רשות התחבורה הציבורית בצרות. עד כדי כך המצב גרוע, שאתמול יצאה הרשות בפנייה ללב של ציבור הנוסעים. לא עוד איום בקנסות, לא עוד הדגשה של סמכויות פקחים, אלא כמעט בקשה: תתקפו, אל תפגעו בקופה הציבורית, תגלו אחריות.
כשהמדינה מדברת אל הרגש, משהו יוצא דופן קורה פה. ולדבר הזה קוראים מרד שקט.
לפי הנתונים יש עלייה חדה באי־תיקוף. אחד מכל חמישה נוסעים לא מתקף. כלומר, כ-20% אחוז נוסעים בחינם וגורעים מיליונים מהמערכת. זה כבר לא קומץ תחמנים, אלא הרבה אזרחים שמשאירים את הרב קו בארנק ולא מוכנים יותר להיות פראיירים.
והמרד הזה מתפשט במהירות. עד לא מזמן זה לא היה ככה. אזרח נורמטיבי, שומר חוק, משלם מיסים, היה נבהל מעצם המחשבה לעלות לאוטובוס בלי לתקף, מרגיש כמו גנב, ומתכווץ מהרעיון לעשות קומבינה על הנחת סטודנט שלא מגיעה לו ברב קו. הייתה בושה. הייתה יראה. היום זה נשמע כמעט סביר.
כשמעלים מחירים וקוראים לזה "צדק תחבורתי", בזמן שהאוטובוסים לא מגיעים בזמן, שקווים מתבטלים וחדשים לא נוספים, כשנסיעה פשוטה הופכת למסע ייסורים, הציבור שואל את עצמו איפה בדיוק הצדק. וכשהכיס מתרוקן והשירות לא משתפר, וכשבמקביל יש מי שנהנים מהנחות נדיבות מסיבות פוליטיות, תחושת ההוגנות נסדקת.
כך נולדה לוגיקה חדשה: אם המדינה דופקת אותי, למה שאני לא אדפוק אותה חזרה, איפה שאפשר ואיפה שקשה יחסית לתפוס אותי? להפסיק לשלם מיסים זאת לא אופציה, כי יתפסו אותך מייד. גם הפסקת תשלומי חשבונות לא אפשרית. אז עוקצים איפה שאפשר.
וזה מחלחל גם לחינוך. הורים לילדים שנוסעים בתחבורה הציבורית מכירים את הרגע הזה. הילד מתוודה, קצת נבוך, "אני לא תמיד מתקף באוטובוס". פעם היה מקבל הרצאה על יושרה, על חוק, על אחריות אזרחית. היום הוא לא פעם שומע, "רק תיזהר שלא יתפסו אותך". זה לא שההורים הפכו לעבריינים. אלא שהאמון שלהם נשחק.
היינו צריכים להגיע ל־45 הרוגים במגזר הערבי מתחילת השנה כדי שמפכ"ל המשטרה דני לוי יכריז סוף סוף שאנחנו נמצאים במצב חירום. מספר דומה של הרוגים בכבישים וקטסטרופה תחבורתית מתמשכת, שכל מי שיוצא מהבית חווה על בשרו, עדיין לא גרמו לשרת התחבורה מירי רגב להרים דגל אדום ולעשות משהו. ולא, 10,000 שקלים קנס על שימוש בסלולרי זה לא פתרון. צריך פה עבודת עומק ורצון אמיתי לשנות.
במדינה שבה שרת התחבורה, שאחראית על רשות התחבורה המתמוטטת, הפקקים, השירות הגרוע וסכנת הנפשות בדרכים, עולה לדבר בכנס באילת ומדברת על שלילת זכותו של אהוד ברק להיקבר בחלקת גדולי האומה כאילו שזה הדבר הכי חשוב כרגע על סדר היום, במקום לטפל בדחיפות במה שנמצא תחת סמכותה וסובל מהזנחה פושעת, הציבור ימשיך לא לתקף.