מדינת ישראל תתביישי! 74 שנים אחרי הקמת המדינה, למרות תנאי פתיחה טובים, פוטנציאל מצוין ויכולות טכנולוגיות וחדשנות פורצת דרך - בכל הקשור לבטיחות בדרכים את חרפה וביזיון. ובאמת שהיה מקום לחשוב שיש סיבה לכך שהמדינה גוררת רגליים בכל הקשור לבטיחות בדרכים, איזו אג'נדה פוליטית, אידאולוגית, כוחות כלכליים סמויים - אבל אין, פשוט אין. נפגעי תאונות הדרכים הם לא מגזריים, לא מגדריים, לא משויכים פוליטית. מה שמוביל למסקנה הפשוטה - למדינה, על מוסדותיה פשוט לא אכפת מזה שתמותו, אתם, בני המשפחה שלכם, חברים, לא ממש משנה מי.
מבחינתה 340 הרוגים בממוצע מדי שנה כבר יותר מעשור, דורשים ממנה לכל היותר להצהיר הצהרות ולהשיק "תוכנית מהפכנית" למלחמה בתאונות הדרכים. הסיכוי לראות שינוי בזמן קדנציה של שר תחבורה מכהן שואף לאפס, ואיתו גם המוטיבציה לשנות דברים.
ולא צריך להרחיק לימיה הראשונים של המדינה, נלך אחורה כ-15 שנים, בתקופה זו, בה אני מסקר את תחום התחבורה תוכניות גרנדיוזיות באו והלכו. רובן המכריע נשען על הפעם היחידה והאחרונה שנעשתה כאן תוכנית רצינית להתמודדות עם תאונות הדרכים - דו"ח שיינין מ-2005. זו הייתה תוכנית שבה נקבעו גם יעדים - בתוך עשור ישראל תציג רמת בטיחות דומה לזו של המדינות המתקדמות ביותר בזמנו (אנגליה, הולנד, פינלנד, אוסטרליה, נורבגיה ושבדיה). נקבעו גם ייעדי ביניים, בהם גם ירידה אל מתחת ל-360 הרוגים עד 2010 מתחת ל-300 הרוגים עד 2015 - ספוילר, זה לא קרה, כל כך כשלנו בשינוי הזה עד שאפילו בשנת 2020, עם סגרים, הגבלות קורונה ובלי סיבות מיוחדות להסתובב בחוץ נהרגו כאן 305 אנשים בכבישים. כלומר, אי העמידה של המדינה ביעדים לא קשורה לבעיה נקודתית. אלא קשורה לכך שכל יציאה שלכם לדרכים היא הימור.
מכיוון שהמדינה לא עמדה ביעדים שהציבה היא עצמה, נמצא פטנט, ב-2013 תחת השר ישראל כץ קרו שני דברים, הראשון הוא שינוי שם המשרד ל"משרד התחבורה והבטיחות בדרכים" והשני הוא השקת תוכנית חדשה ובה קביעת יעדים חדשים - עד 2020 ישראל תהייה אחת מ-5 המובילות בבטיחות בדרכים. תחנת ביניים: 2017, אז היינו עדיין במקום ה-17. ביוני 2021 פרסמה המועצה האירופית לבטיחות בדרכים דו"ח המודד את הצלחת המדינות בשיעור צמצום ההרוגים בתאונות דרכים על פני עשור - ישראל דורגה במקום ה-30 מתוך 32 מדינות.
דו"ח של המועצה האירופית לבטיחות בדרכים מיולי 2022 מציב שוב את נורבגיה במקום הראשון עם צמצום של 52% במספר ההרוגים, בזמן זה הצמצום בישראל עמד על 5%. במספרים אלו 14.8 הרוגים למיליון תושבים בנורבגיה לעומת 38.5 הרוגים בישראל - פער אדיר.
