טיול "אחרי המבול" לרמת הגולן

נראה כי חורף 2020 ייחרת בזכרוננו כנקודת מפנה היסטורית, בה נבין שהאקלים באמת השתגע; עבור קומץ מאיתנו הפך החורף לטרגדיה משפחתית, אחרים ראו את ביתם מוצף פעם ואף פעמיים, אבל רוב העם הסתפק בלגימת מרק חם, ומעקב אחרי הכנרת הגואה וגועשת. הקיץ בישראל אכזרי ואנו אוהבים מאוד לטייל בחורף, בעיקר לאחר הסערה - השאלה היחידה היא, האם לצאת לראות שטפונות בדרום או שלג בצפון?

זטופק היה מגדולי האתלטים בכל הזמנים, רץ מרתון שזכה בחמש מדליות אולימפיות בשנות החמישים של המאה שעברה. בגלל יכולותיו הפנומנליות זכה זטופק לכינוי "הקטר הצ'כי", וזה בדיוק סוג הרכב אותו רציתי לקפיצה ארוכה לצפון. הגדרת המשימה הייתה למצוא רכב שייקח אותנו במהירות ובנוחות אל פסגת החרמון, ובחזרה. רציתי הנעת 4X4 מכיוון שדימיינתי את עצמי נאבק בכביש מושלג המוביל לתחנת הסקי האהובה עלי, כפי שאומרים האירופאיים - אין כמו קרוסאובר 4X4 כדי להקל על טיילים צ'כיים או שוויצרים, למשל. יכולתי לצאת לדרך עם רכב שטח אמיתי, אבל לא חשבתי שיש סיבה - לא תכננתי לעשות שטח של ממש, והקרוסאובר הצ'כי היה אמור לענות על רצונותיי המזדמנים להתרחק מהכביש הסלול.

סקודה קודיאק אינו פנים חדשות במחוזותינו, ואני מאוד אוהב אותו - מהיר, נוח, חזק ובטיחותי, לא מוחצן או צעקני מדי. לנסיעה צפונה לקחנו את גרסת 'ספורטליין' המהודרת, מנוע בנזין 2.0 ליטר 190 כ"ס, 4X4 ו-260 אלף שקלים. מבחוץ מתאפיינת גרסת ספורטליין על ידי מדבקות ועיטורים, חישוקים, מסגרות חלונות וגריל קדמי מושחרים, ופגוש אחורי בצבע הרכב. בפנים תמצאו מושבי Bucket בריפוד אלקנטרה ועיצוב ספורטיבי, הגה קטום, ואת הדיפונים האיכותיים-אך-קודרים של סקודה. אפשר לצאת לדרך.

תוכניתנו הייתה להפליג ישר לחרמון, 209 קילומטרים צפונה ממקום מגוריי. חיש קל מצאנו את עצמנו על כביש 6, בקרת השיוט מנהלת את קצב התנועה, שמירת נתיב מסייעת לי בנהיגה הרגועה. כביש 6 מקרב אותנו אל הפריפרייה, עד שאתה מגיע לפקק - שעלול לעצבן עד מאוד. בקרת השיוט הורידה אותי מ-140 קמ"ש ל-14, ואף הזדחלה בפקק עד עצירה מוחלטת, בעיצומו של הכביש המהיר. נפטרנו מהר מהפקק והמשכנו בדרכנו, עד שהחלטנו כי אי אפשר להמשיך צפונה בלי לבקר בנחל דישון. השביל המתפתל בערוץ נחל דישון הוא שכיית טבע מדהימה, מסלול נהיגה ייחודי בישראל, לאחר גשם גדול.

עד 2013 היה אפשר לנהוג לאורך כל הנחל, כתריסר קילומטרים של חווית טבע מקסימה - ערוץ הררי, צמחייה עבותה, חורש אלה ועצי חרוב, בקר בשטח, נוף המגיע למיטבו בחורף ובאביב. חסימת חלקו העליון של הדישון הכעיסה חובבי 4X4 אבל בינינו - זו פשרה צודקת וסבירה בין תאוות הנהיגה של מעטים, לבין הרצון לשמור על הטבע בערוץ ייחודי זה.

ניתן עדיין לנהוג בחלקו המזרחי של הנחל, קילומטרים ספורים ממושב שדה אליעזר עד כביש 886. שמחים וטובי לב נכנסנו לשביל האדום, והתחלנו להתענג על הערוץ המקסים. מהר מאוד הגענו אל מעבר המים הראשון... המים היו צלולים, מקסימים, מפתים מאוד. התבונתי בקודיאק, הוא התבונן בי... להיכנס או לא?

