טור שנזכור: מאיר שלו על נהגים, רוכבים ומה שביניהם

ב-11 באפריל נפטר הסופר, העיתונאי, המחזאי והפובליציסט מאיר שלו. הוא היה בן 74 במותו. הרומנים שפירסם, ספרי הילדים שכתב וטורו השבועי בעיתון "ידיעות אחרונות" הפכו אותו לאחד הסופרים הנקראים בארץ, וגם בעולם, אחרי שספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות.
אבל אנחנו חובבי הרכב הכרנו עוד מאיר שלו, איש הכידון וההגה, ששילב את אהבתו לארץ ישראל, נופיה וצמחיה, למסעות תדירים, שבחוויותיו מהם שיתף לאורך השנים את קוראי "מוטו", "אוטו" ו"ידיעות אחרונות".
מאיר ייצג את האבולוציה המוטורית הישראלית. נהג אמבולנס כסטודנט, רוכב אופנועים, בעליהן של פיאט אונו טורבו ופיג'ו 205GTI, ובהמשך כשהתרחק מהכבישים וממצלמות המהירות אל השטח, בעליהם של סוזוקי סמוראי, לנדרובר דיפנדר, טויוטה היילקס ולנדקרוזר שידעו הרבה שבילים ומעלות.
את הטור הבא פירסם ביוני 1988 בירחון "מוטו", כחלק מחילופי דברים בינו לעיתונאי והפובליציסט ב. מיכאל, שכנו אז במערכת "ידיעות אחרונות" בירושלים. אנחנו מודים ל"מוטו" על האישור לפרסמו כאן.

למה זה מגיע לי? יגע ומתרונן אני שב מטיול בגליל, מחנה את האופנוע בחצר, עולה הביתה ומתחיל לעיין ב"מוטו" החדש - והנה אני רואה שידידי ב. מיכאל ניצל את העדרי כדי להקיז שם קסת שלמה של חומצת מצברים. מאמר השמצות והכפשות על אופנועים ורוכביהם.

ברצוני להביע את מחמאות לעורכי "מוטו", שהסכימו לארח תחת צל שילדתם מין צפעוני שכזה, אבל עלי להבהיר לקוראים דבר מה שאולי יסביר את המניעים לכתיבתו נטולת הבלמים: אני אשם בכל!

שינאתו של ב. מיכאל לאופנועים החלה לפני כשנתיים, בשעה שהוספתי לאוסף הדל של רשיונות הנהיגה שלי גם את האופנוע. עד אותו זמן נחשבנו שנינו לאחים לרעיון. האופנוע העכיר את ידידותנו וגרם לפילוג אידאולוגי חמור. עודני זוכר את פניו המכורכמות של מיכאל כשבאתי ובישרתי שעברתי את הטסט - (הראשון, אציין בענווה) - ועודני זוכר את עויתותיו בשעה שרכשתי את הסוזוקי DR-250 שלי.
אופנוע צנוע ביותר, אך הולם את מידותי, גילי ויכולתי.

ידוע לי גם שמיכאל ואשתי מדברים עלי ועל האופנוע מאחורי גבנו. לפיכך אני חש אחריות כלפי הקוראים של "מוטו". מיכאל התכוון לפגוע בי יותר מאשר בכם. בכשרונו הרב עטף את חרפותיו בהפרחת תיאוריות כלליות הירבה מלל ולהג. ציטט מן המקורות והפליא כהרגלו בחידודי לשון. אבל, כל עטרת ההומור והסגנון לא יכסו על ערוותו הצנומה. הצורר פלש לתחומים הנשגבים מהבנתו ומניסיונו. יצירה מזאת - הוא גם אינו רוצה להבין. למה? אגלה לכם סוד קטן, סוד מעברו של הכותב.

לפני שנים אחדות, כך מספרות הלשונות הרעות, הרהיב מיכאל לעלות על כלי רכב ממונע דו-גלגלי. ארבעים שניות לאחר מכן מצא עצמו בהתנגשות חזיתית עם אדנית תמימה. (אגב, האשמה היתה באדנית, ששכחה לאותת לפני פנייה). מיכאל לא נפגע, אבל האירוע עדיין זכור בחוגי חברות הביטוח. זו היתה הפעם הראשונה שבה הוגשה תביעת צד שלישי בנין הפיכתו של גראניום משיח פורח לטוטאל-לוס. (הדמאגוג יענה לי בודאי שעדיף להרוס צמחים מאשר להפוך לצמח בעצמך - אבל תנו לו שידבר).

