הגראן פרי הבריטי בחודש יולי של 1955 ייזכר בגלל שני דברים, הדבר הראשון הוא שהיה זה המירוץ האחרון לאותה עונה שהופסקה בעקבות התאונה הקטלנית במירוץ הלה מאן באותה שנה וגבתה את חייהם של 83 צופים. הדבר השני היא המחלוקת שהחלה אז ונמשכת עד היום - האם חואן מנואל פנחיו, בן קבוצתו במרצדס העניק לו את הניצחון במירוץ הזה. מחלוקת או לא, כעת, כאשר ייפגשו השניים בשמיים יהיה להם כל הזמן בעולם הבא כדי ללבן את הסוגיה הזו.
מדהים לחשוב על כך שהאיש שפרש רשמית בשנת 1962 (אם לא מחשיבים חזרה קצרה שלו באליפות הסאלון הגרמנית בשנות ה-80), ולא היה מעולם אלוף באופן רשמי, הוא אחד המזוהים ביותר עם ספורט מוטורי. אולי בשל ההישגים הרבים שלו, אולי בשל העובדה שגם אם לא באופן תחרותי, אבל גם בעשרות השנים לאחר פרישתו הוא תמיד היה חלק מהסצנה, נוהג במכוניות היסטוריות הרבה לתוך העשור השמיני לחייו, מתראיין, מפרש ותמיד שמח לספר על הימים ההם וגם לפלוט אמירות לא תקינות פוליטית כמו זו שנשים פשוט לא מסוגלות להתמודד עם העומס המנטלי של נהיגה בפורמולה 1, הוא עשה את זה לפחות עד שלהי 2016 מאז הוא מיעט להופיע בפומבי בשל מחלתו.
צריך גם הרבה יותר מכתבה אחת או אפילו סדרת כתבות כדי לכסות את אחד מגדולי נהגי המירוצים שידע המין האנושי. אבל מוס, שעשה את צעדיו הראשונים במירוצי מכוניות עם מכונית פורמולה של קופר בעלת מנוע 500 סמ"ק של אופנוע JAP היה מיוחד בכך שלא משנה באיזה סוג מירוץ השתתף, הוא תמיד היה שם בראש הפודיום. טיפוס גבעה, מירוצי סאלון, סיבולת, GT, מילה מילייה, אחרים וכמובן בפורמולה 1 - האיש נתן הכל והוציא הכל מכל כלי רכב שבו הוא נהג.
לא רק מגוון המירוצים, אלא גם העובדה שכל יצרנית שרצתה לנצח ידעה שהיא חייבת להושיב אותו אצלה, בין אם זו יגואר, שהייתה הראשונה להעניק לו הזדמנות בתור נהג מקצועי ב-1950, מזראטי במירוצי הגראן פרי בעונת 1954, מרצדס שעבורה נהג גם בפורמולה 1 וגם במילה מילייה (בשנת 1955) ואסטון מרטין שעבורה נהג וניצח ב-1000 הק"מ של הנורבורגרינג ב-1958 ו-1959. כמה קול אתה צריך להיות כדי לעצור בפיט סטופ לקראת סוף המירוץ בגראן פרי הבריטי של 1957, לצאת מהמכונית, לשתות בקבוק שתייה קלה ואז להיכנס ולהמשיך במירוץ...
בניגוד למה שאנחנו מכירים היום, באותן שנים נהג משתתף בשלל מירוצים בקטגוריות שונות לחלוטין כמעט במקביל לא היה חריג. אבל עבור מוס, כל מירוץ היה הזדמנות לנצח, לא משנה באיזו קטגוריה ובאיזו מכונית. כך עבר בראשית שנות ה-60 לנהוג עבור שלל קבוצות פרטיות כמו קופר ולוטוס, הראשונה הייתה אחרי שנות השיא שלה והשנייה עוד לפניהן. דווקא עבור לוטוס הוא רשם את אחד הניצחונות הגדולים ביותר שלו בעיניי, בגראן פרי של מונאקו 1961, כאשר הלוטוס 18 שלו חצתה ראשונה את קו הסיום, מקדימה את מכוניות הפרארי 156 החזקות ורבות המוניטין. באותה שנה הוא גם רושם את הניצחון הראשון והיחיד למכונית פורמולה 1 בעלת הנעה כפולה הפרוגסון P99.
בשנת 1962 הוא עמד בפני חתימת חוזה לשמש כנהג עבור מי שנחשבה לקבוצה הטובה ביותר - פרארי. אולם מעט לפני כן, הוא מתרסק במסלול גודווד בתאונה שבה הוא נפצע ונכנס לתרדמת בת מספר חודשים. כאשר הוא מתעורר ממנה, העסקה כבר נחתמה עם לורנזו בנדיני והוא מחליט לפרוש רשמית.
דבר אחד בטוח, בפודיום הענק שם בשמים, יחד עם ברוס מקלארן, אייריטון סנה, ג'ים קלארק, קן מיילס אסקארי, פנחיו ועוד גיבורים, ענקים ואלים בדמות אדם שהילכו בינינו השיחה הולכת להיות הרבה יותר מעניינת.
