הם כבר לא צעירים, בטח לא כמו שהיו בגיוס שלהם בשנות ה-90, קצת מקומטים, פה ושם עם איזו דפיקה ומזכרת מהחוויות שצברו בשנים של עבודה קשה ותנאים לא פשוטים. כל אחד מהם הוא "טיפוס" עם השריטה שלו, עם כל אחד צריך להתנהג קצת אחרת ולדעת מתי ללחוץ ומתי להרפות. אבל כולם ללא יוצא מן הכלל יצאו ב-7 באוקטובר להילחם ועושים את זה עד עכשיו בכל זירה שנקראו אליה. התיאור הזה, תואם לחלוטין את כל מאות אלפי חיילי המילואים בישראל, אבל הכוונה הפעם הייתה דווקא לכלי הרכב שאתם רואים פה.
רובכם המכריע יזהה אותם מיד בתור לנד רובר דיפנדר, טכנית הם כן, אבל הסיפור שלהם מעט שונה. "זה אולי נראה כמו דיפנדר" אומר לי ג', "אבל חוץ מכמה פאנלים חיצוניים, כמעט אין בו רכיב אחד שאיתו הוא יצא מהמפעל". ג' וגם מ' הם נהגים בחפ"ק של עוצבת שקנאי, חטיבת הסיוע הלוגיסטי של אוגדה 98 "עוצבת האש". לוחמים, המרכיבים את הגוף שמעניק ליחידות המיוחדות באוגדה את הסיוע והעומק הלוגיסטי כדי לתמוך במאמץ המבצעי.
זרקו שם של זירת לחימה מרכזית מאז אוקטובר, הם כנראה היו בה כי ככה זה שאתם מגויסים 11 מתוך 15 חודשי לחימה. טיהור העוטף בימים הראשונים, חאן יונס, ג'באליה, מחנות המרכז, סג'עיה, ובלבנון בכפר כילא, רב א תלתין, אלחיאם ועוד, היו ועדיין נמצאים בקצה המבצעי שלה. מספקים לאוגדה וליחידות שלה את מעטפת הניוד, התספוק והפינוי הרפואי - כפי שעושות יחידות הניוד המובחרות בחטיבות השונות.
אבל לחטיבה הזו יש עוד רובד שמצטרף לכל המשימות האלו - לייעוד של היחידות המיוחדות באוגדה 98, נדרש הרבה פעמים המשהו הנוסף, וכאשר הם היו צריכים משהו נוסף, מופרע ככל שיהיה הם פנו למח"ט אל"מ עופר אוגש (גילוי נאות - חבר ומכר מהמקצוע) ולסמח"ט שלומי רון, יודעים שהם כבר יחזרו אליהם עם פתרון.
"היינו צריכים לייצר דרך להזרים כמויות בטון גדולות מאוד לרצועה" מספר סא"ל שלומי, "היה ברור שלקחת אותו מוכן זה לא אפשרי וצריך להכין אותו במקום - כלומר, אנחנו צריכים להכניס פנימה מערבלי בטון", אני יודע שזה יישמע מפתיע - אבל בצה"ל יש המון כלי רכב, לא מערבלי בטון. וכך במירוץ נגד הזמן, הם שמים יד על מערבלי בטון, לומדים להפעיל אותם, ומתרגלים את הנהגים שלהם לעבוד עם הכלים השונים האלו. הרבה בטון זרם מתחת לעזה מאז המשימה ההיא, והיו גם משימות אחרות, כאלו שאינן לפרסום, לפחות עדיין - אבל את הראש הבנתם.
וממקום למקום מתנייד החפ"ק על הרכב שהפך לסוג של סמל ליחידות המיוחדות בצה"ל - מי שנולד בתור לנד רובר דיפנדר וזכה בצה"ל לכינוי "רגל עץ". הם הגיעו לצה"ל בשנות ה-90. וכבר מרגע ההגעה שלהם זכו להילת "שושו" בשימוש יחידות העילית של צה"ל. לא מעט ממנה הגיע מהעובדה שזה גם הרכב שבו עשתה ועושה שימוש גם יחידת שירות האוויר המיוחד - ה-SAS הבריטית.
