בשנת 1964 שני דברים שיגעו את האמריקנים - הביטלמניה, השיגעון שאחז בבני הנוער נוכח להקת החיפושיות והצגת מכונית הספורט של פורד - המוסטאנג - מהמכוניות ששינו את העולם.
עוד לפני פתיחת המכירה הרשמית ב-17 באפריל, המונים צבאו על דלתות הסוכנויות של פורד בתקווה להספיק להזמין את ראשונת מכוניות הפוני שהפכה לאגדה, מאות אלפים המשיכו לעשות את זה בחודשים והשנים לאחר מכן. לי אייקוקה, אבי המוסטאנג מתאר בביוגרפיה שלו אפילו נהג משאית שהסתכל על אחת באולם התצוגה, איבד שליטה על המשאית והתנגש בתצוגת המכוניות.
בפורד ידעו שהביקוש למכונית החדשה יהיה גבוה, אבל לא היה להם מושג עד כמה. כהכנה לביקושים האלו, כנהוג בתעשיית הרכב היצרנית החלה לייצר עוד הרבה לפני תחילת המכירה הרשמית ושלחה כמה אלפי מכוניות לסוכנויות השונות שלה ברחבי צפון אמריקה לתצוגה.
בין קצת יותר מ-22 אלף הלקוחות שהספיקו להזמין לעצמם אחת כבר ביום המכירה הראשון שלה היה גם סטנלי טאקר, טייס אזרחי קנדי שהתאהב במוסטאנג מהרגע הראשון שראה אותה. עוד לפני שהיה ניתן לרכוש אחת באופן רשמי, למעשה שלושה ימים לפני תחילת השיווק שלה ותוך עקיפה של הנחיות היצרנית, הטייס בן ה-33 הצליח לשכנע את אנשי הסוכנות למכור לו את אותה אחת לבנה שראה. הוא מיהר להפקיד המחאה אצל הדילר של פורד בניופאונדלנד שבקנדה ולא היה מאושר ממנו כשקיבל את המוסטאנג שלו.
לא הפריע לו שהמכונית שלו הייתה קצת מוזרה. מכסה המנוע לא היה בדיוק מיושר, היו חסרים לה העיטורים תחת ידיות הדלתות, הגריל הקדמי היה בגוון שנוטה יותר לאפור מאשר כסוף ובלוק המנוע גם הוא היה אפור ולא שחור כמו במכוניות האחרות - הייתה לכך סיבה טובה מאוד.
מה שטאקר, הדילר ג'ורג' פרסונס ובהתחלה גם פורד לא ידעו, זה שהמוסטאנג בצבע "לבן ווימבלדון" הפתוחה, עם מספר השלדה 5F08F100001 שאותה קיבל טאקר - כלל לא הייתה אמורה להימכר. היא הייתה אחת מ-180 יחידות טרום ייצור שנבנו בין 10 בפברואר ל-5 במרץ. וכמו האחרות נועדה בין השאר להיות מכונית תצוגה בלבד ובדיעבד גם הייתה לכך סיבה טובה מאוד - זו למעשה הייתה המוסטאנג הראשונה שנבנתה.
איך מצאה עצמה המכונית הראשונה מהסדרה המוגבלת הראשונה דווקא באולם התצוגה של הדילר המרוחק כ-3,000 ק"מ (בנסיעה יבשתית) מהמפעל בדירבורן? התשובה היא לוגיסיטית - על מנת להגיע לסוכנויות בזמן, נשלחו המכוניות הראשונות לאלו המרוחקות ביותר.
ברגע שפורד הבינו שהם יצרו אגדה מוטורית, הם מיהרו גם להבין עד כמה חשובה אותה 5F08F100001 ויצרו קשר עם הסוכן, שמצידו אמר להם שהמכונית נמכרה לטאקר. בפורד הגיעו גם לטאקר וביקשו לקנות ממנו את המכונית. אלא שטאקר, שהבין על איזה אקזמפלר נדיר הוא נוהג פשוט סירב. אבל לא רק זה, טאקר היה מאוהב במוסטאנג שלו ונהג בה לכל מקום כאשר לא היה בתפקיד.
אחרי כמעט שנתיים של ניסיונות, כשהמכונית כבר עם יותר מ-16,000 ק"מ, פורד ניגשה אליו שוב עם הצעה מפתה. קח מוסטאנג מודל 1966 חדשה לגמרי, בכל אבזור ותוספת שרק תרצה תמורת המוסטאנג הלבנה שלך. הפעם, טאקר קיבל את ההצעה - והוא לקח את ההצעה הזו כפשוטה והעמיס כמעט כל אופציה שהיה אפשר על המכונית. למעשה מסופר שהוא פשוט סימן X גדול על כל הדף של האופציות. הדבר היחיד שהוא לא לקח זה את חבילת ה"פרפורמנס" למנוע - הייתה עליה תקופת אחריות קצרה יותר מהרגיל... נו, טייס.
גם הפעם היא הייתה פתוחה, אבל עם מנוע ה-289 אינץ' מעוקבים (4.7 ליטרים), בצבע "כסף קפוא" מהיקרים ביותר בהיצע, תיבת 4 הילוכים עם הילוך יתר ואפילו מקלט טלוויזיה של Philco על לוח המחוונים. הפעם הוא לא קיבל אותה בסוכנות המקומית, אלא הוזמן ביום הזה ממש ה-2.3 בשנת 1966 למפעל פורד בירבורן, כדי לקבל את המכונית החדשה שלו, הפעם זו המוסטאנג ה-1,000,000 שיוצרה. מי שמסרו לו את המכונית היו לא פחות מלי אייאקוקה ושאר המנהלים הבכירים בפורד.
אז איפה הן היום? ובכן, המוסטאנג הלבנה מספר שלדה 5F08F100001 זו שהייתה הראשונה לרדת מפס היצור ניצבת עד היום למעשה במוזיאון הנרי פורד. סטנלי עצמו הודה בראיון שנערך עימו 17 שנים אחרי העסקה ההיא שהוא מתחרט שוויתר על המוסטאנג הראשונה, גם בתמורה למכונית שקיבל והייתה שווה הרבה יותר בפועל. מה קרה לאותה מוסטאנג-מיליון של טאקר? ובכן, הסוף שלה היה שונה לגמרי. אחרי עשור של שימוש אינטנסיבי, הוא מכר אותה הלאה ובידי הבעלים הבא שלה היא עברה תאונה שבה ניזוקה קשה והושמדה.