משחקי שלג ביער אודם

הנסיעה צפונה חלפה ביעף, קבוצת ג'יפאים המתקבצים למפגש מושלג - ג'וי כבר היה במרומי החרמון, עוזי ודודי התכנסו צפונה, גם אני בדרך. כביש 6 חלף ביעף מתחת לגלגלי הרנגלר החדש, מחומם ורהוט כתמיד. בקצה הדרך ירדנו אל שביל הררי, צלחנו נחלים שיצאו מדעתם וטבלנו בשלוליות קאמל טרופי, מקווים שלא ניתקע בפקקי תנועה על הכביש. בשיפולי הרמה נתקלנו בקצת עומס, פועלים סילקו מהכביש עצים שנפלו ו-הופה, אנחנו ביער אודם! כמו בכל שנה, כמו בכל סופה, יער אודם הוא שכיית חמדה בתוכה גדלים מאות עצי אלון עתיקים, שמיכת השלג עושה להם חסד קסום.

במקומות רבים בעולם מתחוללות סופות חורף, בדרך כלל הן הרבה יותר פראיות מאשר אצלנו - באלפים הצרפתיים, בהרי הרוקי, בערבות הענקיות של ויסקונסין או בניו יורק. הסופות מנתקות חבלי ארץ שלמים, הורגות אנשים, מדברים עליהן בחדשות. אבל בויסקונסין, שלג אינו הפתעה; אתה יודע שיש כזה בכל שנה, הרבה פעמים בעונה.

ואצלנו? אצלנו יש-שלג-אין-שלג, "יתפוס" בירושלים או יימס, האם יהיה מספיק או ירד יותר מדי, האם יחסמו כבישים, האם יישאר שלג לשבת, או שהכל יימס לאחר שעתיים? מכאן מגיעה תחושת הדחיפות של שוחרי שלג ישראליים - גם כאשר יורדת כמות הגונה של שלג, אתה יודע שזמנך קצוב. תיכף יחסמו את הכביש, אחר כך השלג יימס, ובינתיים יכבשו אלפי מכוניות את המרחבים הלבנים...

אפשר לטייל בשלג עם כל מיני רכבי שטח, אפילו עם קרוסאובר 4X4, אבל אני אוהב את שולי הביטחון אותם מעניק לי הרנגלר. יכולות השטח שלו גדולות פי כמה מכפי שנדרש, הוא מסיבי ועמיד כנגד פגיעת סלעים חבויים. גם אם אתקע על מכשול חבוי, הוא יידע להיחלץ. למרות זאת, שמחתי לראות במראה האחורית את הפטרול של עוזי ואמירה כדורי; ידעתי שהכננת של עוזי תוכל לשלוף אותי מכל פגע, ידעתי שסיר המרק של אמירה עוד יחמם אותנו מתי שהוא, בהמשך הטיול...

יער אודם היה מדהים ומכושף, כדרכו. מכיוון שהגענו מוקדם, השלג היה עדיין בתולי וצחור. למרות 40-50 סנטימטרים של שלג, לא התקשינו לזהות את השבילים המסומנים ביער, ביצענו פתיחת ציר רגועה, תענוג גדול. מבין העצים הגיחו מדי פעם טיילים ברגל ובמכוניות, כולם בסבבה והתחשבות.

גיליתי הפעם תופעה חדשה - אנשים שבחרו לבלות את הלילה במעבה היער המושלג. אחדים הקימו זולות, אחרים ישנו בתוך הרכב, הגדילה לעשות קבוצה שמתחה אוהל בין כמה מכוניות, והדליקה תנור עצים שחימם את הלילה. באחת הפינות ראינו פורסטר ולידו אוהל ומדורה מרצדת, האמת - קינאתי בהם, גם זה חלום קטן מהרשימה האישית שלי. עוד יגיע יומו.

בחלוף השעות משכנו מזרחה לכיוון התילים, השטחים החקלאיים, והמקומות המבודדים יותר. מפה לשם הפכנו לשיירה של 7-8 כלים. מצאנו רחבת שלג גדולה, והתארגנו לסעודת חורף. עוזי ואמירה חיממו סיר מרק משובח (עדשים, גריסים, אני כבר לא זוכר אילו אוצרות בעבעו שם), רונית שלפה תרמוס תה, קינחנו בעוגת שיש, והתארגנו לחזור הביתה. בדרך עוד פרגנתי לעצמי חניית פרידה מהשקט הצחור - חזרתי ליער אודם, התרחקתי מהמולת הטיילים, דוממתי מנוע וישבתי בשקט. רק בשקט. לא שמעתי אנשים ומנועים, רק ציוץ ציפור מזדמנת, או משב רוח שהפיל ארצה שלג שהצטבר על הענפים. היה שווה להגיע.

היום כבר שישי, רוב השלג עדיין במקומו. הכבישים יהיו מוצפים במכוניות, 'אנשי שלג' יתמוססו, דרוזים ימכרו פיתות עם לבנה וזעתר. יהיה צפוף אבל מקסים, אני ממליץ מאוד לבקר עכשיו ברמת הגולן, גם אם אין לכם רוביקון, גם אם יש הרבה אנשים מסביב. התרחקו מהכביש חמישים מטרים, ואתם בלפלנד המקומית.

תודה ל"סמלת" יבואנית ג'יפ, שהשאילה לנו את הרוביקון האימתני.
תודה ל דודי מוסקוביץ צילומי תדמית על העזרה בהכנת הכתבה.