המשפט ההוא של ג' בנוגע לרכב שאולי נראה כמו דיפנדר, אבל למעשה רחוק מהדגם שאנחנו מכירים, נובע מכך שבמשך עשורים של שימוש ולאור הצרכים הצבאיים, עברו הכלים האלו שורה ארוכה של שינויים טכניים ומבניים. חיצונית אלו קשתות ההתהפכות שגם מהוות גורם נושא עומס ומקשיחות את המבנה הכללי של הרכב, דיגומים שונים שנעשו כדי להתאים למשימות השונות שהוא מילא, מנשיאת ציוד, התקנים ייעודיים, הסעת כוחות, חילוץ פצועים ועוד. דברים אחרים נוגעים למכלולים המכאניים שלו.
המנוע למשל, הוא לא מנוע הדיזל הטיפוסי שדיפנדרים עושים בו שימוש לרוב. אלא מנוע בנזין בנפח 3.5 ליטרים V8 שבעצמו מבוסס על מנוע של GM, של ביואיק ליתר דיוק. נולד במקור ב-1960 והתגלגל בתעשייה הבריטית מאז שנות ה-60 המאוחרות. בגרסתו הבריטית הוא עושה שימוש בשני מאיידי SU, המזוהים בקלות בשל צורת כיפת הפעמון שלהם.
המנוע הזה המשיך לשרת דגמים של לנד רובר עוד לתוך שנות ה-90 עד אחרי מכירת קבוצת רובר ולנד רובר בתוכה לב.מ.וו ב-1994. ההספקים שלו נעו אז בין 185 ל-200 כ"ס, אבל הוא לא נמצא כאן בשל ההספק שלו אלא בעיקר בשל המומנט שהוא מייצר ובעיקר השקט שלו. עבור מי שלא חווה נסיעה מבצעית בכלים האלו, קשה לתאר את רמת המיומנות והשליטה שמשיגים נהגים מקצועיים ברכב. האופן בו הם חולפים מרחק מטרים ספורים וכל מה שניתן לשמוע הוא רעש האבנים הנגרסות מתחת לצמיגים. המוכשרים שבעגלונים גם מסוגלים לנגן עליו במיומנות כזו שגם טיפוס מעלה מסולע נעשה באופן רציף, אחיד, כמעט ללא עלייה בסל"ד. איפה הוא ואיפה ההאמר שאת נהמת הדיזל V8 בנפח 6.5 ליטרים שלו שומעים למרחקים כאשר הוא עומד בסל"ד סרק.
הכלים הצבאיים רושמים הבדלים נוספים בינם לבין כל גרסה אזרחית של המנוע הזה, בעיקר מה שמכונה בעגת עולם התעופה "יתירות" - משאבת דלק כפולה, שני קוילים, שני מיכלי דלק (שתורמים גם לטווח נסיעה ארוך יותר), עם שני מסנני דלק ועוד.
גם מנגנון ההיגוי, הסרנים, הקפיצים והבולמים - כולם הוחלפו כבר מזמן לכאלו שהם גם משופרים ביחס למקור וגם בנויים לעבודה בעומסים והתנאים בהם פועלים הכלים האלו. באופן מפתיע למדי, הצמיגים השמנמנים והבשרניים למראה אותם נועלים רגלי העץ על הרגליים שלהם, הם מוצר מדף של BF GOODRICH במידות 285/65 על חישוק 16 אינץ' וגם מאושרים לכל דיפנדר אזרחי.
