האתגר היה פשוט: מי מכונית האפיקומן שלכם. זו שאתם הכי רוצים לנהוג בה, או אולי לפגוש שוב. ביקשנו מצוות הכותבים והבוחנים של וואלה רכב וגם קולגות למקצוע לבחור אותה, התשובות היו די מפתיעות. בכל יום נעלה שתי בחירות של חברי המערכת והחברים. הפעם מתחילים בצנוע, עם הבחירה של ג'וי בירן בסיטרואן דה שבו ובועז קורפל בפיאט 127.
ג'וי בירן: סיטרואן דה שבו
בצל הקורונה, וחופשת הפסח המוזרה, אכן מחשבות נוגות מחלחלות לנפש הספק משועממת, ספק חולמת, על ימים אחרים. בנדודי המחשבות והנפש, אני ושכמותי, בדרך כלל נסחפים למחוזות מוטוריים נכספים כאלו שמביטים מעבר ליום יום שלנו. אבל דווקא בעודי נסחף קלות, אני מגלה שאני מרוצה יחסית, אני במצב מצוין מבחינת האורווה הפרטית, יש לי חניה מאוד מספקת.
בתפקיד הרכב הפרקטי ביותר, לקחת אותי למחוזות הרפתקניים - ניסן פטרול משופצר ומוכן להקפת העולם. לידו על שני גלגלים יש KTM 990R לפרוק עול המספק ערמות של אנדרנלין, וג'יפ CJ7 חלומי, כדי לענג את בלוטות הנוסטלגיה.
אז מה באמת הייתי רוצה להוסיף לעצמי כמתנת פסח 2020?
האמת היא שאיני יכול להשתחרר מחוויה מוטורית, שלכאורה נראית לא מספקת, לא מלהיבה, ולא מאתגרת... אבל בשבילי, זו המטרה הבאה. החלום הבא, הרצון הבסיסי הזה שלא מרפה - אני רוצה דה-שבו CLUB. כן, ממש זה. בראשית דרכי המוטורית היו לי כמה דה-שבואים, כולל מסחרית, דיאן 6 ומהארי שזו גרסת הכמו שטח שלה. כולם היו מלהיבים ומהנים. ברבות השנים, פניתי למחוזות "הארד-קור" שטח, עם CJ, לנד-רובר ופטרול, והנחתי את הצד המענג ההוא בצד.
בערך לפני חמש שנים קניתי דה שבו ביוון, ולאחר כחודש כשנסעתי להביאו לארץ, התברר לי כי קניתי חתול בשק, רכב שהיה רקוב מידי מכדי לשפץ במחיר סביר. נאלצתי למכור אותו בהפסד ולוותר על החלום שוב. עם הזמן, קניתי את הCJ7 וליבי נמס מחדש.
אבל כאמור, הנהיגה בדה-שבו, כאילו לא יצאה מנימי גופי מעולם. אני זוכר ומרגיש את הנינוחות המדהימה שמשתלטת עליך כשאתה נוהג בדה-שבו, את החיוך המטופש המתפשט על פניי, על השמש המלטפת מלמעלה - כשהגג מגולגל לאחור, את גרגור המנוע הייחודי, ומשחק ההילוכים הייחודי.
לא מכונית על, לא לנד קרוזר 105, ואפילו לא מרצדס 190 שנת 55 (כולן מדהימות). הייתי רוצה לקבל דה שבו CLUB בצבע תכלת, עם גג ויניל חום ממש רוצה.
בועז קורפל: פיאט 127
לו רק יכולתי לקחת לסיבוב את אותה פיאט 127 מודל 1979 שהייתה באותם ימים המכונית המשפחתית שלנו. עם אותו צליל מנוע מיוחד ועיצוב איטלקי פשוט אבל פרקטי ובמיוחד אותה תיבת הילוכים ידנית חורקת שהפרידה בין חובבנים שלא הצליחו להעלות הילוך בלי לשמוע את נקישות גלגלי השיניים לבין המקצוענים שעשו זאת בתזמןן הסל"ד המושלם עם מכת דוושה קלה בין הלחיצות על המצמד. לא היה דבר יפה בעולם מאותו חיוך של הצלחה בכל העברת הילוך מושלמת. ברוח הימים האלה שמציפים את הפשטות והנוסטלגיה, חרף כל מכוניות הפאר עטורות הטכנולוגיה, יש רק מחיר אחד לאפיקומן שלי - פיאט 127 אדומה מודל 1979