ממקום המקלט שלי ב'חירבת קצרה' צפיתי בהנאה על השקיעה המרהיבה; מאחורינו, החורבה צופה מזרחה אל הנוף המרהיב של הערבה והרי אדום, מצפון תוחמים אותה הר משא ונחל נקרות. 'קצרה' היא מקום מקסים ומבודד, אבל לא אני המצאתי אותו. במקום נמצאים שרידיה של עמדת שמירה בת אלפיים שנים, שצפתה על דרך הבשמים הנבטית. אורחות גמלים הובילו בה מור ולבונה, בשמים ומלח מסין אל נמלי הים התיכון, ומשם לאירופה. בשנים האחרונות עוברים בדרך טיילים ורומנטיקנים של הזמן המודרני ואני החלטתי להתבודד שם מהנגיף הקטלני, שגם הוא הגיע אלינו מסין - איזו אירוניה היסטורית.
הסיפור שלא היה ולא נברא
את אורחות הגמלים ההיסטוריות החליפה היום משאית מרצדס בנץ "זטרוס 2733" של blissmobil בעלת שלושה סרנים; זו בהמה במשקל כולל של 27 טון, עם מנוע דיזל 6-בוכנות בנפח 7.2 ליטר, המפיק 430 כוח סוס. את המשאית קניתי לאחר האקזיט שביצעתי בשנה שעברה, השקעתי במשאית 390,000 יורו (לפני מע"מ...); הסכום מנוכה מהוצאות החברה החדשה שהקמתי, העוסקת באפליקציות גילוי נפט. האמת היא שתכננתי לצאת עם הזטרוס לאפריקה אבל עכשיו, בימי קורונה, היא משמשת כמפלט לי ולבני המשפחה.
כמה הסתלבטו עלי שותפיי לאקזיט, כאשר הזמנתי את המשאית! "למה לך לקנות כזה גמל?" צחקו עלי, "אתה יודע באיזו קצב עולה שוק המניות? תשקיע את הכסף בבורסה, ובעוד שנה תוכל לקנות שתי משאיות!". כך אמרו ועכשיו הם מלקקים את פצעי הפסדיהם, ואני תופס שלווה בחירבת קצרה... צחוק הגורל.
אפוקליפסה עכשיו
נטשנו את תל אביב בסוף חודש מרץ כאשר הלחץ גבר בין הילידים, בתי החולים התחילו להתפוקק, והסופרמרקטים הפכו לזירת קרב מסוכנת. החלטנו להמיר את החופשה באפריקה בחניון מבודד בנגב, הרחק מן ההמון הסוער. עם נפח מטען אדיר יצאתי עם המשאית לסיבוב ברחבי הארץ; מילאתי את המקפיא בבשרים ומבחר יינות הגולן, העמסתי ארגזי ירקות בקיבוץ בו גדלתי, רוקנתי מדפים אצל רמי לוי. חזרתי הבייתה לאסוף את המשפחה, והפלגנו דרומה.
הנסיעה דרומה עברה בלי בעיות; גיהצנו את כביש 6 ב-140 קמ"ש, והגענו ל-צופר שבערבה. בכניסה לדרך הבשמים הורדתי לחץ אוויר בצמיגים ל-22 PSI, בלחיצת כפתור. חלפנו על פני חאן מואה הנטוש, והפנינו את החרטום ל'מעלה קצרה'; כדי שלא להעמיס את תיבת ההילוכים שילבתי 'קצר', ולקראת המדרגה המשובשת נעלתי דיפרנציאל אחורי. זה לא היה נחוץ אבל לא רציתי לסכן את דופן הצמיגים - הם מורכבים על סרנים ברוחב 2.30 מטרים, והמישלין 395/85R20 ניגפים כל הזמן בסלעים חדים. עם שלוש נעילות רוחביות וצמיגי ענק, תשעה הילוכים + 'קצר' קצרצר עד כדי זחילה, לזטרוס שלי יש עבירות דימיונית; אבל מידותיה הענקיות מגמדות כל ניסן פטרול או לנד קרוזר 80, וצריך לדעת לתמרן אותה בשבילי המדבר המסתלסלים.
המפלט האחרון
לעת ערביים דוממנו את מנוע ה-7.2 ליטר, ממוקמים היטב ומפולסים על ידי בוכנות הידראוליות המאזנות את המרכב באופן מושלם - זה טוב לשינה, ומבטיח ניקוז מושלם של המים מהכיורים והמקלחת. לאחר מכן פתחתי בקבוק יין וישבתי עם אשתי ליהנות מהשקיעה שצבעה את היקום בגוון וורוד. אלו רגעי קסם מדבריים בעבורם אנו יוצאים אל הטבע, רגעים המפרידים בין תלאות היום להתארגנות הלילה, כניסה לשגרת מדורה, בישול, ונמנום קל תחת רקיע אלף הכוכבים.
את רוב זמננו אנו מבלים בסככה אותה פרשנו מהמשאית, קירות החורבה בת אלפיים השנים מעניקים לנו מחסה מפני הרוח הטורדנית. הילדים משלימים לימודים מקוונים, בזמן שאני מתארגן להגנה בפני ביקורים לא רצויים. התקנתי גלאי חום ומצלמות במורד השביל ואף אחד לא יפתיע אותי - המצלמות משדרות הישר למסכים הגדולים בסלון, כך שאנחנו יכולים להסתגר במשאית האטומה. בדרך כלל חולפים כאן צבאים וגמלים, אבל עברו גם פורעים בפוטנציה - טרקטורונים ומאבריקים שבאו לעשות סיבוב מסביבנו, אופנוענים שכמו יצאו מסצנה של "מקס הלוחם בדרכים", וגם קבוצת חמושים. את כולם הרחקנו בעזרת כריזה ברמקול החיצוני, את המאבריקים סילקנו באמצעות נפצים עזים, והצהרה שתיכף אנחנו שולפים את ה"וולקן"... כמובן שאין לנו וולקן וגם לא קלשניקוב, אבל הם השתכנעו.
רבותי, ההיסטוריה חוזרת
לאור העובדה שהחורף ירדו גשמי זלעפות והשיטפונות חוגגים, החלטנו לרענן את מלאי הירקות המתרוקן; ירדתי עם בני הבכור לוואדי שמתחת לחורבה והשמשנו כמה מהטראסות העתיקות של הנבטים, בנות אלפיים שנה. שתלנו קצת ירקות שהבאתי מהקיבוץ ולאחר שבועיים כבר קטפנו חסה ועגבניות שרי מתוקות, תענוג! אני קצת מצטער על שלא הבאתי כמה תרנגולות, חסרות לי חביתות הבוקר!
לאחר חמישה שבועות בחירבת קצרה קיפלנו את המחנה וירדנו דרומה, אל שער צניפים. החנינו את המשאית במקום נסתר כך שנוכל ליהנות ממזג האוויר הנוח, ולטבול במים הטריים שבגב צניפים. לפני שנעזוב את המקום נשאב מים ונטהר אותם באמצעות מערכת הסינון המתוחכמת שלנו, גם היא פיתוח של אחד המיזמים הקודמים שלי.
הפלטפורמה
משאיות אוברלנד מתבססות על פלטפורמה מוטורית סדרתית, בדרך כלל מתוצרת מאן, יונימוג, מרצדס או אינטרנאש. המרשימות ביותר הן משאיות 8X8 בעלות היגוי נפרד לכל אחד מארבעת הסרנים אבל יש גם יונימוגים ננסיים, מערכות לניפוח צמיגים מתא הנהג ועוד, רק הטוב ביותר. בחרתי את הזטרוס 6X6 מכיוון שה-8X8 מגודלות ומגושמות מדי. יש להן כושר הובלה דימיוני, אבל זה לא נחוץ לי - לא לטיול באפריקה, ולא להתבודדות בחירבת קצרה (לך תטפס לקצרה עם אושקוש 8X8, לדעתי זה בלתי אפשרי).
על המשאיות מורכבים קרונות התפורים בדיוק על פי דרישות הלקוח. הקרונות בנויים בסטנדרט של יאכטות פאר והם כוללים כל מה שצריך - נעילות פלדלת לדלתות, 'סלייד' הנפתח על מסילות ומגדיל את שטח המחיה, גגות שמש גדולים, מרפסות גג, מסנני אויר נגד נגיפים, חימום וקירור לטמפרטורה חיצונית של עד מינוס 40 מעלות. יש מעלית חשמלית לטרקטורון או אופנוע ואפשר להרכיב גם מיכל דלק עם משאבה חשמלית... כל מה שכסף יכול לקנות. מחירי המשאיות מתחילים ב-250,000 יורו ועשויים להגיע בקלות ל 700-900 אלף יורו, ואף יותר. לא פלא ששוק המשאיות האלה מצומצם ביותר, עשרות בודדות של יחידות בשנה.
עגל הזהב
את החניון השלישי הקמנו בהר כרכום, המקום עליו נטען כי הוא הר סיני. הר כרכום זרוע באלפי שרידים של תרבויות שחלפו מן העולם ומחשבותיי הלכו בעקבות המבט ההיסטורי-מקראי, חשבתי על בני ישראל אז והיום, ועל עגל הזהב.
ברור לי שבלי קשר לנגיף הקורונה, עגל הזהב הוא הסיפור שלנו. סיפור של חברת שפע שהתחרפנה לגמרי עם סמארטפונים משוכללים וג'יפונים מזוייפים, עולם של רשתות חברתיות ותוכניות ריאליטי משחיתות, ילדים המופקרים למלתעותיהם של מסכים מרצדים, עולם בו אנו מדלגים מחופשה אחת בחו"ל לשנייה, מלקטים חוויות שטחיות, מזכרות אוויליות, ונגיפים קטלניים. "האם נלמד משהו מהמשבר הזה?" שאלתי את עצמי; האם נדע לחזור לערכים הישנים, להפסיק לרדוף אחרי ה"לייק" ולהתכתש זה עם זה? מה יהיה עם הפלאנטה החבוטה שלנו, איפה עתיד נכדינו?
ההיה, או חלמתי חלום?
... משב רוח פתאומי היכה בי, דופן האוהל הצליפה בקול. התעוררתי מבולבל משנתי העמוקה, איפה אני? מעלי התקמרה יריעת האוהל המוכר, רוח קלה נשבה במיתרים המתוחים. איפה המשאית, מלמלתי לעצמי, מה קורה כאן? התבוננתי ימינה ושמאלה - חראם, לאיפה נעלמו הטלויזיות, איפה מוזיקת הרקע? איפה הילדים?
התיישבתי בכבדות על מזרון הספוג הדקיק. יצאתי מבולבל מאוהלי הקטון ומימיני, ראיתי את צלליתו המוכרת של הדיסקברי הקשיש... מה זה, איפה חירבת קצרה, איפה פורעי החוק, איפה הקורונה? התיישבתי מבולבל על הכיסא המתקפל, הוצאתי גזייה והכנתי קפה שחור וחזק. וואו, אני סתם בטיול שטח עם החבר'ה, אוגוסט 2020, איזה חלום בלהות היה לי! קורונה, בליסמוביל, יוניקאט... וואלה, הכל עבר, המשבר חלף, היה כלא היה. החולים הבריאו, המתים נולדו מחדש, העם התרגל לצרוך מעט ולהיות ביחד, בתי החולים הזמניים הוסבו לבתי אבות.... איזה מזל שכל זה לא היה ולא נברא!