האתגר היה פשוט: מי מכונית האפיקומן שלכם. זו שאתם הכי רוצים לנהוג בה, או אולי לפגוש שוב. ביקשנו מצוות הכותבים והבוחנים של וואלה רכב וגם קולגות למקצוע לבחור אותה, התשובות היו די מפתיעות. בכל יום נעלה שתי בחירות של חברי המערכת והחברים. הפעם ניצן ופבל צוללים ישירות למלחמת כוכבות הפוסטרים הגדולות של הנעורים - פרארי F40 ולמבורגיני דיאבלו SV.
ניצן רז: פרארי F40
היה לי פוסטר שלה בחדר. שפיצית ונוצצת, רחוקה ובלתי מושגת. אחת מני רבות שקישטו את קירותיו של נוף ילדותי. קשה לי להסביר למה: אולי זה המותג, השם המתגלגל, אולי רק העיצוב שעד היום מסרב להזדקן, אבל איכשהו היא צבטה לי בלב חזק יותר מהקונטאש הלבנה וה-959 הכסופה שחנו לצידה על הקיר ובחניית החלומות.
כילד, לא ידעתי שהיא הייתה המהירה בעולם בתקופתה, או האחרונה עליה חתם מייסד החברה האגדי לפני מותו. כמבוגר, כבר נהגתי במהירות ובנדירות ממנה, ואפילו בשתיים שנחשבות לממשיכות דרכה הרוחניות - אך היא עצמה חמקה ממני פעם אחר פעם, שומרת על מעמדה המיתולוגי בליבי.
ככל שעוברות השנים, אני תוהה לפרקים אם כדאי לי בכלל לנהוג בה; היא הרי אף פעם לא תהיה מהירה ומרגשת כמו המכונית עליה פינטזתי, למרות ש-478 כ"ס על 1,100 ק"ג זה המון גם במונחים של היום. אני בכלל מעדיף מנועים אטמוספריים והגאים מתוגברים, ולה יש הגה מבטון והשהיית טורבו שאורכה נשמע למרחקים. היא גם ארכאית וספרטנית, קפריזית כמו שרק איטלקייה אמיתית יכולה להיות. ובכל זאת, אם הייתי מוצא את האפיקומן כילד בן שמונה או אם אמצא אותו השנה בגיל ארבעים, יש רק מכונית אחת שאבקש בתמורה - פרארי F40.
פבל צ'רניצקי: למבורגיני דיאבלו SV 1995-8
מעולם לא הייתי חזק בקטע של קונפורמיזם. וכשלכל החברים שלי היו תלויים בבית פוסטרים של פרארים למיניהן (ודניס ריצ'ארדס, או רודמן, לא פוסל) לי הייתה תלויה מעל המיטה פנטזיה אחרת. למבורגיני דיאבלו צהובה עם כיתוב SV שחור שהסתלסל מהספוילר שעשוי קארבון ועד קדמת דלת המספריים. לא היו לי הרבה סיבות לאהוב אותה. לא באמת הבנתי אז במכוניות. רק ידעתי שכולם אוהבים פרארי, אז אני צריך לאהוב משהו אחר. וגם תראו אותה, כשה-550 של פרארי נראתה כמו ברווז בפאניקה עם חור במכסה המנוע, דלתות של בני תמותה וזימים (כאילו, בואי, את סופר-קאר או דג מושט?) הדיאבלו נראית כמו משהו מקומיקס. פתחי יניקת אוויר על הגג, ספוילר עצום, ודלתות-פאקינג-מספריים. כשפרארי ייצרו מכוניות שמצאו חן בעיני כולם, למבורגיני שמה על כולם כ-ז-ה ***. היא הייתה הבחור ההוא שמגיע למסיבת משרד בחליפה סגולה ומעודד את כולם לדפוק צ'ייסרים של גארפה.
רק שנים מאוחר יותר, חשבתי למה אהבתי אותה והבנתי שהדיאבלו SV הייתה תזקיק המיטב של הסופר-קארז של העשורים שבאו לפניה. לפני האלקטרוניקה, לפני שאאודי השתלטו והפכו אותה ל-R8 יקרה יותר. הנעה אחורית, 500 ומשהו כ"ס, גיר ידני, תפילה למה-שזה-לא-יהיה שהאיטלקים מתפללים אליו כל בוקר כדי שתניע, הנבלה, ותגיד תודה שאתה יוצא מזה בחיים. במעט השנים שהיא נמכרה (95-98. שלא תעיזו אפילו לנסות לדחוף לי את ההיא בלי הפנסים הנפתחים) היא גם הייתה זולה אפילו יותר מה-VT ה"בסיסית", כי לה לא הייתה הנעה כפולה שתמנע ממי שנוהג בה לסיים על עץ, אז היא גם הייתה עסקה מצוינת. ועסקאות מצוינות, זה משהו שתמיד הייתי חזק בקטע שלו.