את יוצאת מהבית, החלטת לנסוע בתחבורה ציבורית היום כי למי יש כוח לנהוג בפקקים, ובדרך גם תוכלי לעבוד על המצגת שאת חייבת להכין היום לעבודה. את כבר בדרך לאוטובוס. הדלת נפתחת, את מתחילה לעלות ומתכננת לשבת במושב השלישי, זה שהוא קצת מוגבה וממש נוח לשבת שם ולעבוד, ופתאום את שומעת "לכי אחורה. אין כאן מקום לנשים". נבהלת מהמציאות שמכה בך בפנים.
זה לא תסריט תיאורטי אלא מציאות שמתרחשת כל הזמן ובכל מקום.
בישראל 2025, כשהמדינה ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים ומול איום ממשי על הדמוקרטיה, הדרת נשים הולכת ומתרחבת לקווי תחבורה ציבורית בערים רבות בישראל. אף אחת לא יכולה לומר - לי זה לא יקרה.
לפני כשני עשורים הגשתי עתירה לבג"ץ נגד "קווי המהדרין", אותם קווי אוטובוס שאסרו על נשים לשבת בחלק הקדמי של האוטובוס. בשנת 2011 בג"ץ החליט את מה שאמור היה להיות מובן מאליו במדינה יהודית ודמוקרטית - הפרדה מגדרית כפויה באוטובוסים אסורה וכל אחת יכולה לשבת היכן שהיא רוצה.
אבל למרות פסיקת בג"ץ, ולמרות תביעות רבות שהגשנו בשם נשים שנהגים המשיכו לשלוח אותם לאחור באוטובוס, תביעות שהתקבלו והנהגים חויבו לפצות את הנשים - המציאות היומיומית של נשים רבות בישראל ממשיכה להיות מציאות של הדרה, השפלה, דרישה להתכסות בטענה שהלבוש לא צנוע ואף מניעה פיזית מלעלות לאוטובוסים.
הנתונים שהגיעו למרכז הרפורמי לדת ומדינה מדאיגים: 130 תלונות על הדרת נשים בתחבורה הציבורית שהתקבלו ב-14 השנים האחרונות, כאשר מחצית מהן התקבלו רק בשלוש השנים האחרונות. זינוק חד שמתרחש בתקופה שבה מכהנת הממשלה הקיצונית והמיזוגנית ביותר בתולדות המדינה, שמבחינתה שוויון מגדרי אינו ערך אלא איום. לא במקרה ייצוג הנשים בממשלה הנוכחית הוא מהנמוכים בעולם המערבי.
בישראל של 2025, המאבק על מקומן של נשים במרחב הציבורי הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית - האם תהיה חברה דמוקרטית ושוויונית, או חברה שבה זכויות יסוד נשחקות בגלל אג'נדות חשוכות שמקדמים גורמים קיצוניים בממשלה - אג'נדות שאגב אין ביניהן ליהדות כל קשר.
אל מול המציאות הקשה הזו אנחנו לא מרימות ידיים. המסר לנשים בישראל הוא ברור: אל תשתקו, אל תזוזו אחורה, אל תפנו את מקומכן במרחב הציבורי. עמדו על זכותכן לקבל יחס שוויוני. זו זכות ולא טובה שמישהו עושה לכן. המאבק לשוויון לא יכול להיות רק בסיסמאות על העצמה נשית, אלא בפעולות משפטיות קונקרטיות שיוצרות הרתעה ומונעות את המקרה הבא. במקום שבו הממשלה נכשלת, האזרחיות יכולות להוביל מהפכה שקטה אך עוצמתית.
ואנחנו רואות יותר ויותר נשים שבוחרות להתלונן כדי לייצר הרתעה ושינוי. רק לפני חודש התקבלה פסיקה תקדימית שהעניקה פיצוי של למעלה מ-120 אלף שקלים לחן אוחנה, אחרי שנהג אמבולנס סרב להעלות אותה בטענה שהלבוש שלה לא צנוע. זוהי דוגמה לכך שהכוח נמצא בידי נשים שמוכנות להיאבק.
הדרת נשים מהמרחב הציבורי היא סכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית . כשהציבור הישראלי משלים עם מציאות שבה נשים נדרשות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס, הוא משלים עם קיומן של נשים כאזרחיות סוג ב'.
עכשיו הזמן לפעולה. המרכז הרפורמי לדת ומדינה מפעיל קו חם לתלונות של נשים על הדרה בתחבורה הציבורית. אנחנו מזמינות כל אישה שחוותה הדרה, השפלה או סירוב לקבל שירות בתחבורה ציבורית לפנות אלינו. אנחנו נספק ליווי וסיוע משפטי כדי לעמוד על הזכויות שלך וכדי שזה לא יקרה לאחרות.
כל תביעה שמוגשת, כל פיצוי שנפסק, וכל סיפור שמתפרסם - כולם יחד בונים חומת הרתעה חדשה. נוצרת כאן מציאות חדשה: חשוב שלא רק תדעי את זכויותייך, אלא גם תפעלי לאכוף אותן. זה לא רק מאבק אישי, זו אחריות קולקטיבית שלנו כנשים לא לאפשר את המשך ההדרה.
הגיע הזמן להבין: לא מדובר בעוד מאבק, אלא במערכה על דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הפתרון נמצא בידיים שלנו - של כל אישה שמסרבת לקום ממקומה, של כל אזרחית שמגישה תביעה, ושל חברה שמתעקשת על ערכי השוויון והכבוד. לא נזוז, לא נקום, לא נתנצל.
עו"ד אורלי ארז-לחובסקי היא מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה