אנחנו רגילים לאיחול המסורתי של אריכות ימים בימי ההולדת כ"עד 120 שנה", אלא שבמקרה של טריומף, כדאי לאפס את הספירה מחדש. יצרנית האופנועים הבריטית שמייצרת אופנועים עוד מ-1902 נכנסה כבר לשנה ה-121 שלה ומבט על ההיסטוריה וההווה מגלים שהיא מעולם לא הייתה נמרצת יותר. נכון, היא עברה בדרך כמה גלגולים לא פשוטים ושתי פשיטות רגל, אבל היי - תראו לנו מישהו בגילה שלא החליף איזה חלק או שניים בגוף.
האמת היא שטריומף כחברה וותיקה אפילו יותר מהאופנועים עצמם, והולכת אחורה עד שנת 1897 כשזיגפריד בטמאן הגרמני משתקע באנגליה ומקים את חברת האופניים שלו. אבל את הקפיצה האדירה שלה קדימה היא עושה במלחמת העולם הראשונה, כאשר 30 אלף חתיכות מהמודל H רודסטר משמשים כאופנועי קישור להעברת הודעות בחזית, מהמלחמה הוא חוזר עם כינוי - "Trusty" כלומר - מהימן.
עם האהדה הציבורית לאופנוע ששירת את המולדת המומנטום נושא אותה גם דרך שנות ה-20 אז היא מתחילה לייצר אפילו מכוניות (ומאוחר יותר מתפצלות החברות) ובשנות ה-30 מופיע לראשונה שם שילווה אותה שנים קדימה "טייגר" עם כלים קטנים ומהירים שמייצרים לה מוניטין מוצלח מאוד.
ואם הייתה זו מלחמת העולם הראשונה שהזניקה אותה, זו הייתה השנייה שמרסקת אותה - בשלב הראשון אחרי הלאמה של המפעל בקובנטרי על ידי הממשלה הבריטית ואז ההשמדה הפיזית שלו במהלך הבליץ הגרמני על התעשייה הבריטית. החזרה לייצור איטית, והחברה לא מצליחה לשחזר את ההישגים הגדולים שלה. למרות הכל, BSA יצרנית האופנועים המתחרה מאמינה בה ורוכשת אותה בשנת 1951 ואז הכל מתפוצץ.
שנות ה-50 וה-60 היו תור הזהב הגדול ביותר של תעשיית האופנועים בכלל וזו הבריטית בפרט. חלקה ניזונה מיוצאי המלחמה שמצאו באופנוע כלי בריחה מהמוסכמות החברתיות, חלקה מהצורך של אירופה שהייתה במצב כלכלי לא טוב בתחבורה זולה ופשוטה, ובשנות ה-60 הייתה זו תרבות שלמה של מועדוני רכיבה ותרבות שוליים של כנופיות אופנועים שמרדו פחות או יותר בכל דבר ממוסד. זו הייתה הולדתה של אופנת הקפה רייסרים שבהם התחרו הצעירים בין בתי קפה, של עלייתם לגדולה של אופנועי הגרנד פרי המקצועיים.
עבור טריומף זו הייתה גם תקופת הקולנוע הגדולה (שנמשכת עד היום) - קילנט איסטווד, מרלו ברנדו, ג'יימס דין, דניאל קרייג כבונד ב"לא זמן למות", לנסיך וויליאם יש אחד ולדיוויד בקהאם, וכמובן הגדול מכולם - סטיב מקווין - כולם רכבו על טריומף. איוול קניבל זינק איתו את הרחבה של הסיזר פאלאס בווגאס. טריומף מוכרת ב-1968 יותר אופנועים מאשר הארלי דיווידסון בארצות הברית. וזו גם נקודת העצירה הראשונה שלי בסיפור והמפגש עם האופנוע שמשמר את הרגע ההוא בזמן - הבונוויל 100T.
זו שעת בוקר מוקדמת בעמק, חילופי המשמרות של היום והלילה, הבונוויל T100 ואני דוהרים בין השדות באוויר צלול וקריר. לרגע אחד אני סטיב מקווין ב"בריחה הגדולה" דוהר אל החופש, גם הוא עשה את זה על טווין של טריומף. במהדורה הזו שהיא מחווה לפעלולן הרכיבה BUD EKIN (האיש שהמציא את מירוצי הבאחה), זו בכלל סגירת מעגל, הוא היה הכפיל הקבוע של מקווין.
