זה לא שמישהו מהמתחרים זלזל בדיונות הטובעניות של מרוקו, בשולי הסהרה המערבית; הדיונות הצהובות כבר הפילו רבים והטביעו טובים, עוד בימיו הקדמוניים של פריס-דקאר האפריקני. אבל התחושה הייתה שזה הולך להיות אירוע פחות מתיש וקשוח, עם מתחרים פחות לוחמניים וארגון יותר נינוח, סוג של מנה ראשונה למרוצים כמו דקאר או דרך המשי. Big mistake! שמונה ימים מאוחר יותר כבר ברור שאמנם, הארגון והתנאים הפיסיים טובים בהרבה מאשר בדקאר - אבל הדיונות של מרוקו הן מהקשות והקשוחות על הפלנטה, כפי שהיטיב לתאר ידידי גידי פרדר בדף הפייסבוק שלו:
"בירבור במדבר אפריקאי זה דיכאון שקשה לתאר במילים. הדיכאון מתחלק לשתי אופציות עיקריות: קטסטרופה ואסון. אסון זה כאשר אתה בוחר בפיצול הלא נכון, במעלה וואדי אדיר מימדים. ברוב המקרים אין מצב לחזור אל הציר, ולהמר על מעבר פתוח בהמשך עלול לעלות לך במיכל דלק יבש ושלום ולהתראות. הברירה היחידה היא לחזור לאחור, להתאפס, ולחזור לתמונה כשכמה עשרות מכוניות ומשאיות קורעות את השטח לפניך. האופציה הקטסטרופלית היא לאבד את הציר בים החולות. אוקיינוס של קוליסים מצלק את הסהרה, ולהתחיל לחתוך חזרה אל ציר התחרות יעלה לך בשעות ארוכות של מלחמה עם אמבטיות חול, שכול הזמן יסיטו אותך מהאזימוט ויאריכו את הדרך."
מה שנראה כמו שיטוט אקראי בדיונות הוא למעשה מלאכת מחשבת של קריאת שטח מופלאה
מנה ראשונה ב-אגאדיר, וזה לא המבורגר
לפני שמונה ימים התייצבו על קו הזינוק המשאית הכבירה של צוות קדשאי-CRV (אביב קדשאי, מעוז וילדר, יזהר ערמוני), והמאבריק-פאנגו של צוות פרל (דני ועומר, אב ובנו). בצל המשאית הסתופפו שבעה אופנוענים ישראלים: עפרי שטראוס, גי מוצקין, גלעד גוטפריד, ניר בקאי, ברק דודאי, צליל ונדרהורן ודורון וינטר. שישה מהאופנוענים רכשו חבילות סיוע טכני מצוותי מכונאים צ'כים וספרדיים, בעוד וינטר הולך על כל הקופה. בהיעדר תקציב נרשם וינטר לקטגוריית Malle Moto בה המתחרה אחראי לכל; רכיבה, ניווט, תיקונים, טיפולים, מנהלות... גם במונחים של ראלי אפריקני זוהי הקטגוריה הקשוחה ביותר, המסוגלת ללעוס גם אנשי פלדה.
צוות הסיוע של קדשאי-CRV (דני גל, רותם גבירצר, עומרי תדהר) התייצב עם משאית 27-טון עמוסת ציוד, חלפים וחפיסות שוקולד. משאית ה-6X6 אינה משתתפת במרוץ, אבל בלעדיה אין לצוות כל סיכוי; הטיפולים במשאית מרוץ דורשים ערימות ציוד וחלפים, ובעיקר מכונאים נחושים ועקשניים - "נערי העמק" אני קורא להם, למרות שהם כבר ממש לא נערים.
וכך כתב גידי פרדר על צוות הסיוע: "...הם עובדים על משאית המרוץ כשהיא בחניון, נוהגים במשאית הסיוע בזמן הסטייג', ואיך שמגיעים לחניון ממשיכים לתקן ולסדר את מה שנהרס אתמול, מחכים למשאית המרוץ ואיך שהיא מגיעה, מתחילים לתקן את מה שנהרס היום. מבוקר עד ערב הם מטפלים בים של חלקים, מנופים, זרועות, ציריות, ברגים ואומים."