וכמו כל כלי צבאי, התלות ההדדית עד כדי עניין של חיים ומוות בינו לבין האנשים שעל סיפונו מביאים לקרבה והיכרות אינטימית. גם אם על פניו שורת רגלי העץ שלפניכם נראית זהה לחלוטין, לכל אחד מהם יש את האופי שלו, וכל נהג מכיר את שיגיונותיו, שגעונותיו והאופי של הכלי שלו, הם מקשיבים לו, חשים אותו אפילו ברטט הקל שעובר בהגה ומספר להם על מסרק הגה עייף ובתחושת המהלך של קצה ידית ההילוכים המבשרת על מצב השיניים בגיר. באחת הפעמים כאשר נדרשו מ' ו-ג' להחליף מושבים יכולם לזהות מיד שהדיפנדר ורוכבו לא רגילים זה לזה ובעוד ג' מנסה לתמרן את הכלי לתמונה המשותפת, מ' שעמל על השקשוקה באותו רגע מסביר לו איך רגל העץ שלו מעדיף את הלחיצה על המצערת.
אבל האמת צריכה להיאמר, לצד כל ההערכה לכלים האלו וגם היכולות שהם מפגינים, תאריך התפוגה שלהם כבר מזמן היה אמור להגיע. ועם כל הכבוד ליכולת של הנהגים לתקן כל תקלה למעט כשלים טרמינליים, בתנאי שטח, עם כלים בסיסיים והיגיון בריא - הגיל עושה את שלו.
"היתרון הגדול של הדיפנדר זה שגם אם הוא עושה בעיות, אני תמיד יכול לסמוך עליו שהוא ימשיך לנסוע", מסביר אחד הלוחמים, "אני יכול להוציא פלאג, שניים, שלושה ואפילו ארבעה, לעבוד על חצי מהצילינדרים והוא עדיין ימשוך - קשה, אבל ימשוך. נשבר הדרייב שאפט (גל ההינע האחראי על העברת הכוח מהמנוע לגלגים - ק.כ)? אני אמשיך בהנעה קדמית". הם באמת אוהבים את הכלים האלו ובאמת סומכים עליהם בצורה שמעט מאוד אנשים יבינו, תולדה של יחסים קרובים בין אדם ומכונה.
ומה בינם לבין הדיפנדר המודרני? לכאורה למעט השם, על פניו, אין להם דבר במשותף. נכון, הגלגול בן המאה ה-21 שואב הרבה מההילה של הכלים המקוריים, אבל נסו לפשפש במספרים, במימדים, במכלולים ולמעט חתך הצמיגים הזהה - 65 באמת שהתקשיתי למצוא קווי דימיון.
הדיפנדר הצה"לי הוא כלי שדורש נהג מיומן כדי לנגן עליו כמו שצריך, לברור את ההילוך, לנעול או לפתוח את הדיפרנציאל, לחוש את פריכות הסלע והאחיזה במתלול רק לפי המראה שלהם וצליל סוליית הצמיג שעולה עליו. לעומתו הדיפנדר האזרחי נוטל מהנהג את רוב הבחירות האלו, עם בקרות המשיכה לשטח הטובות יותר בשוק, הוא מלהטט בין דיפרנציאל פתוח ונעול כאשר הנהג מיודע על כל האירוע בסדרה של אנימציות על מסך המולטימדיה, הוא מצלם את הנעשה תחת הגלגלים, מאפשר להניח כל צמיג במקום הנכון וסומך על 50 הקג"מ שלו כדי למשוך אותנו במעלה המסולע.
אבל יש נקודת דימיון, הדיפנדר המודרני, בגרסה הזו שהינה הבסיסית בהיצע שלו היא חוויית נהיגת השטח הכי נאמנה למקור שתוכלו למצוא היום באולם התצוגה של לנד רובר. אם אתם נמצאים בצד ההוא של חצי מיליון השקלים ומחפשים את השילוב הטוב ביותר בין כרכרת כביש מצוינת ורכב שלא ימצמץ בפנסי הלד למראה שטח אמיתי - הוא בחירה טובה. גם מתחת לכל הפלסטיק הזה נשאר משהו מה-DNA המחוספס.
אז לגלגול החדש של הדיפנדר יש מקום בעולם המודרני. אפשר להתפייט עד מחר על כך שהוא התרחק מהמקור, אבל לצפות מיצרנית רכב שתמשיך לבנות מכונית כמו הדיפנדר ההוא, תעמוד בתקני בטיחות וזיהום אוויר ותעשה מזה כסף זו מחשבה אופטימית מאוד. ולא, אניאוס גרנדייר הוא לא התשובה, הוא קוריוז מדליק של מיליארדר שיכול להרשות לעצמו לשחק ביצרן רכב.
