מאמינים בצירופי מקרים? הנה אחד מאוד מעניין. ב-23 במרץ 2020 פונה הארגון הישראלי להשכרת רכב וליסינג באיגוד לשכות המסחר לשר התחבורה בזמנו בצלאל סמוטריץ'. הבקשה שלהן: בחינה של השוואת מועד מבחן הכשירות הראשון למכוניות ליסינג לזה של מכונית בבעלות פרטית - דהיינו שלוש שנים אחרי העלייה לכביש במקום שנתיים כיום. ממש במקריות יוצאת דופן ולא מחשידה כלל, במקביל התבקש אגף הרכב במשרד התחבורה לבחון את המעבר למבחן רישוי דו שנתי למכוניות משנת ייצור 2018 למשך עשר השנים הראשונות שלהן (יוזמה ישנה שפתאום התעוררה לחיים).
ועל מנת לפשט את המשמעות: באם יאושר המהלך הראשון, חברת הליסינג תוכל לפטור עצמה מהלוגיסטיקה והעלויות הנלוות לביצוע מבחן רישוי לעשרות אלפי כלי הרכב שלה, כולל העלויות הנלוות במקרה שיש צורך בתיקונים, או לפחות לדחות אותה בשנה. באם יתקבל השינוי השני, יוכלו החברות גם לחסוך את ההוצאה על מבחן רישוי נוסף עם תום תקופת הליסינג העומדת על שלוש שנים בממוצע בטרם תימכר המכונית ללקוח הפרטי.
הועדה שהקים משרד התחבורה המליצה בצדק לדחות את בקשת חברות הליסינג, תוך הסתמכות על העובדה שאופי השימוש במכוניות ליסינג והשכרה מייצר שוני מהותי בינן לבין מכוניות פרטיות. הנסועה שלהן גבוהה משמעותית ועומדת על 28-29 אלף ק"מ בשנה לעומת 16-17 אלף ק"מ במכונית בבעלות פרטית. כמו גם העובדה שבמכוניות אלו נמצאים ליקויי בשיעור גבוה משל כלי רכב פרטיים.
אבל לגבי החלק השני, זה של מעבר למבחן רישוי פעם בשנתיים, פה כבר יש הזדמנות לסיבוב על דעת הקהל. הבשורה כפי שהופצה ב-8 בדצמבר אשתקד הייתה, כדרכן של בשורות פומפוזית - מאוד חגיגית "בקרוב: 'טסט' כל שנתיים לכלי רכב בני שלוש עד עשר שנים" וכמובן גם ההבטחה לחסוך לציבור זמן, כסף וטרחה מיותרת. לעומת זאת מאחורי המילים הגדולות הסתתרה מציאות אחרת לגמרי.
ראשית לגבי ההבטחה לחסוך זמן, באם מקבלים את גישת משרד התחבורה שאחוז הליקויים של מכונית עד גיל 10 נמוכים, אזי שמבחן הרישוי השנתי לא אמור לגזול יותר מ-15 דקות וגם אם נוסיף את זמני הברוטו - שעה שנתית שאותה מקדיש האזרח לצורך התהליך, מדובר בחיסכון שולי לגמרי. לגבי העניין הכספי, משרד התחבורה לא פוטר את תשלום האגרה הגבוהה מאוד ונעה בין קצת יותר מ-1,000 שקלים לפי שלוש מכך במכוניות יקרות, אלא רק את 96 השקלים למכון הרישוי עצמו. שם רבותי לא נמצא הכסף הגדול.
"כ-6 מיליארד שקלים נכנסים לקופת המדינה מדי שנה מאגרות הרישוי של מכוניות" אומר שבי ברכה נשיא קבוצת טכנוטסט, "קחו חצי מזה ותשקיעו בשיפור התשתיות, בבדיקות חורף ואם יישאר עודף - גם בדיקות קיץ" וצריך לומר - מכוני רישוי, בטח רשתות גדולות כמו טכנוטסט הן הנפגעות הראשונות כלכלית מהשינוי המדובר והעמידה שלהם על הרגליים האחורית נובעת גם מסיבות כלכליות, אבל לא רק. מכיוון שברכה יודע לגבות את הדברים במספרים, "יש לנו נתונים של אחוזי ליקויים בכלי רכב ואלו ליקויים שמובילים בהכרח לתאונות" וכהוכחה הוא מצרף תמונות של כלי רכב בני שנתיים או שלוש המגיעים למכוני הרישוי עם ליקויים בצמיגים, במערכות ההיגוי והבלימה, כאלו שאלמלא העין הבוחנת של מכוני הרישוי היו ממשיכים להתגלגל בכבישים.
"הוראת הנוהל המקובלת אצל יצרניות הרכב היא החלפת נוזל בלמים אחת לשנתיים או 30 אלף ק"מ, שמן בלמים שסופח לחות או מים ומוריד את איכות הבלימה עד כדי אובדן בלמים - ומשרד התחבורה פשוט יאפשר להתעלם מזה. תכל'ס הוא מתעלם מהוראות הנוהל של עצמו", דוגמה נוספת שהוא מביא נוגעת לצמיגים "הם מחזיקים בין 30 ל-45 אלף ק"מ, צמיגים סיניים לא איכותיים הרבה פחות, יש כלי רכב שעושים 40 אלף ק"מ ודווקא שם מחפשים לחסוך בכל מקום" נקודה שלישית שהוא מעלה היא נושא הריקולים (קריאות יזומות לתיקון) שנעשות על ידי יצרניות הרכב - מכוני הרישוי, כמו רשת טכנוטסט, עם מערכות המידע המקושרות שלה, עם התיעוד המפורט ונהלי הבדיקות, כזרוע ביצועית של משרד התחבורה הם קו ההגנה האחרון בפני המשך התגלגלות של כלי רכב עם ליקויים כאלו על הכביש.