אגב, הסיפור לא מסתיים כאן. לקורא החביב, הסבור כי ידידי ניסה כוחו על דוקאטי נטול רסן או על הארלי-דייוידסון רב משקל, אגלה עוד סוד קטן: המדובר היה בטוסטוס פשוט. יש אומרים: אפילו טוסטוס אוטומטי. בכל מקרה. אז הבין מיכאל שאופנועים לא נוצרו עבורו, וחבל. לו היה מנסה להוציא רשיון, היה יכול לפרנס בכבוד מורה לנהיגה, את אישתו של אותו מורה ואת שלושת ילדיהם הרעבתניים במשך שנים מספר.

עד כאן באשר לרקע הנפשי, היכולת וההיסטוריה האישית העומדים מאחורי כתב הפלסתר המרושע. אנחנו מבינים אותם היטב. מי מאיתנו לא השמיץ בעלומיו עלמת חן נחשקת שניערה אותו מעליה והותירה אותו מתייפח בתעלה? הדברים ידועים ואינם צריכים פירוט. עתה - אל הנימוקים עצמם.

כמחצית מקיטרונו של ב. מיכאל מוקדשת לסיטואציה בה הוא שואל אופנוען "מה השעה?".
זוהי, כידוע, סיטואציה יומיומית. מידי יום ניגשים אלפי אזרחים מודאגים לאופנוענים, ומפצירים בהם שיאמרו להם מה השעה. בכשרון רב תיאר חברי הטוב כיצד מתיר עצמו האופנוען מחליפותיו, קסדותיו, כפפותיו וצעיפיו, כדי לענות לטרזן על שאלתו. אחר כך מציין הכותב כי שאלת "מה השעה?" אינה אלא אילוסטרציה לכל נסיון לקיים דיאלוג עם אופנוען.

ובכן, ידידי, כיצד אנסח זאת בנימוס? עליך להבין שאחת הסיבות שאנחנו רוכבים על אופנוע היא שאיננו רוצים לומר לאף אחד, כולל לך, מה השעה. איננו רוצים לקיים דיאלוג, איננו רוצים לדבר עם איש. אנחנו רוצים להיות לבד!

אני, למשל, מחזיק בשתי מכוניות. כשאני נוהג בסובארו האוטומטית - (אותה רשמתי על שם רעייתי מחמת הדאגה לשמי הטוב) - אני מוכן לומר למיכאל מה השעה, לנהל שיחות עם כל שכן לרמזור, לכוון
תיירים תועים לבתי מלון, להעביר זקנות את הכביש ולקיים מגעים עם הולכי רגל. כשאני נוהג ב-205 GTI, או באונו טורבו שהיתה לי לפניה, מתגברת בי שינאת האדם ואינני מוכן להתבונן בבני המין האנושי אלא דרך המראות שלי.

וכשאני על האופנוע - זה כבר סיפור אחר. אני לא רוצה שידברו איתי. אני לא רוצה לדבר איתם. אני רוצה להיות מיזאנטרופ בודד, ובודאי שלא להטריח את עצמי לכל מיני טרדנים ששכחך את השעון בבית. (בדרך כלל המצב הוא שונה במקצת, יש להם שעון, אבל הם רוצים לשאול אותך מה השעה כדי להסתכל על האופנוע ולהוזיל ריר, אבל בזאת אינני מאשים את ב. מיכאל, שהרופא אסר עליו אפילו להתבונן באופנועים).

לכן, ידידי, כשאני רוכב על האופנוע ומישהו שואל אותי מה השעה. אינני מוריד כפפות. אינני פותח קסדות ואינני ''מרפה בהיסח הדעת מן המצמד, ומבצע פליק פלאק לאחור", כפי שאתה כותב. אני מרפה מהמצמד בנעימות רבה ומותיר את הטרחן נטול המחוגים מאחור. שישאל את בני מינו מה השעה.

אני זוכר אותך מהמכולת

אחר כך הוא מנסה להרגיז אותנו עם כמה קטנות. "מישהו ראה פעם רוכב אופנוע בן חמישים ומעלה?" הוא שואל.
אני ראיתי. נחמיה סירקיס, למשל, שכותב ב"מוטו".
"מה עושה האופנוע לבלוטת הערמונית?", הוא שואל.
מה הוא באמת עושה? לא אכנס כאן להסברים מעמיקים, כי גם ילדים קוראים את העיתון, אבל כדאי שתנסה, תופתע בעצמך.

"תלאות ההתארגנות הכרוכות בכל נסיעה למכולת על אופנוע" - הוא מרמז.

