בימים האחרונים פרסמו המפלגות הגדולות את המצעים הכלכליים שלהם, תוך פירוט שלל נושאים בהם הן מתכוונות לטפל ובראשם הורדת יוקר המחייה. עוד על הפרק: הפחתת מחירי המזון, הגדלת היצע הקרקעות לדיור, ניתוב משאבי ענק לפיתוח הפריפריה ומערכת הבריאות. רק נושא אחד לא קיבל התייחסות: עלויות אחזקת הרכב בישראל. מדוע סעיף ההוצאות השני בחשיבותו בתא המשפחתי הושמט מדפיהם? את התשובות לכך ניתן למצוא באתר של מועצת החלב. כן, קראתם נכון.
מאמר שמופיע שם מספק המלצות לרפתנים לבניית ממשק חליבה מוצלח, עם קווי דמיון רבים להתנהלות של המדינה במקסום תנובת מיסים מרכבים. הפרק הראשון שלו עוסק בכך שהפרות חייבות להיות רגועות לפני החליבה: "פרה רגועה אינה משחררת אדרנלין ברמה גבוהה העלול להשפיע על מידת שחרור והורדת החלב". זה בדיוק מה שעושה המדינה - מייצרת לנו מראית עין של מרבץ נעים: אומנם המס על רכישת רכב מגיע לשיעור מירבי של 83%, אך במציאות בה גובה הריבית להלוואה לרכישתו מגיע ל 1%, היאוש נעשה הרבה יותר נוח. גם שיטת הליסינג שמנגישה לקהל רכבים יקרים בעלויות חודשיות נסבלות, גורמת להתרוממות רוח.
פרק נוסף של המאמר עוסק "בשלב הקדם חליבה והכנת הפרה". ומה עשתה רשות המיסים בשנת 2019? הוציאה הודעה מוקדמת על כוונתה לבצע שני סבבים נפרדים של שינויים במיסוי הירוק. התוצאה - אפס מחאות על העלאת המס ואפילו קפיצה דרמטית במספר הרכבים החדשים שנמכרו. וכן, בניגוד לפרות שנכפה עליהן להיחלב בכאבים, לנו לכאורה יש את זכות הבחירה, אולם הכל שאלה נקודת התבוננות: מצד אחד, איש לא כופה עלינו לרכוש רכב חדש. אך מצד שני, הוי, תחושת הפספוס של ההזדמנות לרכוש אותו בטרם יעלה המס, מייצרת דחף להימנע מלוזריות, שבתורה מהווה מניע רב עוצמה, כמעט בלתי נשלט.
האדישות של הציבור לסוגיית מיסי הרכבים משחקת היטב לידי הפוליטיקאים. וכך למשל, גם ביחס לאגרת הרישוי. מדו"ח מחקר השוואתי שפורסם לאחרונה עולה כי גובהה הממוצע של אגרת רישוי עומד בישראל על 1,000 שקלים בממוצע לשלוש קבוצות המחיר הראשונות והוא גבוה ב %310 מהממוצע העולמי. ומה יקרה אם ייקרו את האגרה למשל ב-300 שקלים? האם מישהו יתייצב מול ביתו של שר האוצר ויפגין? ברור שלא.
ירוק זה רק בדולרים...
אחת מהטקטיקות המתוחכמות באמצעותה נוסכים בנו תחושת ביטחון היא פיזור של מסרים מעודדים, ירוקים וסוחפים. אלו מגיעים בשנה האחרונה מכיוון המשרד לאיכות הסביבה, משרד התחבורה ואפילו ממנהלת הנפט במשרד רוה"מ. אין ספור הודעות לעיתונות ודיווחים על נכונות לאמץ פתרונות חשמליים, ירוקים ושיתופיים וכמובן על מיזמים פרו חשמליים מסובסדים. ומה עם רשות המיסים? לה יש תוכניות אחרות: לשמר את גובה ההכנסות ממס קניה ומדלק ואף להעלות אותם. זו גם הסיבה מדוע היא חיה עם בשלום עם שיעור מס נמוך שיקפוץ ל-35% בשנת 2024. ברור לה כי גם בעוד ארבע שנים, הביקוש לכלי רכב חשמליים יהיה זניח, בעיקר בגלל מחירם היקר. כך למעשה היא משלשת את רווחיה: נמנעת מעימות עם משרדי ממשלה אחרים, יוצרת מצג שווא של אכפתיות כלפי האזרחים ומצדיקה את מדיניות המיסוי על שאר כלי הרכב.
ומה על ההכרזה בדבר תוכנית החירום להכפלת שטחי התחבורה הציבורית? בהודעה מרגשת לעיתונות נכתב כי: "במשרדי התחבורה והאוצר מתכננים להכפיל את השטחים המיועדים למסופי תחבורה וחניוני אוטובוסים בגוש דן עד 2040" ממסופים אלו נוכל לנסוע כולנו לבקר את הנכדים, נהדר. או במילים אחרות - "מה אתם עושים אם המצרים מתקרבים? 40 שנה, לך תזכור".
אך הכסף הגדול באמת נמצא בשימוש בפועל ברכב. מיסוי הדלק שהסתכם בשנת 2019 ביותר מ-18 מיליארד שקלים, מהווה 5.4% מכלל ההכנסות. שיעור המס שמוטל על הבלו מגיע ל-65% וגבוה משמעותית מזה שמוטל במדינות רבות בעולם. העניין הוא שגם אם יוחלט כאן על העלאה של המס ל-70% - הצומת בעזריאלי לא ייחסם. במשרד האוצר יודעים שתחושת השכרון מהרכב החדש תסיח את דעתנו. גם הפאסון שכרוך בלהשקיף ממרום המושב הגבוה של הג'יפון, עומד בסתירה לתחושת הקיפוח ויותיר את רובנו בבתים.
הבעיה הגדולה היא כי את רשות המיסים מעניין בעיקר ההכנסות של המדינה בהווה, בעוד שההשפעה של רפורמה מעמיקה בתחבורה הציבורית, תבוא לידי ביטוי רק בעוד מספר שנים. הנזק השנתי בגין גודש הוערך בלמעלה מ-35 מיליארד שקלים בשנה, אולם מדובר על הערכה אוורירית ועל נתון שקשה לאמוד את השפעתו, בעוד שנתוני גביית המיסים חד משמעיים.
אז מה בשורה התחתונה? אין ממשלה שפעלה עד כה להפחית את הכנסות המדינה ממיסי רכב והסיכוי שזה יקרה בעתיד הקרוב שואף לאפס. זהו? זה המצב ואנחנו חייבים לקבל אותו? לא, זה לא. כי העניין הוא שקיימים פתרונות גבייה מאוזנים וצודקים הרבה יותר.
על כך, במאמר הבא.
הכותב הוא מומחה בתחום התחבורה ויועץ ליסינג בכיר בחברת "פתרונות אפקטיביים"