אין לי ספק שיכולתי לצלוח את ערוץ הנחל השוצף, אבל החלטתי שלא בא לי לחזור הבייתה על גרר... בעוד יום-יומיים יירדו קצת המים, אבל כרגע? פלטתי גניחת תסכול "למה לא באתי עם רכב שטח אמיתי?", החניתי את הקודיאק בצידי הנחל, ופתחתי שני כיסאות וערכת קפה. חצי שעה ספגנו את יפי הנחל, פיכפוך המים וגעיית פרות הבשן. הייתה זו הפסקת טבע מדהימה, בדיעבד היו אלה הרגעים הקסומים ביותר בטיולנו. רצינו להישאר עוד, אבל דחף מטופש דחק בנו להמשיך לכיוון החרמון. לכם אייעץ, אל תוותרו על כניסה חפוזה לדישון; אפשר עם קרוסאובר מוגבה או בג'יפ, אפשר ברגל או באופניים. זוהי נקודת חמד מופלאה כאן ועכשיו, לפני שהזרימה דועכת.

חזרנו לצומת מחניים, ועלינו לרמה דרך גשר בנות יעקב; זו לא הדרך הקצרה צפונה, אבל היא יפה ופראית יותר מאשר הנתיב של קריית שמונה. עצרנו בירדן ההררי כדי לראות את שצף המים הממלא את הכינרת, וטיפסנו לרמת הגולן. זהו חבל ארץ מקסים, פראי ומבודד - סוג של אירופה בטווח של שעתיים נהיגה מהבית. לאחר גשמי הפרא הרמה ירוקה, זורמת ומסבירת פנים. עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותה יותר תחת שמש חורפית, או מאחורי מסך גשם וערפל?

ביקורנו בחרמון היה קצר - הפנטזיות שלי על דריפטים במגרשי חניה מכוסי שלג נמסו כמו הפתיתים דאשתקד אבל החרמון תמיד יפה ומלהיב, בטח עם שמיכת שלג טרייה מיום אתמול. בסוף השבוע יהיה מפוצץ שם, אבל היום הייתה ההגעה סבירה מאוד. התנועה בכביש 98 הייתה צפופה מכדי לאפשר השחזת צמיגים רצינית, אבל היה מענג לשחרר קצת את 190 הסוסים של הקודיאק האלגנטי. בתור קרוסאובר מוגבה המאפשר נהיגת שטח רך, הוא מעניק מידה ראויה של הנאה.

מהמקום הגבוה ביותר בישראל, אפשר לנסוע רק דרומה. עצרנו לאכול במג'דל שמס הפורח לאחרונה בשפע אדיר של מסעדות, מדוכני פיתה דרוזית ועד מסעדות בשרים טובות. לא ויתרנו על סחלב חם ותפוחי עץ לדרך, ונטשנו את מלכות הגבהים. תחנתנו הבאה הייתה מאגר עורבים בו חשבנו אולי, לטבול רגליים? שמחנו לגלות את המאגר גדוש מים עד אפס מקום, גולש על גדותיו והופך את האיזור לסוג של שלולית ענק. אני משער שהמים החמים לא מוזרמים עכשיו, וטמפרטורת המים הייתה צוננת לחלוטין - אין מצב לטבול שם.

המשכנו דרומה ל'כביש המפלים' 808. נופי הרמה ירוקים ומלאי מים, פלגים קטנים מפכפכים מכל עבר. התענוג גדול והשבילים מזמינים, אבל היזהרו משדות המוקשים שעדיין מאיימים. השעה המאוחרת לא איפשרה לנו לבקר במפלים הדורשים צעידה רצינית (גמלא, הלבן והשחור, ועוד) אבל היה נפלא לבקר במפל עיט, לאורה המוזהב של שקיעה אחרונה. צעידה קצרה חושפת את המטייל לשני מפלים מרשימים, ולקניון המשובץ בעמודוני בזלת משושים. צריך להשקיע שם יותר זמן מכפי שנשאר לנו! קילומטרים ספורים דרומה פגשנו במפל נחל 'בזלת' החובק את הכביש, והתענגנו לראות את מאגרי המים הגדושים עד אפס מקום, מגיעים כמעט אל הכביש. באור השקיעה נראו המאגרים כנהר אפריקני שעלה על גדותיו, מראה נדיר במקומותינו.

מכיוון שלא דאגנו לצימר צפוני, כל שנשאר לנו היה להפנות את חרטום הקודיאק דרומה. אני מאוד אוהב לטפס את כביש 98 העולה מחמת גדר אל הרמה אבל בירידה ובלילה, לא מצאתי טעם להסתער עליו באגרסיביות. הקטר הצ'כי הוריד אותנו ממרומי הרמה אל חמת גדר, 150 מטרים מתחת לפני הים. מכיוון שהגישה אל מעיין אום ג'ומס בעייתית לאחרונה, נכנסנו בשערי האתר הרשמי של חמת גדר.

באתר יש בריכת רחצה גדולה ומבעבעת, הנאה גדולה למי שצריך לשחרר שרירים לאחר יום של הרפתקה. מי שמחפש רחצה פחות המונית יוכל להיכנס למתחם הספא, יקר יותר אבל אינטימי ורגוע. למרות שלא גלשנו במורדות החרמון וגם לא צעדנו בקניון אתגרי, היה כייף גדול להמיס את השרירים במי הגופרית המלטפים. לאחר הטבילה שמנו ווייז על 'בית', בקרת שיוט על מהירות ראוייה, והפלגנו הביתה עם הקודיאק המפנק. היה זה יום צפוני קסום, בפעם הבאה נאריך אותו ליומיים.