים, הרדיאטור יחסית נקי, צלעות קירור לא חסומות. מעניין מה קורה פה. אולי משאבת מים?
אני מסתכל על האופנוע ורואה את שלפוחיות הדלק ובקבוקי המים שלי מנופחים בטירוף מההפרש לחצים שעליתי בגובה מ-1,000 ל-4,000 מטר ומיד חשבתי לעצמי שיכול להיות שנוצר לחץ במערכת קירור מהעלייה בגובה. מיד פתחתי את מכל העודפים ואמרתי אם נוצר לחץ אז הנה הוא השתחרר, אחרי 20 דק של בדיקות האופנוע התקרר לחלוטין מהרוח הקרה ויצאתי שוב לדרך עם עין חדה על מד החום. לשמחתי המד לא עבר את החצי ולכן הסקתי שכנראה כמו שבבקבוקי מים התנפחו ונוצר בהם לחץ כנראה גם במערכת הקירור מים.


ביציאה מעמק הווקחאן הגעתי חזרה לאספלט סלול וזה היה מראה נחמד לרכב שוב על אספלט. אומנם ברמה נמוכה, אבל לאחר כמה מאות ק"מ של רכיבת שטח כיף לנוח קצת בכביש. את הלילה ביליתי בעיירה קטנה ונידחת שנקראת Alichur. תכננתי לעצור כאן ב-3,900 מטר, כי מכאן והלאה זה ממשיך ולישון ביותר מהגובה הזה זה סיכון בריאותי ממשי.

תמורת 2 דולר קיבלתי חדר בבית של משפחה וסירבתי לאוכל לצערי. לא רציתי לקחת שום סיכון ולכן העדפתי לבשל פסטה על הגזייה. איך שהשמש ירדה הגיע גם הקור ובלילה השתמשתי בשק שינה ושתי שמיכות מעליי . מה שמעניין היה זה בישול הפסטה. בגלל הגובה, המים רותחים בפחות מ-100 מעלות ולכן הבישול לקח יותר זמן והפסטה לא יצאה כל כך מוכנה, אבל עדיין היה עדיף מאשר להתנסות שוב באוכל מקומי. הלילה היה לא קל, הרגשתי לא טוב בגלל הגובה שתיתי הרבה מים, אבל עדיין הראש כאב והשינה הייתה קלה.

למחרת בבוקר קמתי עם שמש חזקה שהאירה על כל העמקים מסביב. התכנון היום הוא לסיים את הפמיר, כיוון שאני לא רוצה לישון בגובה יותר מ-4,000 מטר. אחצה לקירגיסטן ואשן ב-Sary Tash בגובה 3,100 מטר. מאוד התרגשתי מיום הרכיבה הזה, כיוון שחיכו לי מעברי ההרים המפורסמים של הפמיר Ak Baital וגם Kyrzl Art בנוסף היום אני חוגג יום הולדת 24. אחלה מתנה ואחלה יום הולדת על הפמיר במעברי ההרים, רק חבל שבהמשך אגלה שהיום יהיה יום הרכיבה הקשה ביותר בחיי.

הרכיבה התחילה בכביש לכיוון העיירה mugrab. תחנת הדלק האחרונה עד קירגיסטן. מזג האוויר היה נפלא, שמש אבל כרגיל עם רוח חזקה ולאחר כשעתיים נסיעה התחיל גשם. אוי ואבוי. גשם כ-100 ק"מ לפני מעבר Ak Baital שגובהו 4,660 מטר. חשבתי לעצמי איך בכלל יכול לרדת גשם בגובה של 4,000 מטר? ומיד קיבלתי תשובה. הגשם הפך לסופת שלגים בשיא הכוח, שלג וברד עם רוח חזקה פוגעים בי, קור מטורף. אני עם כפפות החורף והידיות מחוממות. כלום לא עוזר ואני מרגיש כאילו אני עומד לקפוא במקום, אבל אין ברירה, חייבים להמשיך הלאה. לאחר כשעה וחצי אני מגיע לשלט שאני לא מצליח לקרוא בגלל הראות הנוראית. במרחק של 2 מטר מהשלט אני פתאום מזהה מהזיכרון והתמונות וקולט את הכיתוב Ak Baital, זה מה שנקרא be careful with what you wish for. קיבלתי מתנה ליום הולדת את אק באיטל בשיא כוחו. המעבר עצמו לא סלול, כ-25 ק"מ של דרך שהפכה לקרח בוץ ומים ושם משאיות תקועות מחליקות ,רכבים מקומיים שקועים, אחרית הימים זה כאן.