איפה אתה חי, מיכאל? על מה אתה מדבר? מי נוסע למכולת על אופנוע? כאן נחשף השונא בכל קלונו - אנחנו מדברים איתו על אופנועים והוא מדבר איתנו על מכולת. הרי זה כל הענין. לא נוסעים למכולת על אופנוע. יש עוד כמה תענוגות בעולם חוץ מהובלת קרטון ביצים, מרוצי גבינה צהובה וראלי-קרוס עם לחם. אני מתחיל להאמין שאתה הולך לסופרמרקט בשביל לתרגל שם סלאלום על עגלת קניות. (ארבעה גלגלים. כמובן, כמו שאתה אוהב).

ואולם, העניין העקרוני רחב הרבה יותר. הוא שונא אופנועים ומפחד מהם. אני אינני שונא מכוניות. כל כלי ותענוגותיו. אני, למשל, מסוגל ליהנות אפילו מטרקטור. מי שמכיר את הבלמים הנפרדים לגלגלים האחוריים של טרקטור ויודע כיצד עושים סיבוב על המקום בנעילת גלגל פנימי - יודע על מה אני מדבר.

את ריגשות האימה והחלחלה המצויים בי, אני שומר כלפי מי שנוהגים על האופנועים הגדולים, מאלפי הניסוטות וה-R-ים למיניהם. הייתי יכול לאמץ את נישתו של מיכאל ולפתור לעצמי את תסביכי הנחיתות בקלות - להודיע שהאנשים הללו הם פנועי-שכל או מוכי-חמה. אבל זה פתרון קל מידי - הם פשוט יודעים לעשות מה שאני לא יודע לעשות.

החלק ההגותי-מדעי במאמרו של חברי עוסק במה שהוא קורא "האבולוציה המוטורית של האדם". הוא כותב שם כך: "אפשר לתאר את אותו מסלול על פי כלי התחבורה שפיתח האדם בכל שלב ושלב: זנב, ארבע רגליים, אחר כך שתי רגליים, סוס. ואז באה המהפכה הגדולה: הומצא הגלגל. כעבור אי אלו אלפי שנים גילה האדם כי טובים שני הגלגלים מהאחד, ובתום מאמץ שיכלי של עוד כמה אלפי שנים הוא הגיע אל המספר האופטימלי של גלגלים: ארבעה".

וכך, בכוחה של לוגיקה מעוקמת זו מנסה הדארוויניסט החובב הלזה לשכנע אותי בתיזה שלו. הבה נמשיך את הגיונו האבולוציוני של ב. מיכאל. מגלגל אחד עברנו לשניים, ומשניים לארבעה. יפה. הישג אבולוציוני גדול. אבל מדוע נעצרת? הרי אחר-כך, לפי תורת ההתפתחות שלך, המשכנו להתפתח.

הומצא ה"סיקס", ואחריו ה"סמי-טריילר", ואחריו ה"פול טריילר". מדוע נתקעת בשלב המפגר של ארבעה גלגלים, בשעה הכבישים תוכל למצוא היום את פיסגת האבולוציה המוטורית: גוררת טנקים עתירת שישאל את בני מינו מה השעה. גלגלים, (ארבעים ושניים, אם אינני טועה), אשר היא המכונית היאה ביותר לך ולשכמותך.

ואכן, מתוך פליטת קולמוס מצערת, חשף מיכאל את חיבת הגלגלים שלו במשפט נוסף שכלל ביצירתו: "רוכב האופנוע מתעקש להשתמש רק ב-50% מכמות הגלגלים המינימאלית הדרושה לשמירה על בריאות הגוף והנפש".

בסתר ליבו, אם כן, חולם בועל הג'אנטים הלזה, המתחזה לחובב העינוגים המוטוריים, על בריאות. לא מהירות, לא תאוצה, לא השכבות וגלגולים. רק בריאות. מדוע הוא קורא את "אוטו" ו"מוטו"? שיחתום על "איתנים" וימצא שם ריגושים כדי צורכו.

ותמהני עליך, מיכאל ידידי, הרי את הנימוקים הבריאותיים הללו משמיעים לך הוריך, דודיך, רעייתך
וחותנך, בשעה שאתה נכנס אל האונו-טורבו שלך ומפליג משם בשריקת מגדש מרשימה. בשמה של אותה "בריאות" הם מפצירים בך למכור את הגמד התזזי הזה ולרכוש לעצמך וולוו או כל זלדה אחרת. ואתה משיב להם שלא קנית את המכונית המופלאה הזו בשביל בריאות, אלא בשביל כיף. ואני אהיה האחרון להתווכח על הנקודה הזאת. אלא שאני הלכתי עם הכיף על חזית נוספת. חזית שאתה ירא להתייצב בה, ובצדק. מבחינתך. הרי עוד אדניות עציצים ושיחים אורבים לך שם, בצידי הדרך.

שלך למרות הכל,
מאיר שלו