ב-1938 לא משנה כמה צמר גפן דחפתם לאוזניים, אי אפשר היה להתעלם מתופי המלחמה שהרעמים שלהם התפשטו מגרמניה אל עבר כל קצוות היבשת. מכונת המלחמה הנאצית שכבר עסקה בהתחמשות מואצת שנים לפני כן המשיכה להתגרות במדינות האחרות שלא העיזו לעמוד מולה בקול ברור ונחוש.
אבל המפלגה הנאצית ידעה דבר או שניים על תודעה ועל צריבה שלה. לשיטתם, העליונות של הגזע הארי צריכה להיות כזו שמופגנת בכל היבט. בין אם פיזי או טכנולוגי. מסלולי המירוצים של שנות ה-30 היו בדיוק הזירה להפגין עליונות כזו. והיא בהחלט הופגנה.
לאורך העשור ההוא, שפכה המלפלגה הנאצית מאות אלפי רייכסמארק על יצרניות המכוניות מרצדס ואוטו-יוניון, אחת מהחברות שהרכיבו בהמשך את אודי, כדי לעודד אותן לייצר את מכוניות המירוץ הטובות ביותר בעולם. אלו שיוכיחו את העליונות הארית על כל האחרות בהיבט הטכנולוגיה ובהיבט עוז הרוח של הנהגים המובחרים שלה. הישג לוואי של החתירה הזו הייתה כר ניסויים נרחב בתחומי האווירודינמיקה, הצמיגים, המנועים, מגדשי העל ושאר המכלולים המכאניים.
וההשקעה נשאה פרי, אחרי כניסה מהוססת בשנת 1934, מ-1935 ועד 1939 יצרניות כמו אלפא רומיאו ובוגאטי היו בעיקר קישוטים ואנקדוטה משעשעת בזמן שמכונית ה-W25 של מרצדס והטייפ C של אוטו יוניון נהוגות על ידי רודולף קרצ'יולה, האנס שטוק, ברנד רוזמאייר, רודולף האס ואחרים הרעימו על המסלולים וצבעו את הפודיום בדגלי צלב הקרס.
ב-10 באפריל 1938, ממש היום לפני 85 שנים בעיירה פיו בצרפת הכל היה ערוך למירוץ הראשון של עונת המירוצים. זה לא היה מירוץ גרנד פרי מן המניין, אבל הגרמנים שהיו נחושים לפתוח את העונה בהסתערות העמידו על קו הזינוק את מכונית המירוץ הטובה ביותר שהם בנו עד אז: המרצדס W154 שישבה על שלדת ה-W125 אבל במבנה שעטף אותה נעשה שימוש בצינורות אובאליים מניקל-כרום שהוסיפו חוזק למבנה שלה. חוזק נדרש כי בשנה זו שונו החוקים והגבילו את נפחי המנועים של המכוניות ל-3,000 סמ"ק בשימוש במגדשי טורבו או 4,500 סמ"ק ללא מגדש, מה שפסל את מנוע ה-5,700 של ה-W125 מהעונה הקודמת.
בחרטום ה-W154 שתלו במרצדס מנוע V12 בנפח 3,000 סמ"ק עם מגדש טורבו. ההספק היה בין 425 ל-474 כ"ס. בהמשך היא גם קיבלה מגדש על בעל שני שלבים. רק כדי להבין את המשמעויות הכלכליות בהשקעה בפרויקט המירוצים הזה - עלות כל מנוע עמדה על כ-90 אלף רייכסמארק, כמיליון דולר בתרגום לסכומים של היום.