גידי ממשיך לתאר את הרפתקאות הצמיגים של הקבוצה:
"...תמיד יש משהו בלתי צפוי שמעמיד את יכולת צוות הסיוע במבחן. הפעם היה מדובר בצמיגים. ברגע שגילית שכל הצמיגים שהבאת מישראל דפוקים, הדם אוזל לך מהמוח כמו מפלי ויקטוריה. אתה מבין שלא רק שאתה צריך למצוא צמיגים באמצע פאקינג מרוקו, אתה גם צריך לקלף את הישנים מהג'אנטים ולהלביש חדשים במקומם...".
למזלו של צוות קדשאי-CRV הם הצליחו לקנות ארבעה צמיגים משומשים ממשאית שפרשה מהמרוץ, וכך קיבלו חמצן להשלים את המרוץ.
תחילת המרוץ היתה טובה לצוות קדשאי-CRV, שהצליח לשמור על מקום מצוין, המיקום הטוב ביותר היה 15, כבוד. למעט שחיקת הצמיגים לא צצו בעיות קריטיות. יזהר ניווט היטב, אביב זיגזג את המשאית הכבירה בין הדיונות העצומות, וילדר שמר על כולם שלא תעלה להם הדיונה לראש. המשאית הכחולה תפרה אגמים יבשים ב-140 קמ"ש, פילסה את דרכה באוקיינוס החול, ושמרה על מיקום מצוין. הכל נראה טוב עד שאביב פרק כתף, בסטייג' מס' 5. זה לא נעים לראות כתף פרוקה, כאשר לפנייך עוד מאות קילומטרים של נהיגת דיונות הדורשות עבודת הגה מהירה, וטלטלות בלתי נגמרות.
קדשאי הבין מיד שעם כאבי תופת ו-308 קילומטרים של דיונות טובעניות לפניהם, אין לו סיכוי לסיים את הסטייג' הזה; בהחלטה משותפת חתך הצוות לכביש, והמשיך מנהלתית לחניון הלילה ב-Zagora. על פי תקנון המרוץ הורשה הצוות להמשיך בדרכו, אבל ספג עונש כבד של 30 שעות, עונש שהוציא אותם לחלוטין מקבוצת החוד. למחרת קיבע אביב את הכתף בעזרת תחבושות ומשולשים, בלע שני ארגזים של משככי כאבים ויצא לעוד שלושה ימי נהיגה, תוך שהוא שומר על קצב מצוין. קשוחים ועקשנים, נערי העמק. צוות קדשאי-CRV סיים את התחרות במקום ה-21, מתוך כחמישים משאיות שזינקו לדרך.
צוות פנגו-פרל, עניין משפחתי
דני פרל הוא מוותיקי הסצנה המוטורית בישראל, ובשנים האחרונות הוא מתחרה עם בנו עומר המשמש כנווט, על פולריס RZR בחסות חברת "פנגו". הצמד תזזיתי ופעלתן בצורה יוצאת מגדר הרגיל; רק בחודשיים האחרונים היו פעילים מאוד בהכנות ל"באחה יוחננוף" שנערך בישראל, השתתפו בראלי עצמו עם ה-RZR הפרטי שלהם, ואז טסו למרוקו כדי לעשות את ראלי מרוקו עם SBS שכור... אם אלו לא אנשי מרתון, אז מי כן?
ניתן היה לחשוב כי SBS צולח מדבריות בקלילות של ציפור, אבל זה לא מדויק. יתרונו הגדול של SBS הוא במשקלו הקטן, אבל יתרון זה מצטמצם מאוד כאשר אתה מעמיס עליו שני אנשים, 120 ליטר דלק הנדרשים לראלי מדברי, חלפים, ציוד חילוץ ושני צמיגים רזרביים. אבל על ה-SBS של משפחת פרל היו עמוסים גם ניסיון של עשרות שנים בשטח, שכל ישר ומשמעת. דני נהג בקצב שלא פרק את הרכב ואיפשר לעומר לנווט היטב, הם שמרו על קצב יציב ומהיר - לא רק שלא ספגו 'זמן עונשין', הם אפילו קיבלו זיכוי של 10 דקות על שעצרו לעזור לאופנוען שהסתבך.
מסלול הראלי כלל מגוון עצום של תנאי שטח - ערוצי נחלים טכניים, שדות אינסופיים של בולדרים, קרקעית אגם יבש שאיפשרה לטוס משך 20 קילומטרים וכמובן, אוקיינוס דיונות בלתי נגמר. אחת הדילמות הנצחית היא, האם להוריד לחץ אוויר בצמיגים? לעתים היה צורך להוריד, במקרים אחרים החליטו לא לבזבז זמן על הורדת לחץ וניפוח, ולצמצם את סכנת קילוף הצמיג. לא תמיד זה עבד אבל בסופו של דבר, צוות פנגו-פרל הביא את התוצאה הטובה ביותר בין הצוותים שהגיעו מישראל: מקום 19 מתוך 54 שסיימו את המרוץ (63 SBS זינקו למרוץ).
