אמרו לנו שממש עכשיו יש איזה משחק חשוב עם כדור בין צרפת לארגנטינה, ומכיוון שאנחנו לא מבינים כלום בכדורגל, הדרך היחידה שלנו להבין מי עשוי לנצח זה להסתכל על המכוניות במדינות האלו. ברגע הראשון חשבנו שזה יהיה פשוט - מעצמה תעשייתית כמו צרפת על מפעלי ויצרניות המכוניות שלה מול מדינה לא מאוד עשירה שלא ממש בנתה מכוניות משל עצמה בשנים האחרונות. אבל אז הגיע הטוויסט.
ב-1912 מציג הוראשיו אנאסגסטי את מי שנחשבת היום למכונית הארגנטינאית האמיתית הראשונה - הוראשיו היה תלמידו של אוטו קראוס מהנדס ממוצא גרמני, חלק מהקהילה הגרמנית הענפה שחיה בארגנטינה עוד במאה ה-19, למכונית שלו היה מנוע 4 צילינדרים מתוצרת "באלוט" הצרפתית בנפח 2.2 ליטרים שסיפקו 15 כ"ס. מחזור החיים שלה היה קצר, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמחסור בחומרי גלם הייצור שלה נפסק. היא שווקה במשך שנתיים בלבד ונבנו ממנה כ-50 יחידות. אבל האנקדוטה הזו, של מכונית שמערבת יוזמה ארגנטינאית, הנדסה גרמנית ועזרה מצרפת עוד תחזור לא מעט פעמים במהלך הסיפור של תעשיית הרכב הארגנטינאית.
בתור מדינה שאת המאה ה-20 שלה אפיינו שינויי שלטון והפיכות תדירים, ארגנטינה שמעולם לא הייתה גם מדינה עשירה במיוחד עשתה מה שמדינה לא עשירה ורעבה למטבע חוץ עושה בדרך כלל - מייצרת עבור אחרים. כך מצאה את עצמה בונה מפעלים של קרייזלר, סיטרואן, פיאט, פורד, שברולט, אופל, אולדסמוביל, פונטיאק, הונדה, קייזר, רנו, פיג'ו, סימקה, סיאט, סטודיבייקר, פולקסווגן ויצרניות רבות אחרות. אבל רגע, אם השמות סטודיבייקר, קייזר, רנו, פורד ואחרות שמורכבות במדינה רעבה למטבע חוץ נשמע לכם מוכר - אז כן, היצרניות האלו הפעילו גם בישראל וסביב אותן השנים של שנות ה-50 וה-60 מפעלי הרכבה גם פה. כאשר פסי הייצור המקומיים ואלו בארגנטינה פלטו את אותם דגמים ממש - ג'יפ CJ3, את הוויליס (שכונה שם Estanciera), את רנו דופין, בעוד אצלנו בנו את הסטודיבייקר לארק - אצלם בנו את הצ'אמפ - גרסת הטנדר שלה ואחרות.
ארגנטינה, כמו שאמרנו כבר קודם, הייתה ביתה של אוכלוסיית מהגרים גדולה מאוד מגרמניה. הבסיס האיתן הזה, הביא בין השאר להפיכתה של המדינה הדרום אמריקנית הענקית הזו למקלט עבור המעמד הגבוה הגרמני ואי אלו פושעים נאצים וקצינים בכירים לאחר מלחמת העולם השנייה. אלו שלא רצו למצוא את עצמם תחת שלטון ברית המועצות במזרח המדינה או תחת המשטר המערבי שבו היו מוקצים מחמת מיאוס. בארגנטינה לעומת זאת יכלו למצוא את עצמם בקרב קהילה תומכת ועם סיכויים להתפרנס ולחיות בלי אות הקיין של יוצאי הרייך השלישי. יחד עם ההגירה הזו, הגיעו גם יצרניות רכב קטנות יחסית עם שורשים גרמניים שמצאו אי אלו לקוחות בארגנטינה.