אל מול החיה הגרמנית נעמד בשורה הראשונה לזינוק נהג המירוצים היהודי-צרפתי רנה דרייפוס. שאת הסיפור המלא עליו תוכלו לקרוא כאן ועוד יותר עליו תוכלו לקרוא בספר המעולה של ניל בסקום FASTER. דרייפוס שהיה נהג כשרוני מאוד ונהג עבור בוגאטי, אלפא רומאיו ובקבוצה של אנזו פרארי (אז עוד לא יצרן מכוניות) ואחרים, היה ראוי לכל כבוד, אלא שבאירופה של שנות ה-30, גם אם עבורו הנושא לא היה חשוב - היותו יהודי סגרה בפניו לא מעט דלתות.
וגם המכונית שבה הוא נהג הייתה רחוקה מלהוות יריבה מתאימה - ה-Delahaye טייפ 145 מכונה עדינה וקלילה עם מנוע 4.5 ליטרים בתצורת V12 שסיפק בקצה יכולתו 245 סוסים (לעומת 425-474 אצל מרצדס כן?), ישב על שלדת סולם עטופה במסגרת פלדה. סרן חי מאחור לעומת מתלה דה דיון בגרמנית. בקיצור, מבחינת הגרמנים אפשר כבר היה לנגן את ההמנון הנאצי לפני ההזנקה של המירוץ.
רק שבפועל, מה שהתרחש במירוץ הרחובות הצפופים של העיירה הקטנה היה שונה לחלוטין. העליונות הגרמנית, תואר האליפות של קרצ'יולה התבררו כסחורה שאין כל כך מה לעשות איתה במירוץ רחובות צפוף. שם, כושר תמרון, שליטה במכונית, ניצול כל סוס בפרצי כוח קטנים ומעל הכל - דרייפוס האסטרטג באו לידי ביטוי.
זה היה מירוץ בן 100 הקפות, המרצדס והדלהיי, קרצ'יולה ודרייפוס ניהלו קרב לאורך כל המחצית הראשונה של המירוץ. הגרמני שואג ושועט להובלה בישרורות, הצרפתי מנצל את הפניות כדי לפתוח פער. הקפה אחר הקפה נמשך המחול הזה אבל לאט לאט מתחילים לצוץ ההבדלים האחרים - כמו זה שיתרון הכוח של המרצדס הפך חסר תועלת לא רק בגלל המסלול, אלא גם בשל העובדה שהשמן והלכלוך שהצטברו עליו מהמכוניות האחרות בעשרות הקפות פשוט לא מאפשרות לה להוריד גם את מה שיש לה לאספלט. הדבר השני היה שהמרצדס החזקה והכבדה גם צמאה יותר מהדלהיי הקלילה.
ובעוד קרצ'יולה, מותש מהשליטה במפלצת שלו נכנס לתדלק ומוחלף בידי הרמן לאנג, דרייפוס מגביר את הקצב עם הטייפ 145, מנצל את האסטרטגיה המפורסמת שלו של העמסת דלק על המכונית ונהיגה שלה על הקצה כל הזמן כדי להתגבר על פערי המשקל, פותח פער בלתי ניתן לקיזוז. את קו הסיום הוא חוצה בהפרש של כמעט 2 דקות מלאנג ששועט עם המרצדס לפודיום מאוד לא שמח מבחינתם.
המירוץ בפיו נערך עוד פעם אחת ב-1939 לפני שנפסק והעולם השתנה לתמיד.
דרייפוס? עם פרוץ המלחמה הוא התגייס לצבא הצרפתי שם שירת כנהג משאית, כאשר הנאצים פלשו לצרפת בלי לדפוק בדלת, הוא מצא את עצמו במקרה בארצות הברית. המסר הבהול אליו היה "תישאר שם, בגסטאפו מחפשים אותך, הבחור שעשה להיטלר בושות מתחת לכל אבן". בהמשך הוא התגייס גם לצבא האמריקני, השתתף בפלישה לאיטליה כחוקר ומתרוגמן. אחרי המלחמה הקים עם אחיו מסעדה בניו יורק, כזו שהפכה להיות אבן שואבת ומקום מפגש לנהגי מירוצים.
הוא נפטר בשנת 1993.