10 דברים שאתם צריכים לדעת על מזראטי קוואטרופורטה

היום בשנת 1963 מציגה מזראטי מכונית שבכלל בלי לדעת ייצרה שושלת שמלווה אותה עד היום, וגם אם לא יוצרה באופן רציף מאז, היא השם הוותיק ביותר בהיצע של היצרנית. בכלכלה המתאוששת באירופה של שנות ה-60, ואחרי סדרת מכוניות GT בעלות שתי דלתות של היצרנית, היא הייתה מוכנה לאתגר הבא - הקוואטרופורטה, שלצד הפאסול ווגה הצרפתית והלגונדה ראפיד הבריטית הייתה מכונית גראן טורינג בעלת ארבע דלתות עם מהירות מירבית של מעל 200 קמ"ש, אם הייתם עשירים באירופה ורציתם לפזר ניחוח ספורטיבי וצעיר - זו הייתה הדרך הנכונה להגיע איתה ממקום למקום. בהמשך היא גם הייתה מכונית הארבע דלתות המהירה ביותר לזמנה עם 255 קמ"ש מירביים.

לרגל יום ההולדת שלה, אלו 10 דברים שאתם צריכים לדעת עליה.

האגדה מספרת שאת הרעיון לייצר מכונית ארבע דלתות ספורטיבית ומפוארת קיבלו במזראטי מעיתונאי ספורט איטלקי בשם ג'יאנו רנקטי, שבשעת ארוחת ערב עם בנו של בעל החברה בזמנו אדולפו אורסי, הצביע על כך שהיצע המכוניות הגדולות והספורטיביות מצומצם ומוגבל למרצדס, לנצ'יה ויגואר - כך שמכונית שתציג ביצועים ויוקרה בשילוב השם שיצרה לעצמה החברה יכולה להיות רעיון טוב. המצב הכלכלי המצוין של מזראטי בזמנו והרעיון שמצא חן בעיניהם היו התנאים ללידתה.

מעוררת השראה, או לא, על דבר אחד אין ויכוח - בעוד העיצוב החיצוני של המעצב האיטלקי המעט נשכח פייטרו פורה נותר קלאסי במראה שלו מ-1963 ועד היום, בכל מה שקשור לשם של המכונית הזו - הרבה מאמץ לא היה שם. כי כאשר מזראטי החליטה לייצר מכונית עם ארבע דלתות היא פשוט קראה לה כך. קוואטרופורטה - קוואטרו (ארבע) פורטה (פתחים, בהתייחס לדלתות). אבל בעצם, טכנית המכונית הזו נקראה במקור טיפו 107, אז אני מניח שקוואטרופורטה זה לא נורא.

בסדרה הראשונה של הקוואטרופורטה שולב מאפיין עיצוב חדשני מאוד - פנסים רבועים. בראשית שנות ה-60 זה עדיין היה נדיר מאוד. המכונית הראשונה לעשות שימוש בצורה הזו הייתה הסיטרואן אמי 6 שהוצגה רק שנתיים לפני כן. הבעיה הייתה שבעוד באירופה לא היו תקנות הנוגעות לעיצוב הפנסים, בארצות הברית פנסים היו חייבים להיות עגולים (עד 1974-1975 אז שונתה התקינה בלחץ היצרניות) ולכן המכוניות שיוצאו לשם קיבלו פנסים עגולים. עם כניסתה לייצור של הסדרה השנייה של הקוואטרופורטה ב-1966 הפכו הפנסים העגולים לסטנדרט.

בשנת 1968 משתלטת סיטרואן על מזראטי, ולעובדה הזו, יחד עם משבר כלכלי שעבר על שתי החברות היו השלכות קשות מאוד על הדור השני של הקוואטרופורטה שמוצג ב-1974 בערוב ימי השותפות שהסתיימה תוך שנה. הלכו הקווים האלגנטיים, הלכה תפארת מנועי ה-4.1 ו-4.7 בתצורת V8. מה שנשאר זו מכונית שעל הכיעור שלה האפילה רק הרמה הנמוכה הכללית שלה. בין העיצוב המקורי של מרצ'לו גנדיני מברטונה לבין מה שיצא מקו היצור היה קשר כללי מאוד. ההנעה הייתה קדמית, מנוע ה-V6 בנפח 3.0 ליטרים הציג ביצועים בינוניים. מזראטי אפילו לא הצליחה להעביר אותה תקינה מסודרת וכאשר כל העסק התמוטט מסביב היה ברור שהדור הזה לא נוסע לשום מקום. 13 יחידות של קוואטרופורטה דור שני נבנו בסך הכל - כולל אב הטיפוס. הן נמכרו ללקוחות במזרח התיכון וספרד שם לא נדרשה תקינה, הן סופקו בין השנים 1976 ל-1978.