אבל מה עם הדיפנדר הצבאי? זה שלפחות לפי התוכניות של צה"ל עצמו היה כבר אמור לצאת לגמלאות, להחליף צ'יזבטים ומעשיות סביב פינג'אן עם הג'פ"ס המיתולוגי? אז נכון לעכשיו, הוא לא הולך לשום מקום. הדיבורים על כך שהנה אוטוטו מחליפים אותו הם מעשייה שמסתובבת פה עוד מאז 2018. אז היו המועמדים מרצדס G קלאס או טויוטה לנד קרוזר 70, שני כלים ראויים מאוד, רבי מעלות ועלילות - אבל בינתיים רק מעשייה. ומה לגבי הכיוון המקומי? מה נרעה בשדות זרים כאשר יש לנו את הזימאג, רכב השטח שתיכנן עידו כהן ומייצרת כיום התעשייה האווירית?
"מבחינתנו, שיתנו את כל הזימאגים לשאר האוגדה, אנחנו על הדיפנדר לא מוותרים", אומר אחד המפקדים בחפ"ק ומסביר גם למה. "ברגע שיגיעו לפה כל הכלים האלו עם המחשבים והאלקטרוניקה, זו תהיה בעיה. אני סומך רק על כלי שאני יכול לתקן ולהמשיך לנסוע איתו".
במשפט הזה הוא ייתר לחלוטין את השאלה הבאה שלי "מה עם עולם החשמל המלא בשימוש צבאי?". אגב, הם באמת לא מוותרים לכלים "בניגוד להמון יחידות אחרות, אצלנו הכלים הגיעו על הגלגלים לכל הגזרות" מסביר סא"ל רון, "כלי שלא יכול להגיע לכל מקום בכוחות עצמו הוא כלי שאני יודע שימשיך לעבוד גם מאחורי קו הגבול".
אז יש רצון, מוטיבציה, המון רומנטיקה וסיפור טוב לכתבה. אבל תכל'ס, יש גם בלאי גומיות ואטמים, ציריות ורצועות, כבלי הצתה, מסננים ומשאבות. איך מנהל הצבא מלאי לרכב שכבר מזמן לא מיוצר? בצה"ל לא ששים לשתף בנתונים המדויקים של הגידול בבלאי והשימוש בחלפים בחודשי הלחימה מאז ה-7 באוקטובר.
וגם לא בשרשרת האספקה שמסתיימת בסדנת התחזוקה של הכלים ומתחת למכסה המנוע שלהם. אבל ממקורות אחרים אנחנו יודעים שגופים העוסקים בתחום קיבלו צבר הזמנות משמעותי גם לאספקה מיידית וגם קדימה. אינדיקציה מספיק טובה מבחינתנו שאת הכלי הרבוע, הקשוח שזכה בזכות ולא בחסד במעמד שלו עוד נראה שנים קדימה משוטט בשבילים מאילת ועד החרמון, גם שלנו וגם הסורי.
יש מיתוס מפורסם, שמקורו בהודעה של לנד רובר משנת 1992. היצרנית הצהירה כי 70% מהכלים שייצרה עדיין נמצאים בשטח. בדיחה מרושעת במיוחד מציגה גרסה מורחבת שלו: "70% מהכלים שייצרה לנד רובר עדיין נמצאים בשטח - השאר הצליחו להגיע הביתה".
אני מסתכל על הדיפנדרים האלו, על המילואימניקים שנוסעים בהם ותוהה האם אלו ואלו למעשה חוטר של אותו גזע. על שניהם, הדיפנדר ומערך המילואים המתבגר כבר הצהירו כלא רלוונטיים, כעומדים בפני החלפה. אבל אלו ואלו, כאשר נדרשו לשנס קרבורטורים ומותניים, נתנו שיעול, שיחקו עם הצינור של הוואקום קצת ויצאו לדרך. תודה לכולכם.