הטור הראשון שלי בעיתונות העברית התפרסם בהיותי בן 12.5 בגרסה היומית של הירחון החיפאי "כלבו", שנקראה "כלבוקר", משחק מילים חביב שלא סייע למיזם התקשורתי ההוא לשרוד. זה היה באביב של 1982, מעט לפני היציאה למבצע "שלום הגליל" (לימים: "מלחמת לבנון הראשונה"). מאז כתבתי לפרקים בעיתונים וירחונים ברצף כמעט יום-יומי מאז 1999. רוצה לומר: יש לי קילומטרז' לא מבוטל.
ההקדמה הזאת לא באה כדי שתוליכו אותי אל אולם חשוך, כעמוס אטינגר בשעתו לאורחי "חיים שכאלה", אלא כדי להעניק משנה-תוקף לטור הקודם שלי, זה שעסק בתלאותיי במשרד הרישוי ברמת גן.
אני לא זוכר טור שכתבתי שגרר כל כך הרבה תגובות למייל ולטלפון שלי. כלומר כבר קיבלתי כאלה בעבר, ממחמאות ועד נאצות, אבל מעולם לא בכמות שכזאת.
נבצע פה פעלול קטן (מי אמר שבפרינט אין אפקטים מיוחדים?) ונשוב בחזרה בזמן אל הדברים שנכתבו כאן בשבוע שעבר. טענותיי לא עסקו במקרה הפרטי שלי, הגם שזה מקומם לכשעצמו (רישיון נהיגה שלא חודש כהלכה בגלל טעות קולמוס של פקיד), אלא בעובדה שהקהל המתדפק על שערי משרד ממשלתי נהדף מהם, לעתים בגסות, על ידי שומרים שהוסבו לפקידי קבלה לעת מצוא. עוד נכתב שהיחס המזלזל מקורו בראיית האזרחים הנזקקים לשירותי המשרד לא כלקוחות, אלא כמטרד. נקודת מבט שמכתיבה יחס אדנותי ומזלזל.
המשכתי בכך שלא על עצמי אני מבקש, שכן ענייני יוסדר, בסופו של דבר. אלא עבור לא מעט מהאזרחים השקופים, שצובאים על שערי משרד הרישוי עם עניינים דחופים הרבה יותר: חלקם לא מתמצאים בסביבה מקוונת, מחמת הגיל או מחוסר אוריינות. אחרים אובדים בסבך הבירוקרטיה בגלל אי ידיעת השפה. נכון שאי אפשר להגיש לכל אזרח סיוע בשפת אימו, אבל מן הראוי שבכל משרד ממשלתי יהיה לפחות דובר אנגלית סבירה (אחד, לא ביקשתי יותר!), דובר ערבית - ולמרות שרוסית אינה שפה רשמית בישראל, לא יזיק גם דובר רוסית (למרות שבתוך כל קהל נתון יימצא על נקלה מתרגם-לרגע).
הטור הוביל, כאמור, למבול של תגובות. חלק פנו אלי משום שסברו שיש בידי להסדיר את עניינם (לצערי, קצרה ידי מלהושיע). אחרים רצו שאפרסם את המקרה שלהם - ולהם נאלצתי להסביר שאיני עוסק בתחום בשגרה, אבל היו כמה כאלה שנגעו לליבי, כמו מי שסיפר לי איך סר למשרדי הביטוח הלאומי בתל אביב, כדי להסדיר איזו זכות הנובעת מאבחונו של בנו על הרצף האוטיסטי. הוא נדהם לגלות שבמקום לא פועלת עמדת קבלה בשבתה כמודיעין, ושהוא נאלץ לשטוח את ענייניו, כולל כאלה שמוכרחים לחסות תחת צנעת הפרט, באוזני שומר חמוש המשמש גם כפקיד לעת מצוא.
"הייתה פקידה, אבל היא יצאה לגמלאות ולא הביאו במקומה מחליף", כך נאמר לו, ללמדנו שתקציב לאיוש מקצועי של עמדת הקבלה אולי אין, אבל כסף לקמפיין שמסביר כמה פשוט וקל לקבל שירות מהמוסד - מזה דווקא יש בשפע.