אבל לכאורה, אני אומר לו, כלי רכב המטופל באופן קבוע במוסך - לא יגיע למצבי התחזוקה הירודה הזו, ישנן מדינות אירופיות בהן תדירות מבחני הרישוי אינה אחת לשנה, טיעון עליו נסמך משרד התחבורה בנימוק להחלטה שלו. שבי נאנח ונשען אחורה "התשתיות בארץ הן בפער עצום מאלו של אירופה, ההשוואה עצמה לא נכונה. אתה יכול להשוות את הרחובות של ברלין ושטוקהולם לקלנסוואה? או מצב הכבישים הצדדיים בהולנד לאלו של הגליל? ויש גם פער במנטליות האחזקה של המכוניות שנובע מהעלויות הכוללות של הטיפולים במכוניות".
"אנחנו פוגשים מכוניות בנות שנתיים עם שחיקה בצמיגים, במערכות ההיגוי, במראות, במגבים, עם תאורה לקויה - כמה עשרות השקלים למכון הרישוי זה החיסכון הגדול שמבטיחים לנו? נראה אותם מורידים את זה מהאגרה שמשולמת למדינה".
והנתונים שמקורם ב-15 הסניפים של הרשת ממשיכים להיערם על השולחן, בהם הנתון המבהיל של ליקויים בטיחותיים בסדר גודל של כ-40 אחוזים מכלי הרכב שנכשלים במבחן הרישוי השנתי, "רכב כזה במקרה הטוב נתקע בשולי הדרך ומסכן את הנהג שלו בהיפגעות, במקרה הרע - הוא מאבד שליטה על המכונית וגורם לתאונה".
נכון לעכשיו, הוראות הנוהל האלו לא יוצאות לפועל, המועד המקורי של ה-22 במאי חלף ולפחות לפי מצב הדברים עכשיו אין כוונה לשוב לתוכנית המקורית הזו. התנגדות למהלך הזה מגיעה גם מעמותת אור ירוק, מנכ"ל עמותת אור ירוק, ארז קיטה, מעריך כי "ההחלטה להאריך את משך הזמן שהמדינה בודקת את תקינות כלי הרכב משנה לשנתיים היא מסוכנת, ואף עלולה ליצור מצב שבו ייסעו בכביש לידנו פצצות מתקתקות של ממש". לדבריו, "המציאות היא שכל כלי רכב שני עולה על הכביש כשהוא לא תקין, חלקם אף נוסעים עם ליקויי בטיחות חמורים ומסוכנים".
אולם מבחינת מכוני הרישוי, זו הזדמנות להעלות לדיון או לפחות למודעות הציבורית את הפער שקיים בין המצב כיום לבין הדרכים לשפר אותו. משלוש חוות הדעת הנגדיות שהגישו מכוני הרישוי למשרד התחבורה, מהן כאלו שחוברו על ידי מומחה הבטיחות ד"ר משה בקר (שהעריך את פוטנציאל הגדילה בכמות ההרוגים ב-20-80 בני אדם בשנה) ומהנדס הרכב הוותיק שמואל בן ארי וכן כלכלנים בתחום, עולה היבט נוסף של הבעייתיות הזו, אבל כזה שמספר גם את הסיפור הגדול יותר של ההתנהלות הקלוקלת שליוותה את התהליך.
מדי שנה מתים בישראל כ-2,500 אנשים כתוצאה מזיהום אוויר, מחצית מהם מייחס המשרד לאיכות הסביבה לפליטה מכלי רכב מנועיים. גם אם רכב מתוחזק היטב מבחינת מערכות ההיגוי והבלימה שלו במסגרת הטיפולים השוטפים שלו - מכוני הרישוי הם כיום כלי העבודה היחיד שיש לפיקוח על פליטות המזהמים (זאת לאור העובדה שניידות הבטיחות של משרד התחבורה ישנות, בלויות ואינן מצוידות במכשור המתאים לפי דו"ח מבקר המדינה). אבל המשרד לאיכות הסביבה מודר מכל התהליך של בחינת השינוי בתדירות המבחנים השנתיים. לפניית "וואלה!רכב" נמסר כי: "המשרד להגנת הסביבה אינו שותף יוזם לשינוי התקנה. אנו בקשר עם משרד התחבורה כדי ללמוד על השינוי שבכוונתם לבצע, ולגבש את עמדתנו בנושא בהתאם".
"ה'הקלות' האלו של משרד התחבורה עלולות לעלות לכולנו ביוקר" מסכם ברכה "זה כמו שבצבא יגידו בשביל מה לעשות טיפול שבועי לטנק או לנקות את הנשק כל פעם, יהיה קל לכולם אם נוותר על זה - אבל זו מציאות שאסור לנו לקבל".