אז מה היה ההבדל הגדול בין המדינות האחרות לישראל? איפה הייתה הנקודה שבה נורבגיה, פורטוגל ויוון פתחו פער כל כך משמעותי והצליחו לצמצם ב-50% ויותר את מספר ההרוגים בתאונות הדרכים. התשובה הפשוטה היא - תוכניות עבודה מקיפות לבטיחות בדרכים. אבל רגע, גם פה היו כאלו לא? נכון, אבל במדינות שרשמו את הירידה המשמעותית ביותר הן גם יושמו, יושמו בעקבות תקצוב ותפיסה של מחויבות המדינה לבטיחותו של האזרח. הן יושמו כי במדינות האלו החלו לחקור תאונות דרכים גם כאשר לא היו מעורבים בהם נפגעים, מתוך הבנה שעל 1,000 תאונות עצמיות יהיו 100 תאונות שיכלו להיגמר אחרת, ומתוך ה-100 האלו היו כאלו שהיו נגמרות בפגיעות פח, ומתוך 100 פגיעות הפח היו 10 שנגמרות בפגיעות גוף ומתוכן כזו שהייתה נגמרת במוות של ילד, אבל אם לא חוקרים אותן, לפחות את חלקן, לפחות משהו - אין סיכוי ליצור כלים שימנעו את התאונה הבאה.
בישראל, תאונות הדרכים שנחקרות הן אלו שבהן יש נפגעים, חקירה שמבוצעת על ידי המשטרה וגם שם הפריזמה דרכה מביטים על הסיפור הוא "יש אשם? אפשר להגיש כתב אישום?" ולא "איך יכולנו למנוע את התאונה הזו".
המדינות שהחליטו שמאבק בתאונות הדרכים הוא משימה לאומית עבדו לפי תוכניות סדורות. גם בישראל הוצגו תוכניות. זה מה שקרה איתן בשנים האחרונות: הן הוצגו לשר התחבורה בצלאל סמוטריץ' ב-2019 על ידי הרלב"ד, הוצגו שוב בנובמבר 2020 בדמות עיקרי טיוטת התוכנית, עוד פעם ב-8 בנובמבר על ידי שרת התחבורה דאז מירי רגב עם הצגת צוות מנכ"לים בין משרדי. אבל זמן קצר לאחר מכן התפזרה הממשלה, באין ממשלה, אין תקציב, באין תקציב התוכנית לא שווה את הנייר עליה היא מודפסת. גם הקמת הממשלה ה-36 לא הביאה שינוי, שוב הונחה התוכנית, שוב ללא הערכה תקציבית ובטח ללא הגדרת מקורות תקציביים.
רק בתחילת "אוגוסט האדום" של תאונות הדרכים הושקה (שוב) תחת שרת התחבורה מרב מיכאלי תוכנית חומש לבטיחות בדרכים, הפעם, אחרי שנים של מינוי פונקציונריים נטולי קשר לבטיחות בדרכים, בראש הרלב"ד עומדים גם שני אנשים עם רקורד עשייה - אבי נאור, מקים עמותת "אור ירוק" כיו"ר וד"ר ארז קיטה מנכ"ל העמותה בשנים האחרונות. שוב מוצגים יעדים של הפחתה בשיעור של 50% במספר הנפגעים הכללי, הפחתת הנזק המשקי העומדת כיום על 15.76 מיליארד שקלים לפחות מ-10 מיליארד שקלים, מיקומה של ישראל ב-5 המדינות המובילות בעולם בהפחתת תאונות דרכים. בתוכנית פירוט של מוקדי הסיכון, אופי ההתמודדות, רשימה ארוכה של שותפים לדרך, נגיעה בנושאי הליבה של שיפור הבטיחות - מה אין? כסף. מבין משרדי הממשלה השותפים לתוכנית נעדר זה שאחראי להקצות לה את התקציב - משרד האוצר.
אז הרשות הלאומית בבטיחות בדרכים יכולה להתהדר במינויים ראויים והצגת תוכניות, אבל אחרי שנים של דלדול תקציבים וסמכויות, היא הפכה ללא יותר מזרוע פרסום שהתוצר העיקרי שלה הוא קמפיינים והסברה, פחות שינוי בשטח.