האתגר הגדול מכולם, 3000 קילומטרים על שני גלגלים
שבעה אופנוענים ישראלים זינקו לדרך, אבל רק ארבעה שרדו את התופת המוטורית; ראשון הפורשים היה עופרי שטראוס, שדווקא הפליא בביצועיו בארבעת הימים הראשונים. עופרי היה מהיר ומדוייק, הישגו הטוב ביותר היה מקום רביעי בסטייג' 4, עם מקום תשיעי בדירוג הכללי! היה זה הישג מדהים שהסתיים במפח נפש, כאשר מנוע ה-KTM נפח את נשמתו. באסה! הישראלי המהיר ביותר על קו הסיום היה גי מוצקין שהגיע מארצות הברית עם הוסקוורנה, מקום 14 בדירוג הכללי. גלעד גוטפריד סיים במקום 38 המכובד.
אופנוען יקר הוא דורון וינטר, שנרשם למרוץ בקטגוריית Malle Moto המזוכיסטית מכולן. דורון התרסק עם האופנוע כמה פעמים, ספג מכת חום אבל המשיך בדרכו, עד שמנוע האופנוע התפרק לחתיכות; "היה זה מירוץ קשוח" כותב וינטר, "הרבה שעות רכיבה ביום, מרחקים עצומים, מהירויות גבוהות, שמונה ימים על אופנוע, לכשעצמם מהווים נקודת התחלה גבולית. תוסיף לכך תנאי שדה ותיקוני האופנוע במשך שעות כל יום, ותקבל חוסר שפיות מוחלט. האופנוענים הם החוליה הכי חלשה בשרשרת המירוץ, הם נטרפים ע"י חיות בר על ארבעה גלגלים שמשאירות אחריהם הרס וחורבן של כל נתיב בו עברו."
והוא מסכם את החוויה: "היה מטורף, מפחיד, מהיר ומאוד מאוד כיפי עם ארגון מושלם. אחזור לכאן אם אמצא ספונסר ראוי, שיאפשר לי להגיע מוכן טוב יותר. היה מתסכל מאוד לפרוש מהמירוץ יום לפני הסוף עם מנוע שפוך, אבל מצד שני - עברתי את רוב המסלול בהנאה גדולה, מהולה בסבל רב; לא הייתי מוותר על שניה אחת!"
פחות תלאות עברו על ברק דודאי וצליל ונדרהורן, שני אופנוענים ותיקים שעתידם עוד לפניהם. שני הסניורים שמרו על קצב יציב ומסודר, חמקו מרוב תלאות המדבר, וסיימו את המרוץ בחתיכה אחת, על קו הסיום. כל הכבוד, העולם אינו שייך רק לצעירים!
סוף המסלול
אשאיר את פסקת הסיום למקלדתו של גידי פרדר שנשאר איתנו בתל אביב אבל התחבר לראלי כאילו היה שם, על כל גרגר אבק וכל סכין שנשארה מאחור:
אין ולא יהיה רגע מתוק יותר מהרגע הזה. אתה ממתין על קו הסיום, אחרי ימים ארוכים של מתח ועבודה קשה. סחוט מהחלפת צמיגים יומיומית תוך דאגה לכל חלק במשאית. הנהג שלך שועט על המסלול זה היום השמיני ברציפות. 3,000 קילומטרים במדבריות מרוקו. כל השבוע התפללת שלא יחסל את הצמיגים. אז הוא שמר על הצמיגים אבל באמצע המירוץ פרק את הכתף, וחזר עם כתף פגועה לנהוג עוד 3 ימים. כל יום הוא סיים בשליש העליון של הטבלה ולא ניכנס כאן למפרט הטכני העדיף, ולא לסיוע המשודרג של קבוצות החוד בקטגוריית המשאיות.
"ואז הוא מופיע. מגיח מתוך האבק אל קו הסיום, בגז גבוה וחזק, כיאה למי שקרא תגר על המדבר. רק גבר אטום, נטול אינטליגנציה רגשית, לא יזיל דמעה או לפחות יחוש מחנק בגרון ברגע הזה.
תכל'ס, גיבורים!"
