אלה היו ימים אפלים שהולידו כמה יצירות מוטורית חשובות. אחרי שעלה לשלטון גייס אדולף היטלר את מרצדס ואת אוטו יוניון, כפי שנקראה אז אודי, לייצר מכוניות מירוץ חדשות שינצחו על המסלול וישפרו את תדמיתה של גרמניה.
עד אז שלטו במרוצי הגרנד פרי יצרנים צרפתיים ואיטלקיים, ושתי החברות קיבלו מימון ממשלתי לפתח מכוניות לפי התקנות החדשות שנועדו להיכנס לתוקף ב-1934: מכונית גרנד פרי במשקל של עד 750 ק"ג, ללא הגבלת מספר הצילינדרים. הפרויקט הצליח, ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה שלטו הגרמנים במירוצי המסלול בעידן שלפני פורמולה-1, מביסים את בוגאטי, דלאג', מזראטי וקבוצת המירוצים של אלפא רומיאו, שנוהלה בידי אחד, אנצו פרארי.
אוטו יוניון הייתה אז יצרנית צעירה, שהוקמה ב-1932 כמיזוג של ארבע יצרניות גרמניות קטנות: Audi, Horch, DKW ו-Wanderer, מה שהעניק לה כבר את אז את סמל ארבע הטבעות, אחד לכל יצרן מייסד.
את המכונית של אודי תכנן עבורה פרדיננד פורשה, שהחזיק אז משרד הנדסה עצמאי, לאחר שלא הצליח להתברג בתפקידים בכירים באף אחד מיצרני הרכב הגרמנים הקיימים, למרות ששמו כמהנדס הלך לפניו. אבל חוץ ממכונית גרנד פרי חד מושבית, עבדו פורשה ואנשיו גם על מי שהייתה יכולה להיות אחת ממכוניות הספורט המהירות והיקרות של הזמן הזה: מכונית כביש חוקית על בסיס שלדת מכונית הגרנד פרי, עם מנוע 16 צילינדרים מעט יותר חלש כדי שלא יזדקק לדלק מיוחד ושלושה מושבים. אותה נוסחה שהולידה לפני 30 שנה את המקלארן F1 והפרארי F50.
אבל היה מי שחשב על הרעיון הזה קצת קודם. הפרויקט הסודי קיבל את שם הקוד טייפ 52, ואת הכינוי שנלספורטווגן. בניגוד למרצדס, שהעדיפה מנוע קדמי, פורשה בחר במנוע אחורי לטובת חלוקת המשקל, והתצורה שלו ניצחה: מכוניות מסלול, כולל פורמולה-1, בנויות כך עד היום.
גם טייפ 52 נבנתה לפי אותה נוסחה, עם "תא מנוע" קדמי, שמכיל את המצבר, תא נוסעים עם שלושה מושבים, שבאמצעי יושב הנהג מעט יותר מלפנים, ומאחוריהם תא המנוע העצום, ושני צמיגים רזרביים. היא הייתה כמובן כבדה יותר ממכונית הגרנד פרי, עם יכולת לשאת 70 ק"ג מטען של הנוסעים, 150 ק"ג דלק וצמיגים, במשקל עצמי של 1,300 ק"ג, וכולל של 1,750 ק"ג. המטרה הייתה למכור אותה ללקוחות אמידים לנהיגה במירוצים ארוכים כמו מילה מילייה, ומירוצי סיבולת כמו לה מאן. דובר גם על הקמת קבוצת מרוצים של המפעל, שתתחרה איתה במקביל.
כבר בסוף 1933 יצר משרד העיצוב של פורשה את סקיצות העיצוב הראשונות, שקיבלו צורה קונקרטית יותר בשנת 1934. מנהלי הפרויקט החליטו לבנות מכונית מבחן - אך ככל הידוע זה מעולם לא קרה. הפרויקט נזנח ב-1935, ועקבותיו אבדו בארכיון של אודי ופורשה כאשר מתקני אוטו יוניון נותרו באזור הכיבוש הרוסי לאחר מלחמת העולם השנייה.
אבל לא לגמרי. לפי מסמכים שכן נמצאו תוכננה המכונית על שלדת סולם, כאשר יחס הדחיסה של מנוע ה-16 צילינדרים הופחת כדי שיוכל לפעול על בנזין רגיל. גם מגדש העל מותן, ועדיין העריכו המהנדסים שמנוע ה-4,400 סל"ד יפיק 200 כ"ס ב-3,650 סל"ד, ומומנט מירבי של 43.6 קג"מ ב-2,235 סל"ד.
מתישהו בשנים האחרונות, אודי לא מדווחת מתי, ובעיקר למה וכמה עלה לה הפרויקט, נשלפו השרטוטים שכן שרדו והועברו לסדנת שיפוץ הקלאסיות הבריטיתCrosthwaite & Gardner להמשיך את העבודה שנקטעה 8 עשורים לפני כן. העבודה הסתיימה עוד ב-2023, אבל נחשפת רק כעת.
הבריטים השתמשו ברוב התכנון המקורי, כולל תיבת 5 הילוכים ידנית וארבע בלמי תוף שהיו מקובלים אז. אבל המתלים שנבחרו היו מודרניים יותר, מכל הדלק בנפח 29 ליטר הועבר אל מתחת למושבים ובסיס הגלגלים התארך. ביחד עם מומחי הקלאסיות מאודי טרדישן, הוחלט גם להשתמש במנוע גדול ומתקדם יותר של דגמי אודי משנות ה-30 המאוחרות יותר, בנפח 6 ליטר והספק של 520 כ"ס, שכן מחייב תערובת של בנזין, מתנול וטולואן.
המכונית נחשפה שלשום בפסטיבל המהירות בגודווד, כשמאחורי ההגה תום קריסטנסן, שזכה 9 פעמים בלה מאן, רובן עם אודי, והאנס יואכים סטוק, בנו של האנס סטוק, נהג המירוצים הבכיר של של אוטו יוניון בשנות ה-30, ונהג מירוצים בעצמו. "הצליל של המכונית הזאת קולני להפליא, כאילו הגיע מתזמורת", אמר.
האם מדובר ביחסי ציבור לקראת שובה של אוטו יוניון בגלגולה הנוכחי למירוצי הגרנד פרי, עם קבוצת פורמולה 1 של אודי ב-2026, דווקא אחרי הפסקת ייצורן בחודשים האחרונים של ה-TT ושל ה-R8? או תזכורת שלאודי יש מסורת של מכוניות ספורט, ושעוד נראה יורשות לשני הדגמים? כנראה שגם וגם.