מתחתי פועם מנוע טווין מקורר נוזל בנפח 900 סמ"ק, ההספק שלו, 65 סוסים יצחיק מנועים מודרניים וחזקים, אבל פה זה אני עם חיוך על הפנים. טריומף נושאת את מנוע הטווין בגאווה, היא לא אורזת אותו בקוביית מתכת יצוקה ואטומת הבעה, אלא בתוך שני פסלים מחורצי צלעות קירור. זה אופנוע שהוא מורשת ותזכורת מהאיפה היא הגיעה.
יש בבונוויל הזה חווית רכיבה שכל כך כיף למצוא באופנוע ב-2022. רגעים אנלוגיים של אופנוע מפעם. בלי משחקי אגו וכוח, בלי מהירות וטכנולוגיה שרצה מהר מהר קדימה. מצב תודעה שמשכך וגם משכיח את זה שלא תמצאו פה לא כוח ולא התנהגות כביש מושחזת. העסק כולו מכוון לנינוחות. המנוע מעדיף סחיטות עדינות של המצערת, ההיגוי והשלדה ממש יעריכו קווי פנייה מסודרים וארוכים והבלמים, גם הם לא אוהבים שמגזימים איתם.
זה אופנוע שמכוון במדויק לבטן הרכה של הנוסטלגיה, זו שמערפלת את שיקול הדעת כאשר מוצמד אליו תג מחיר של כ-90 אלף שקלים, סכום שבלי הרבה מאוד נוסטלגיה לא מתקבל על הדעת לבקש עבור אופנוע די בסיסי.
וכאשר היא מגיעה לשיא בסוף שנות ה-60, מציגה את מנוע הטריפל הראשון שלה ב-1969 - מתחילות הצרות. במשך עשור שנמשך מ-1972 ועד 1983 החברה חוטפת סטירה אחרי סטירה. זה היה בכל מקום; קשיי אספקה של רכיבים למנועים, בעיות ותקלות טכניות בפסי הייצור, מיזוג של בעלת הבית BSA עם נורטון יוצרת מין חברה חדשה שכל אחת מהזרועות שלה מושכת לכיוון אחר ללא הכוונה. צמצומים מביאים לתסיסה בקרב העובדים שמשביתים את המפעל המרכזי והמצב מגיע עד כדי כך שלמעשה ב-1974 כמעט ולא מיוצרים אופנועים, עשור נוסף של דימום מזומנים, פיקוח ממשלתי, עצירת פיתוח מביא את החברה לפשוט רגל ב-1983 המפעל המיתולוגי במרידיאן נהרס, במקומו מוקמת שכונת וילות, הרחובות בה קרויים על שם הדגמים של טריומף.
השם נקנה וטריומף יוצאת לעבר הקמה מחדש. היצרנית שמוקמת מחדש חוזרת לשורשים, עם כלים חדשים מהיסוד, מודולריים, השקעות אדירות במחקר ופיתוח. ההשקעה אדירה אבל אף אחד לא ממהר להוציא דגם חדש עד שיהיו בטוחים שהוא גם יצדיק את השם והמחיר ואז זה מתפוצץ. בתערוכת קלן 1990 בדוכן טריומף יש שישה דגמים חדשים מהיסוד, החולקים רכיבים עם שמות היסטוריים כמו טריידנט (קלשון) בנפחי 750 ו-900 סמ"ק, טרופי (גביע) עם מנוע 1,200 סמ"ק ודייטונה (על שם מסלול המירוצים האמריקני) בנפחי 750 ו-1,000 סמ"ק. המנועים, 3 ו-4 צילינדרים משתמשים בסידור המודולרי של אותו מנוע שהגדלת הנפח נעשית על ידי הוספת עוד צילינדר.
המחצית הראשונה של שנות ה-90 מאירה פנים לטריומף שהולכת וחוזרת לעצמה, עם מספרי מכירות גדלים ועם הרצון לפרוץ החוצה עם דגמים שהם יותר מתחרות למשהו קיים אלא יוצאי דופן באמת. זו נקודת העצירה השנייה שלנו - קבלו את הסטריט טריפל.