בין לבין יש גם את אלו שמנסים. ח"כ בועז טופורובסקי (יש עתיד) יו"ר ועדת המשנה לבטיחות בדרכים כבר שנים דופק על כל דלת בניסיון לעורר את המדיניות לכיוון הזה. ההיענות מבישה. הוא קורא לצורך אקוטי בשינוי המדיניות, לגיבוש תוכנית רב שנתית. נלחם על כל כינוס של הוועדה בראשותו ודורש תשובות מהאחראים. אבל כאשר אדם אחד מנהל את המאבק, אתם מבינים שהבעיה היא במערכת כולה. כי גם הישגים כמו מעקות בטיחות לאופנועים, מפרצי בטיחות לרכב כבד, הוספת קציני בטיחות ועוד הם צעדים קטנים לעומת הפער האדיר, זה שנובע לא מרוע, אלא הרבה יותר גרוע - מאדישות מוחלטת. "כ"חבר" למשפחת השכול, אמשיך לראות את המלחמה בקטל בכבישים כשליחות הציבורית" הוא אומר לנו "ואמשיך לעשות הכל להעלאת המודעות ורתימת נבחרי הציבור ואזרחי ישראל והכל במטרה להציל חיי אדם".
והכתובות הן על הקיר, מוקדי הסיכון ברורים והם רחוקים מאוד מאלו בהם ממקדת המדינה את "המאמצים" שלה בשנים האחרונות. קחו את מיזם מצלמות המהירות א'3, שנולד בשקר, המשיך בחטא וסופו קבורת החמור הראויה לו. עשרות מיליונים הושקעו בפרויקט שמידת התרומה שלו לירידה בתאונות הדרכים מעולם לא נמדדה. כשל בבחינת האמינות שלו בבתי המשפט שרק חשפו את עומק הריקבון בהכשרת השרץ תוך רמייה וטיוח. הקמת והצבת המצלמות נעשו בשנת 2011-2012, את מספר ההרוגים הן לא הורידו. אמנם שנת 2012 הייתה אחת מהשנים עם הכי פחות הרוגים בכבישים (290), אולם, נראה שזו הייתה חריגה רגעית, שכן מאז המספרים שבו לעלות.
לעומת זאת במקומות בהם אנחנו יודעים מי הנפגעים, מתי הם נפגעים, בידי מי ולמה - כמו במקרה של הולכי הרגל נרשמה פעילות מינורית בלבד. במקומות בהם מהירות מהווה גורם קריטי - בתוך הערים - פעילות האכיפה בתחום זה שולית אם בכלל. רפורמה בהכשרת נהגי רכב כבד יצאה לפועל אבל סובלת מיישום לקוי. נהגי אוטובוס עובדים הרבה מעבר למה שראוי כדי להבטיח רמת בטיחות נאותה בשל מחסור בנהגים. נהגים ללא רישיון כמו עלי אלאטרש בן ה-24 מהפזורה הבדואית שקטל את ענת טל-קטלב וניצן משה בתאונה בכביש 6 לא מטופלים ביד קשה ומרתיעה על ידי בתי המשפט. גנבי רכב שאחראים לרצח השוטר ברק משולם ז"ל ובמקרה אחר של גבריאל ברדה ז"ל שהתעוזה שלהם הולכת וגוברת לאור פסיקות מקלות של בתי המשפט. או אפילו ביריונות כביש יום יומית של חיתוך נתיבים, נסיעה בנתיב השמאלי, אי שימוש באיתות, עקיפה על פס הפרדה רצוף, "גניבת" רמזורים ועוד שלא מטופלת על ידי המשטרה - כל אלו חוברים למציאות בה החיים שלכם, של הילדים שלכם, ההורים, השכנים, של כולנו היא הפקר מוחלט.
אנחנו עומדים בפתחה של מערכת בחירות. ינסו למכור לכם בה איומים מאירן, עזה והגדה, הפחדות על מערכת המשפט, סיפורים על קונספירציות - אלו לא שטויות מוחלטת, אבל קרוב לשם, מה שאתם צריכים לשאול את הפוליטיקאי שיבקש את הקול שלכם זה על הסיכוי של הילד שלכם להיפגע על ידי מכונית שננהגה על ידי נטול רישיון, במהירות מפורזת בעיר, על ידי משאית שהנהג שלה על ההגה כבר 10 או 12 שעות, מנהג אוטובוס שלא מצליח להגיע בזמן להתפנות בתחנת התרעננות לא קיימת.
כבר יותר מדי שנים שנושא הבטיחות בדרכים הוא הערת אגב בעיסוק של המדינה הזו, עד שלא נהפוך אותו לשיח מרכזי ונוכח בציבוריות, לפוליטיקאים יהיה נוח וכדאי להמשיך לתת לסיפור הזה להתגלגל עקום ולתת לנו לשלם את המחיר.