"כמוני-כמוך", אמר לי הפונה שפרטיו שמורים עמי. "בסוף הצלחתי להוריד מהאתר את הטפסים המתאימים, לארגן את כל הנדרש ולקבל את מה שמגיע לי, אבל את ההשפלה שבמסגרתה עמדתי מול שומר ופירטתי באוזניו את ההיסטוריה הרפואית של בני, לא אשכח לעולם".
וזאת הנקודה העיקרית: מטבע הדברים לא ניתן להשביע את רצונו של כל פונה למשרדי הממשלה. רבים גם המקרים שבהם פנייה, דרישה או תביעה, מתגלה כסרק. במקרים קיצוניים, אפילו כניסיון מכוון להונות את המערכת. עוד אוסיף את שכתבתי כבר בשבוע שעבר: גם אנחנו הישראלים, בואו נודה, לא תמיד יודעים לחכות בסבלנות, לדבר בנימוס או להבין שיש עניינים שמחייבים טיפול ארוך ועמוק יותר - ולא תמיד מסתדרים באחת. בשם אחיי הישראלים אני מקבל את האשמה הקולקטיבית הזאת. ועדיין: אי אפשר להתייחס לאזרח שבא לקבל שירות כאל מטרד (במקרה הטוב) או אויב של ממש, במקרה הפחות נעים.
פעם, כשהייתי צעיר ודינמי יותר, הועסקתי כ"לקוח סמוי" בשירותה של חברת בנייה גדולה שרצתה לבחון את מערך המכירות שלה. ביחד עם קולגה, נהגנו להציג עצמנו כזוג צעיר שמתעניין ברכישת דירה בפרויקט נתון. לאחר כל ביקור שכזה כתבנו דוח מפורט אודות איש או אשת המכירות: ממאור הפנים (או היעדרו) במפגש, דרך השליטה בפרטים, הנכונות לעשות הכל כדי לבצע עסקה ועד לטיפול בכספים (כחלק מהמשימה השארנו המחאה על חשבון העסקה, שכמובן לא הוצגה לפירעון מעולם, בהוראת המשרד הראשי).
לכל שר בממשלה יש צוות של עוזרים. מה הבעיה לערוך ביקורות שכאלה ולו רק כדי להיווכח ממקור אמין איזה שירות מקבל האזרח שפונה למשרד שעליו הוא ממונה? ואגב, לא תמיד הוא רע. אני חייב לציין לטובה את המערכת המקוונת של משרד המשפטים ואת המענה הטלפוני המהיר והאדיב שקיבלתי מהמשרד עת ביקשתי להנפיק צו ירושה של אמי המנוחה. הדברים נכתבים לא בגלל שיש לי אהדה לשר הממונה, אלא להפך - למרות שאני סולד מרוב מעלליו.
הנושא הוא כמובן א-פוליטי, ובכל זאת, אי אפשר בלי כמה משפטים על הממשלה הזאת, שחוסר תפקוד הוא מסימני ההיכר המובהקים שלה. מינויים פוליטיים אינם "רק" מציבים אנשים לא מקצועיים במקומות חשובים. הם גם גורמים להם להיות חסינים מהדחה.
ראש אגף שמונה על ידי השר או השרה, יודע שגם אם ייערם הר של תלונות על תפקודו, אין סיכוי שיודח או אפילו יינזף, שהרי מונה או מונתה מלכתחילה (למשל) רק בגלל קרבה משפחתית לקבלן הקולות ממרכז המפלגה.
בזיכרוני עולה דיוקנו של מנחם בגין המנוח, האיש שהפך את הליכוד ממפלגת אופוזיציה נצחית למפלגת שלטון. שתי גאוות היו לבגין עם תום הקדנציה הראשונה שלו (1981): הראשונה הייתה בהסכם השלום עם מצרים והשנייה בביטול משטר הפרוטקציות של מפא"י, דבר שלא הפסיק להתגאות בו כמעט עד יומו האחרון. ובכן, מי היה מאמין שטיהור המערכת הציבורית יחזיק מעמד פחות מאשר הסכם השלום?
במשרד הרישוי ברמת גן ראיתי איך הפך הליכוד למפא"י ההיסטורית, עת מנגנון חסין מביקורת מתעמר באזרחים קשי יום. מבול התגובות שלו זכיתי השבוע מלמד שזהו בדיוק המצב בלא מעט משרדי ממשלה.