בשנת 1993 דוקאטי ומיגל גאלוצי מציגים את המונסטר המיתולוגי, אופנוע חשוף ושרירי שכובש את העולם בסערה ומציל את דוקאטי. בטריומף מבינים שהאיטלקים עלו על משהו ובשנת 1994, שוב בקלן, טריומף מפילה פצצה על שוק האופנועים - הספיד טריפל יוצא לאור והוא לא נראה כמו שום דבר אחר. כלי שכולו שרירים חשופים, בלי שום ניסיון להסתיר או לחפות על המראה הברוטלי שלו, כאשר האלמנט הבולט ביותר שלו הם זוג פנסים עגולים גדולים במראה חרק סקרן. כלי שנראה כאילו נבנה במחסן ומיועד לרחובות הקשוחים. עם מנוע שלושה צילינדרים שבמהמשך היה למוזרק (ראשון ליצרנית). הוא לא רק מתגלה כלהיט ואופנוע שמשאיר את העיתונות והרוכבים מהאופי הפרוע והמהנה שלו, הוא גם אחראי לנחשול הסטריטפייטרים השריריים שהתרגש על התעשייה במשך שנים ואפילו עד היום. אם המונסטר היה אופנוע עירום אומנותי, הספיד טריפל הוא גרסת ההארד קור.
אחת ההסתעפויות שיצאו ממנו הוא הסטריט טריפל, כאן בגרסת ה-RS. גם הוא מגיע עם אותה גישה מינימליסית, עם זוג פנסי חזית חרקיים ופלסטיקה מינימלית מאוד. גם בתוך השלדה שלו יש מנוע שלושה צילינדרים, אצלו הם בנפח 765 סמ"ק עם 123 סוסים. ארוז בשלדה שעשויה אלומיניום מלפנים לקבלת פרונט קליל וסגסוגת מתכת מאחור לקשיחות.
מהרגע שמניעים אותו האופנוע עצמו כאילו עובד כדי שתהייה מרוצה. מספיק להתגלגל עליו שני מטרים כדי לקבל את התחושה שהוא פשוט "נעלם" תחתיך מרוב שהוא קומפקטי. מה צריך? להשתחל בעיר? יש מנוע גמיש, מימדים קטנים וזווית נדיבה של צידוד. כבישים מפותלים? הוא רק מחכה לפקודת היגוי קלילה כדי להתנפל על הפניות ולהוציא לפועל את רשימת המכלולים הסופר איכותיים שלו - מזלג קדמי של SHOWA, בולם אחורי של ohlins בלמים של ברמבו לפנים ולאחור. בין לבין העברת הילוכים סופר מהירה עם קוויקשיפט למעלה ולמטה, 5 מצבי רכיבה ובקרות למניעת הנפת גלגל לא רצויה. יוצאים מחוץ לעיר? כן, אתם תאכלו חצץ אם תרכבו מעל ל-140 קמ"ש בגלל שאין אפילו מיגון רוח מינימלי, אבל כוח לא חסר. הוא כמעט כל הריגוש שתרצו מאופנוע ספורט בלי הפשרות של תנוחת הרכיבה הקיצונית.
הוא כן, ובאופן מובהק מאוד אופנוע שדורש פשרות ומחויבות. גם במצב הבולמים הרך הוא עדיין נוקשה יחסית ועל כביש שהוא גם מפותל וגם משובש זה לא שילוב נוסך ביטחון והוא בהחלט לא אופנוע שיתאים לטיפוסים גבוהים, בטח לא לפרקי זמן ארוכים. הטריפל הזה עומד בפני החלפה בדור חדש, כך שמחיר מדויק קשה להצמיד לו. אצל היבואנית יש עוד כמה כלים ומכל מקום בגזרת 100 אלף השקלים הוא נמצא ממש גבוה לצד ימאהה MT09SP כמכונת חיוכים יומיומית.
לאורך שנות ה-90 ולתוך המיליניום הנוכחי, הספיד טריפל על גלגוליו לצד כלים כמו דייטונה, דגמי רטרו שהחזירו את השם בונוויל ובשנת 2004 הצגת ה"רוקט 3" המפלצתי הזרימו בנזין חדש בעורקי החברה. היא לא תמיד הייתה בשיאה, ולפעמים לא היו בדיוק מופת להרכבה, אמינות או שניהם יחד. אבל לכל אורך הדרך היא גם הייתה מספיק עירנית כדי להבין לאן השוק הולך ומה צריך לעשות כדי להיות עם היצע שממשיך להשתנות לפי טעם הקהל. ובשני העשורים האחרונים, כמו במכונית, גם בשוק הדו גלגלי מה שהולך זה לשבת גבוה - מה שהכרנו כדו שימושיים הפכו לאדוונצ'רים ובטריומף שלפו מהבוידעם את השם "טייגר". זה שם שהחברה עשתה בו שימוש משנות ה-30 כאשר החלו בתור הקטנים בחבורה ועד לשנות ה-80 בהם היו גרסאות של אופנועי ה-T שפשוט נעלו צמיגי שטח וקיבלו מהלכי מתלים ארוכים יותר. בשנות ה-90 הוא גם הוצמד לדו"ש בסגנון הימאהה טנרה, הונדה אפריקה טווין ודומיהם - אם כי קשה לומר שהוא הותיר חותם של ממש על התעשייה.