אחרי הרפתקת סיטרואן, עברה מזראטי לידי אלחנדרו דה תומאסו, נהג מירוצים ואיש עסקים ארגנטינאי. ההנחיה הכללית לגבי הדור השלישי הייתה - למחוק כל מה שהיה קשור לדור השני. הצוות כולו הוחלף, כולל המהנדס הראשי של החברה, המערכת ההידראולית נזרקה לפח, היא חזרה להנעה אחורית, מנוע V8, עיצוב נאמן למקור של ג'וגארו.

הדור השלישי סימן גם את הסוף של מסורת הבנייה הידנית של הקוואטרופורטה והיה האחרון לשיטת הייצור הזו. אבל לא לפי שמזראטי מציגים את ה"רויאל" גרסה אולטרה מפוארת בהזמנה מיוחדת עם מנוע חזק יותר, אבזור ייחודי כמו שולחנות מתקפלים בגב המושבים, מיני בר. ולמרות שהדור השלישי נחשב למוצלח, דווקא גרסה לא ממש עמדה בציפיות ו-53 יחידות ממנה נמכרו כאשר הצפי היה ל-120. גרסת רויאל מודרנית של הקוואטרופורטה משמשת את נשיא איטליה.

בשנת 1994 עם הצגת הדור הרביעי, החשש מפני שידור חוזר של מה שקרה בדור השני היה גדול כי מזראטי שוב הייתה בשליטת יצרן עממי - הפעם פיאט. ועל העיצוב, היה חתום שוב מרצ'לו גנדיני והוא היה זוויתי כמו אז, וכמו הדור השני הוא סימן מפנה באבולוציה של הקוואטרופורטה עם התבססות על הביטורבו הקטנה יותר, מנוע V6 טווין טורבו. אבל לא רק ששנה לאחר מכן חוזרת להיצע גרסת V8 בנפח 3.2 ליטרים טורבו, 335 כ"ס ומהירות מירבית של 270 קמ"ש ראויים, הכניסה של פרארי לתמונה בשנת 1997 והשינויים שהוכנסו למנועים ושיטות הייצור החזירו את הצבע ללחיים של מזראטי. למרות שלא הייתה אותה ספינת דגל ענקית, עם 2,400 יחידות בשבע שנות ייצור מזראטי פגשה מספרים שהקוואטרופורטה לא הכירה עד אז.

כאשר מוצגת הטיפו M139 או במילים אחרות - הדור החמישי של הקוואטרופורטה ב-2003 היא מסמנת חזרה והגדרה מחדש של הדגם הזה ומתחברת לשורשים האמיתיים של האוריגינל. מכונית פאר נדיבת מימדים שבניגוד למתחרות שלה הייתה מכונית ספורט גדולה ולא לימוזינה מהירה. היא חזרה למנועי V8 אטמוספריים בנפחים היסטוריים של 4.2 ו-4.7 ליטרים עם 430 ו-440 כ"ס, הייתה לה תיבת הילוכים על הסרן האחורי כדי לשמור על חלוקת המשקל - אמרנו - מכונית ספורט. והלקוחות אהבו אותה, מאוד, 24,000 חתיכות ממנה נמכרו והעלו את מזראטי למסלול חדש.

אבל לדור החמישי הייתה גם גרסה אחת מאוד מיוחדת, הבלאג'יו, שנבנתה על ידי סדנת Carrozzeria Touring Superleggera ממילאנו. בשנת 2008 היא חושפת את היצירה שלה - תצורת האצ'בק/סטיישן לקוואטרופורטה. לא ברור כמה כאלו נבנו בסך הכל, אבל בית המכירות RM העמידו במאי 2013 ארבע יחידות ממנה והן נמכרו כל אחת תמורת 117,600 יורו.

גרסה מיוחדת אחרת היא של חברת "אינטרקאר" ממודנה באיטליה, שהסבה אותה, כמו מכוניות פאר אחרות למכונית לוויות. אחת מאותן קוואטרופורטה לוויות הסיעה את ארונו של נשיא פולין לך קצ'ינסקי שנהרג בהתרסקות מטוס ב-2010.

הדור הנוכחי השישי, שהמשיך בהרבה מובנים את דרכו של הדור החמישי בנאמנות למקור ההיסטורי של הדגם הזה, רושם עוד הישג אחד שמתקשר ישירות לאותה קוואטרופורטה מ-1963. בחודש אוגוסט האחרון מציגה מזראטי את גרסת ה- Trofeo של הקוואטרופורטה, מנוע ה-V8 בנפח 3.8 ליטרים שמייצר 580 כ"ס מביא אותה למהירות מירבית של 326 קמ"ש. ושוב, 57 שנים אחרי ההצגה שלה, הקוואטרופורטה היא שוב בחזית של מכוניות הסדאן 4 דלתות המהירות ביותר בעולם.