כך מצאו את עצמם על פס הייצור מכוניות בועה זעירות כמו פולדה-מוביל "במבי", והיינקל, משפחתיות קטנות כמו NSU, בינוניות כמו האוטו-יוניון 1,000, או בורגוורד, ואפילו שותפויות כמו דויטץ הגרמנית עם אגרייל הברזילאית לייצור בארגנטינה, והיו גם יצורים ייחודיים לשוק הזה כמו ה-220D טנדר על בסיס ה-W115. וכמובן הרומן ארוך השנים ביותר הוא עם פולקסווגן, כאשר ה-ZUNDER "ניצוץ" בגרמנית הייתה הניסיון הראשון לייצר מכונית משפחתית ייעודית של פולקסווגן לשוק הארגנטינאי, עם מנוע ה-1,500 שמגיע לא פחות מהפורשה 356, גוף פלסטי שעשה אותה לקלה במיוחד (880 ק"ג) ועיצוב שרק אמא יכולה לאהוב. הרעיון היה לתפוס את השוק הצומח למשפחתיות זולות, שלוש שנים ו-200 יחידות אחר כך העסק נסגר, נתוני המכירות המדשדשים לא אפשרו להחזיק את מטריית ההפצה והשירות שנדרשו במדינה גדולה כל כך.
יעברו 20 שנים עד שפולקסווגן תנסה לייצר שוב משפחתית בארגנטינה, ושוב זה היה עם מנוע 1,500, רק שהפעם זו לא הייתה בכלל פולקסווגן אלא דודג'/קרייזלר 1,500 או כפי שכונתה בשווקים אחרים הילמן אוונג'ר, פלימות' קריקט או דודג' פולארה - הרקע היה רכישת החברה הארגנטינאית שבנתה את המכוניות האלו שם. מוטציות כאלו אפיינו גם את המשך הקשר עם פולקסווגן בארגנטינה, שהם כנראה מהארוכים והיציבים בקשרי היצרניות הגלובליות עם השוק הזה. כך למשל באו לעולם פולקסווגן פוינטר - שהיא למעשה פורד אסקורט עם סמל פולקסווגן, למי שחשב שהשיתוף פעולה הזה עם האמארוק-ריינג'ר הוא סיפור חדש.
בשונה מפולקסווגן שהעמידה דגמים ייעודיים לשוק הארגנטינאי, ברנו ופיג'ו הם קיבלו את אותם דגמים של שאר השווקים, אבל לעיתים באיחור של כמה שנים בהגעה שלהם ובדרך כלל הם הוסיפו להיות מיוצרים שם כמה שנים טובות אחרי ששאר העולם כבר שכח מהן. פיג'ו 403 למשל ירדה מפס הייצור באירופה ב-1966, בארגטינה רק ב-1973. רנו 9 האחרונה יוצרה בצרפת ב-1988, בארגנטינה ב-1996 והיד עוד נטויה.
ולא שלא היו נסיונות מקומיים להקים תעשיית רכב מקומית, אבל לרוב היא נאלצה להסתפק במוצרים שהיו או יקרים מדי לשוק המקומי הצנוע או בסיסיים מדי על מנת להוות תחרות לכלים שהגיעו ממדינות עם הנדסה ויכולות ייצור מתקדמות יותר, כך למשל היה המצב עם Industrias Aeronáuticas y Mecánicas del Estado או בתרגום חופשי - התעשייה האווירית והמכאנית של המדינה. בהוראת הנשיא דאז חואן פרון מוסב חלק ממפעל המטוסים לייצור מכוניות. אב טיפוס ראשון של ה- Justicialista נבנה בתוך 90 יום וב-1952 החלו להימכר המכונית. התצורה הייתה של מנוע קדמי והנעה קדמית, חלקן עם מנוע שני צילינדרים, שתי בוכנות, חלקן עם מנועים של וורטבורג המזרח גרמנית. ואם האיכות הנמוכה ומספרי המכירות הלא מרשימים לא היו סיבה מספיק טובה, הגיעה המהפכה הצבאית של 1955 והורידה את השאלטר על הסיפור הזה.
אז כן, אם לשפוט לפי העולם המוטורי של שתי המדינות האלו - זה הולך להיות נוקאאוט צרפתי מהיר, חסר רחמים בנבחרת ארגנטינה. כי בכל הקשור לרכב, במקרה הטוב אפשר לספר על ההיסטוריה שלה שהייתה מלאה אנקדוטות משעשעות. ההווה שלה מורכב בעיקר מיצרניות רפליקות, קיטים, כלי רכב חשמליים זעירים וייצור מקומי ברישיון של דגמים מיושנים של חברות מערביות.
אבל מצד שני, אם בסוף בספורט זו הרוח האנושית שמנצחת, עם כל הכבוד לצרפת לארגנטיאנים יש עדיין אס בדמות נהג המירוצים הטוב ביותר בכל הזמנים - חואן מנואל פנג'יו, אז אולי, אולי בכל זאת תהייה הפתעה הערב.