הטייגרים כפי שאנחנו מכירים אותם היום חזרו לטבע רק בשנת 2012, זה שממנו אפשר להגדיר את העידן הנוכחי, המודרני של היצרנית הזו. ומהמשפחה הזו אני דוגם את הטייגר 900GT, דגם הביניים שנמצא בין הטייגר 660 לבין הסופר-טייגר 1,200 הענק.
ה-900 שהחליף את ה-800 נעוץ בדיוק בקטגוריה החמה של אופנועי האדוונצ'ר. לכולם יש שם נציג - מב.מ.וו, דוקאטי, ימאהה, KTM ועוד. אלו נפחי הביניים שמאפשרים מצד אחד טיולי סופ"ש ארוכי טווח על האספלט והכורכר ומצד שני הם לא בהמות כבדות ומסורבלות שקשה להתמודד איתן בחיי היום יום. תנוחת הרכיבה מעולה, עם זווית זקופה של הגב ותצפית מעולה סביב ועדיין גובה מושב בהחלט סביר של 810-830 מ"מ.
למרות שגרסת ה-GT היא הבסיסית בהיצע (למרות המחיר), פוגשים פה לוח מחוונים דיגיטלי מפורט אבל נמוך מדי במיקום שלו, שקעי 12V ו-USB, חימום ידיות, בקרת שיוט ועוד. למנוע שלו בנפח 888 סמ"ק יש את האופי הנהדר של מנועי טריפל - גמישות בסל"ד הנמוך ואז הוא הופך לקרבי ופרוע יותר בסל"ד הגבוה. פרוע אבל לא מאיים או מתפרץ, 93 סוסים הם לא הרבה ואם אתם כמוהו מעדיפים פעולה חלקה מאשר "פצצות" כוח, אתם תתאימו. העסק מחובר לתיבת הילוכים שהולמת אותו היטב, חלקה ומדויקת.
תנוחת הישיבה הגבוהה שלו יחד עם בולמים ארוכי מהלך הופכים אותו לכלי יעיל מאוד בעיר כשצריך לעלות ולרדת ממדרכות. מיגון הרוח היעיל מאוד שלו והמנוע בעל הפעולה החלקה גם מסדרים לו יכולות בין עירוניות יפות מאוד - למעשה הוא בדיוק במימדים שהולמים את ישראל. גם בכביש המפותל הוא נוסך המון ביטחון ביכולת לטפל בפניות בין אם מדובר ברכיבה רגועה בהרכבה, או כאשר ממהרים הביתה כי אוטוטו מתחיל פה גשם (סיפור אמיתי).
ב-125 אלף שקלים הטייגר 900 GT פרו לא זול, אבל את זה אפשר לומר על כמעט כל הדגמים של טריומף אם לא הבנתם עד כה. מה שהוא כן עושה זה מציע חבילה שלא נופלת מכל אחד מהמתחרים שלו באופן משמעותי (אם כי הוא יקר מהימאהה טרייסר 9 המעולה), כלבויניק בריטי למי שרוצה להרגיש מיוחד אבל לרכוב על "כמו שיש לכולם".
הבונווויל, הסטריט טריפל והטייגר 900 הם שלושה אופנועים שאמנם נמכרים כרגע באולם התצוגה של טריומף, אבל יש פה עוד משהו מעניין - נסו לחשוב על יצרנית שב-2023 מציגה שלושה דגמים שהם כל כך שונים זה מזה במובן הכי מובהק שלהם ועדיין מחוברים כל אחד מהם להיסטוריה של היצרנית, או לפחות מייצגים תקופה משמעותית בה. ועוד לא נגענו בכולם, בסקרמבלרים, הבוברים, הרוקט, הספיד טריפלים, הספיד טווין ובטח אני שוכח עוד כמה.
בשנת 2020 מציגה היצרנית את פרויקט ה-TE-1 החשמלי שלה ובסוף אותה שנה חותמת עם ענקית הדו גלגלי בג'אג' ההודית על שיתוף פעולה, בשנת 2021 מתגלה בהפתעה מוחלטת אב הטיפוס הראשון העצמאי שלה משנת 1903 ובשנה שעברה היא מודיעה על ייצור האופנוע המיליון שלה וכניסה עתידית לתחום השטח עם אופנועי מוטוקרוס ואינדורו.
אז לפעמים ההיסטוריה חוזרת, הפעם נקווה שזה כדי להישאר.