בטרגדיה הנוראית שהתרחשה הלילה בצומת רעננה חברו כל חלקי הפאזל שמרכיבים את התמונה העגומה של גניבות הרכב בישראל. הסימנים המעידים עליהם אנחנו מתריעים בכל כמה חודשים, עת חוזרת הכותרת שמבשרת על עלייה במקרים של גניבות הרכב בישראל.
החל משעת האירוע בסביבות 2:00 בלילה, בדיוק באמצע "שעות העבודה" של הגנבים בין 22:00 ל-5:00 בבוקר. המקום ממנו נגנבה המכונית, גוש דן מהווה איזור מועדף על גנבי רכב. ציר ההימלטות לכיוון רעננה שעשוי להצביע על היעד הסופי של המכונית - הערים טול כרם או קלקיליה "בירות" המכוניות הגנובות בשטחי הרשות הפלסטינית. סוג הרכב תואם את הביקוש הער לג'יפונים וקרוסאוברים אצל הגנבים, והג'יפונים מהווים כבר כ-48% מניסיונות הגניבה. אפילו החשוד בן ה-17 תואם את הפרופיל של התפקידים בחוליות גנבי הרכב, המורכבות מאנשי מודיעין, סיור ותצפית, פורצים, "מפצחים" המשבשים אותות סלולריים ופורצים את מחשבי הרכב ועד הזוטרים בחוליות - אלו שמעבירים את המכונית לשטחי הרשות ותפיסתם הינה מחיר "זול" יחסית מבחינת הערך הטקטי לפעילות החולייה. אפילו בסוגיית הנהיגה הפרועה של נהגי כלי הרכב הגנובים נגענו עם עדויות של צוותי האיתור של חברות כמו איתוראן ופוינטר.
כאמור, בכל אחת מהכתבות הצבענו בדיוק על החוליות האלו כבעיה, בהמשך כסכנה ואתמול בלילה הרכיבים האלו התלכדו לאירוע שנגמר במוות של שוטר. דבר לא ישמח אותנו מאשר לטעות, אבל למרבה הצער, בלי שינוי מהותי בגישה לתופעה הזו, אין סיבה להאמין שזה לא יחזור על עצמו.
כי גניבת רכב בישראל הפכה בשנים האחרונות לעסק אטרקטיבי מאוד. המספרים מוכיחים את זה בקלות. בניכוי שנת 2020 מוגבלת התנועה ומרובת הסגרים שבה נגנבו "רק" 8,644 מכוניות, בשנת 2019 נגנבו 9,914 מכוניות, בשנת 2021 סיימנו עם 12,147. שנת 2022? עליה של עשרות אחוזים. על פי נתוני חברות האיתור פוינטר ואיתוראן נרשמה עלייה של 63% עד 72% בהתאמה. וזאת על אף הידוק הפעילות של צה"ל והמשטרה לאורך קו התפר והתיקונים שנעשו בו במסגרת מבצע "שובר גלים" המתמשך. ייעודו של זה אמנם היה בטחוני, אך השפיע גם על הפן הפלילי - שניים הכרוכים זה בזה מהבסיס ועד לקצה.
הסיבות להישגים המוגבלים במלחמה בגנבי הרכב רבות. יש את השמיכה הקצרה של המשטרה, זו שנמתחת על סיכול אירועי פח"ע, אכיפת החוק ושמירה על הסדר עם מעט מדי שוטרים על יותר מדי התרחשויות. או סתם מוטיבציה חלקית מאוד לעצור את המנגנון של גניבת מכוניות, זה שבסופו של דבר משרת יותר מדי בעלי עניין - הוא מאפשר לארגוני הפשיעה לגלגל עסק לא אלים ברובו, הוא יוצר ביקוש למכוניות חדשות, חברות הביטוח בטח לא מפסידות מהסיפור ובסופו של דבר זה תמיד האזרח שמתעורר לחניה ריקה ממכונית שנשאר חסר אונים.
אך גם כאשר נתפסים גנבי הרכב, קשה לומר שהמדינה מצליחה לייצר הרתעה של ממש מלחזור ולעסוק בתחום. כך למשל העונשים שמטיל בית המשפט מעוררי גיחוך, עלובים, מעליבים, נגועים במידת יתר של רחמנות כלפי מי שרואים בגישה הזו אישור לכך שמערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט לא רואה בגניבת מכוניות אירוע חמור.
דוגמאות עדכניות: על שוהה בלתי חוקי שהורשע יחד עם שני שותפים נגזרו 18 חודשים בלבד, אחת הסיבות? הודאתו בעבירה חסכה מזמנו של בית המשפט. גנב אחר, שהורשע בלא פחות משלושה אישומים בסיוע לגניבת רכב נשפט גם הוא ל-18 חודשים, מתוכם 6 בפועל הסיבה? "הנאשם ניחם על מעשיו, ויש לקוות כי מאמצי השיקום בעניינו יוכתרו בהצלחה".
בסיפור הגדול של גניבת המכוניות בישראל כביכול עומדים בשני צידי המתרס הכוחות הבאים: מצד אחד הביקוש הבעייתי לחלפים גנובים וגנבי הרכב מאחרון נהגי המילוט עד הקודקודים בארגוני הפשיעה. בצד השני של המתרס עומדים כביכול המשטרה ובתי המשפט שלפחות על פי התפיסה של מדינת חוק אמורים להגן על האזרחים מאלו הראשונים. ובין לבין אותם אזרחים שחלקם שואלים את עצמם אם ימצאו את המכונית בחניון הרכבת הפעם או רק זכוכיות על הרצפה.
המציאות בשנים האחרונות הוכיחה שכאשר משטרה נחושה שמה צלב על תחום מסוים ומוקצים לה המשאבים היא מתמודדת איתו יפה, הפשיעה במגזר הערבי כדוגמה אחרונה. כאשר גם בתי המשפט יירתמו לשינוי הנחוץ אולי ורק אולי נוכל להתחיל לקוות שטרגדיות נוראיות כמו זו שארעה אתמול בלילה לא יחזרו על עצמן.