מתחילים את הטיפוס - בתחילת העלייה אני פוגש עוד שלושה רוכבים על אפריקה טווין וב.מ.וו 1200. יצאנו לדרך למעלה, לאחר כמה מאות מטרים בודדים אני מסתכל במראה ורואה את החברה על הכלים הכבדים נופלים שוב ושוב ולבסוף מסתובבים. בלב אני שוב אומר שמזל גדול שבחרתי ב-690. המשקל פה מהווה גורם מכריע. 25 ק"מ שלקחו שעה וחצי, לאט לאט להתגלגל בהילוך ראשון מטפס למעלה בין מכוניות משאיות וכלים שקועים ובינתיים הסופה מכה בכולנו. לבסוף המעבר נגמר ואני ממשיך לרכב בשלג וברד לכיוון הגבול, בין הצד הטג'יקיסטני והקירגיסטני. יש עוד כ-30 ק"מ של מעבר הרים לא סלול ושוב בוץ וקרח והפעם אני בירידה, משתדל בכל כוחי, רועד מקור, לא להחליק לתוך הבוצה הזאת. לבסוף אחרי שאני קופא מקור רטוב כולי, אני מגיע לגבול עם קירגיסטן. ירדתי בגובה ל-3,000 מטר והשלג והברד התחלפו בגשם עז. אני כבר לא יודע מה עדיף.

אני מקבל חותמת דרכון וניגש למכס לקבל אישור על האופנוע. אני יושב עם הפקיד ומציג לו רישיון מתורגם של ממסי של האופנוע, פתאום הוא אומר לי חכה רגע! קורא לאיזה גנרל מראה לו את הרישיון והם מתחילים לדבר קירגיזית. אחרי כמה דק אני שואל האם יש בעיה? הפקיד עונה לי שכן, שהשם ברישיון לא תואם לשם שלך בדרכון. לא יכול להיות. אני מסתכל ברישיון וקולט שהבן אדם צודק! הפקידה בממסי העתיקה את שם המשפחה שלי במקום Marmur היא רשמה Mabmub, עם B!

אני מיד מחייך ואומר לו "אהה כן, זה בישראל, אנחנו לא יודעם אנגלית טוב, זו איזו פקידה שעשתה טעות" וצוחק. הוא צוחק יחד איתי ואומר לי "אוקיי תחזור חזרה לטגיקיסטן". פתאום אני עושה פרצוף רציני ושואל, "אתה צוחק כן? רכבתי לפה מאירופה עם הרישיון הזה ולא היתה שום בעיה. הוא עונה לי, "תקשיב לי טוב! פה זה קירגיסטן. אנחנו לוקחים דברים ברצינות. אתה לא יכול להיכנס סע לאחור!" אני בהלם. אין מצב אני חוזר לטגיקיסטן! וגם אין מצב שאני עכשיו נוסע בלילה חזרה את מעברי ההרים האלה!

קראתי לגנרל, הפקיד תירגם את מה שאני אמרתי, התחננתי בפניו ואמרתי לו שהגעתי מישראל ברכיבה ואני לא יכול לחזור, אין לי לאן. אמרתי לו שאגיע לעיר גדולה אטפל בנושא ואשלח להם מייל שישלחו לי רישיון חדש. אמרתי לו "תסתכל בדרכון שלי, היום יש לי יום הולדת, אתם לא יכולים לגרש אותי, אתם חייבים לעזור!" הכל אמרתי וניסיתי. אחרי שעתיים של תחנונים כנראה נמאס להם ממני והוא אמר "טוב יאללה, תעביר אותו". אני גמור, מותש ורטוב וכבר השעה 9 בלילה. בלב אומר לעצמי, וואו איזה יום וזה עוד לא נגמר. מחכה לי עוד שעה נסיעה בגשם ובלילה לעיירה Sary-Tash.

לסיכום: הפמיר היתה הדרך הכי יפה וקשה שעשיתי מימי, טבע אדיר ביחד עם איתני הטבע שלא מרחמים ולא פוסחים, חול ואבק, חום ושמש, קור ושלג, גשם וברד. בפמיר אפשר לפגוש בהכל ביחד עם אוכל מסוכן, מים שאסור לשתות ודלק באוקטן 80 במקרה הטוב, אבל אכן כן הדרך היפה ביותר שעשיתי.