כאשר הבחנתי ברוכב האופנוע על ההונדה CBR ידעתי שאקבל תשובה לשאלתי: מלון? קמפינג? בוראק נתן בי מבט ואמר לי בתורכית משהו כמו "בוא אחרי, אחי". אי אפשר אפילו לטעות בפרוש המשפט. כך ללא מילה נוספת אני אחריו לתוך מבוך הסימטאות מרוצפות האבן של גרוסון, עיר טורקית לחוף הים השחור. בורק נעצר בפתח של מספרה מקומית ומייד כל המספרה יצאה החוצה לראות את התייר המוזר שהגיע לעיר, עמוס לעייפה.
מרגע זה הייתי 'שבוי' שלהם. לקחו אותי במעלה הסימטאות במעין מבחן רכיבה לאופנוע כבד ועמוס עד למצודה המקומית עליה גאוותם ומשם הנוף אכן מדהים. בערב הוציאו אותי למסעדה מקומית המכינה תבשיל "שעועית" הידוע למרחקים באיכותו ולמחרת ליוו אותי במעין משמר כבוד להמשך דרכי.
כמה ימים קודם לכן חציתי את הגשר מעל מיצר הבוספורוס המחבר את שני חלקי איסטנבול ומגשר בין תרבויות עולם. בקצה המזרחי של הגשר עמדות תשלום אוטומטיות אך רק בכרטיס מיוחד אותו רוכשים בתחנות דלק של "של". מי ידע? צפצוף צורמני במיוחד נתן לי להבין, "אופס...", אני בבעיה. עצרתי מייד בלי לדעת מה לעשות. הצפירות של נהגי המוניות מרעידות את מי הדרדנלים מתחתי ודוחקות מאחורי אבל עברה פחות מדקה ועצר על ידי יבוס, הארליסט טורקי שלא רק שילם עבורי בכרטיס שלו אלא גם טרח לקחת אותי לתחנת דלק מתאימה כדי לרכוש כרטיס וכך להימנע מצרות דומות בעתיד. יבוס לא ניפרד ממני אלא לאחר כמה כוסות תה טורקי כהה וטעים.
כך הם אופנוענים, אבל כך הם הטורקים. ללא שום חשש הזדהיתי כישראלי בכל מקום, והתגובה היתה חמה ומחבקת. כוס הצ'אי שעצרתי לשתות מדי פעם היתה בדרך כלל מתנה של בעל הבית או של אורחיו בלי שבכלל החלפנו מילה חוץ מ"סלאם עליכום" ו"מרחבא". את חיים רביבו כולם מכירים כאן והנה יש כבר נושא לשיחה בשפה לא מובנת אבל עם הרבה חיוכים. בדיוק כמו שביוון צמד המילים "מכבי ת"א'' 'פותח הרבה דלתות'.
שבועיים חלפו מאז בוקר היציאה המרגש עם מרחק של מעל 3,000 ק"מ ואני חייב להודות כי לא קל היה לי 'להיכנס' לשיגרת המסע. תמיכה שקיבלתי מחברים ובני משפחתי מאוד עזרה בימים הראשונים. כל מה שתיכננתי וחשבתי עליו עוד לפני היציאה לא היה דומה לקילומטרים הראשונים ולימים הראשונים על הכביש. התמודדות עם ה'לבד' המודגש עוד יותר עם קשיי השפה גם היא לא קלה. מחשבה חיובית וכמה צעדים מעשיים הקלו על הכניסה לשיגרת מסע הנוחה לי באופן אישי. אני מניח שהתהליך עדיין לא הסתיים אך אני מרגיש היום הרבה יותר נוח עם ההרפתקאה שניכנסתי אליה מאשר בימים הראשונים.
את הדרך ביוון עד לגבול הטורקי בחרתי לרכב בדרכים צדדיות תוך שאני נהנה מאביב מדהים מוקף בפסגות שעדיין מושלגות, פריחה וריחות משכרים מכל עבר. מעבר הגבול לטורקיה היה יעיל וקצר. נגלתה לי מדינה משובצת מסגדים במספרים שלא ראיתי בביקורים קודמים שלי כאן אך גם מערכת כבישים מודרנית ומשולטת באופן נפלא, התנהגות הנהגים על הכביש גם היא ראויה לציון. תענוג לרכב על הכבישים בטורקיה ורבים מחברי בישראל כבר התנסו בדרכים אלו. על היחס בו נתקלתי בכל מקום, ללא יוצא מהכלל, אין לי אלא לומר מילים טובות מעל ומעבר.
סיפר לי יאסר אשר בחצרו, על שפת אגם אוזנגול הניפלא שבהרי הקצ'קר, ישנתי באוהל שלי כי פעם באו ישראלים רבים להתארח אצלו אבל מאז שהחלה המתיחות עם ישראל בעידן ארדואן פסקו מלהגיע והיום אורחים ממדינות המפרץ ממלאים אצלו את כל חדרי המלון בחודשי הקיץ.
תופעה מעניינת הולכת ומתפשטת: כאשר אתה פוגש אנשים והם מבקשים להיות איתך בקשר, הם לא שואלים יותר לכתובת המייל או מספר הטלפון שלך, אלא מהו שמך בפייסבוק. תופעה נוספת גם היא מאוד רחבה - כניסת הטלפונים החכמים לעולם. זו הביאה לכך כי היום בכל תחנת דלק, בית קפה או מסעדה, וכמובן בכל מלון או קמפינג פועלת רשת Wi Fi, ומאפשרת כל עוד היא תקינה ובעלי המקום יודעים מה הסיסמא, קשר עם הבית או נגישות לאינפורמציה בכל זמן ומכל מקום.
שתי התופעות הללו לא בלטו במסע קודם שלי, רק לפני פחות משנתיים ובעיקר נוכחות הפייסבוק הפכה להיות מאוד דומיננטית בקשר בין אנשים.
ככל שהתקדמתי מזרחה בטורקיה התמעט מספר המכוניות הפרטיות ועלה מספרן של המשאיות הכבדות והיום חציתי הגבול לגיאורגיה יחד עם חלק ממשאיות אלו המובילות סחורות בהובלה יבשתית חוצה מדינות. ההבדל בין המדינות מורגש כבר בק"מ הראשון בצמיגי האופנוע. רמת התחזוקה של כל דבר פחותה בכמה רמות מזו אצל השכנה הטורקית. אולי עדיין מוקדם לומר אך התחושה היא כי בטורקיה יש בעל בית - המדינה. בגיאורגיה לא ברור מי בעל הבית ולכן כל אחד מנסה להיות כזה. התחושה שלי כאורח לרגע כי הטורקים מאוד מרוצים מעצם העובדה שיש בעל בית במדינה גם אם יש כאלה הנדים בראש כאשר מזכירים את שמו.
לפני החציה של אזור הקווקז לעבר הים הכספי ואחריו מחכה לי המדבר האוזבקי של דרך המשי.
