מאז הכניס משרד האוצר את היד לכיס של העסקים הקטנים וחיסל להם את האפשרות להזדכות על המע"מ ברכישת טנדר או טנדרון, שוק רכבי העבודה התכווץ מאוד. מאלפי יחידות בשנה בישראל, הצטמצמו המכירות למאות בלבד, אולם למרות הכל, התחרות בין הכלים הזמינים עצומה. במרץ 2012 התבשרנו על הגעתו של המתמודד החזק ביותר בקטגוריה, איסוזו D-מקס החדש, הדגם שמחזיק בכמעט 50 אחוזים נתח שוק מפלח הטנדרים.
כמעט שנה חלפה מאז אותה השקה ורק כעת משחררת UMI את ה-D-MAX החדש למבחנים. מבין שלל גרסאותיו (הנעה אחורית או כפולה, דאבל קבינה או יחידה, ידני או אוט') רכב המבחן מגיע ברמתו הגבוהה ביותר דאבל קבינה, הנעה כפולה וברמת האבזור הגבוהה ביותר.
שבוע של שמש לאחר הסופה התאים לנו כמו כפפה למבחן של הטנדר היפני החדש ובו שילבנו גם עבודה, גם הובלה מזדמנת וגם טיול עם המשפחה בעקבות המים בשבילי עמק הירדן ורמת הגולן. ואיך הוא האיסוזו החדש? כל הפרטים בהמשך.
מראה ומגע
כבר לפני דור בענף הטנדרים, כבר הבנו לאן נושבות הרוחות רכבי העבודה, גם המסוקסים שבניהם מנסים יותר ויותר ליישר קו עם רכבי השטח הקונבנציונליים וזה אומר שהם משתדלים מאוד להסתיר את הסרבל הכחול והנעליים הממוגנות עם הופעה קצת יותר אלגנטית. כשעומדים לצד הדימקס החדש, מבינים בדיוק על מה מדובר.
החזית שלו נראית אגרסיבית ומסוגננת עם יחידות תאורה מודרניות ומעוצבות - לא עוד פגושי פלסטיק שחורים ודהויים, לא עוד צינורות ברזל לניגוח גדרות ולא פנסי חזית מלבניים ומשעממים. הצביעה נאה מאוד והמעצבים לא חוששים להתקין פה ושם נגיעות כרום להעלאת המורל.
התפישה הזו ממשיכה גם בתא הנוסעים ובמיוחד בדור החדש של הדימקס. את העיניים צדים מיד מושבי העור של הגרסה היקרה, אבל גם בהתעלם מהם, מוצאים דשבורד שדומה מאוד לזה של מכונית פרטית ושמסביב לנוסעים יש המון (המון המון) תאי אחסון ומחזיקי כוסות, כך שמדובר לא רק בסביבה מרשימה למראה ושהיה, אלא גם לשימוש. מידותיו (הפנימיות) של הארגז מאחור (בהתעלם מביתי הגלגלים) הנן 148.5 ס"מ לאורך, 153 ס"מ לרוחב ו-46.5 ס"מ לעומק. ברכב במבחן נמצאו 2 נקודות עיגון בלבד לקשירת חבל מטען וזה מעט מדי לטעמנו.
המושבים כולם הרגישו נוחים מאוד, במיוחד מאחור, שם ניתנה למשענת זווית מעט נטויה יותר לאחור (הקודם סבל מזווית ישרה מאוד) שמשפרת את הנוחות לאורך זמן וגם המרחב הכללי מאפשר להושיב שם שלושה מבוגרים או שלושה מושבי ילדים מלאים. גם עוגני איזופיקס מוצאים שם, כך שהמתכננים הבינו שבימי השבוע אולי הרכב יסיע פחי צבע ושקי מלט, אבל בסופי השבוע את המשפחה לטיולים. למרות זאת, העובדה שההגה אינו מתכוונן למרחק, מנעה מאיתנו להשיג תנוחת נהיגה מושלמת, כך שהיינו צריכים להתקרב מעט לפנים ובכך לגרום לברך ימין לפגוש בדשבורד המציק.
ה-D-מקס נבחן במבחני ריסוק וקיבל ציון של 4 כוכבים בהגנה על נוסעים (2 כוכבים בלבד בדור הקודם) ואם בחרתם להסיע בו את המשפחה, שימו לב לאיסור להושיב ילד מלפנים - כרית האוויר אינה ניתנת לביטול.
הגדשה כפולה
גם מנועי הדיזל של הטנדרים ביצעו קפיצת דרך של ממש ביעילותם. ממנועי טרקטורים מטרטרים ובזבזנים, למרבית המתחרים בקבוצת הטנדרים כפולי ההנעה, יש מנועים חזקים (מיצובישי הנטר עם 178 כ"ס, לטויוטה ויגו יש 171, לנווארה של ניסאן יש 190 וכו') ובדור החדש, ה-D-מקס מקבל גם הוא מנוע חדש בנפח 2.5 ליטר ולזה כבר צמד מגדשי טורבו (אחד לסל"ד נמוך ושני לסל"ד הגבוה). זה מפיק אמנם 163 כ"ס (3,600 סל"ד) לא מרשימים ביחס לחבורת המתחרים, אבל גם 40.8 קג"מ כבר ב-1,400 סל"ד ועד 2,400 סל"ד וזה כבר יותר מעניין. התיבה גם היא חדשה, אוטומטית עם 5 הילוכים במקום 4 בעבר.
רמיסת הדוושה הימנית מעמידה מלווה בהשתהות של שניה שבה המנוע בעצם מעכל מה עשיתם לו הרגע ומיד פוצח בדהרה קדימה שלא מהססת לעתים לסחרר את הגלגלים האחוריים תחת המומנט הגבוה. ללא מטען, האיסוזו הזה משלים את ההאצה ל-100 קמ"ש תוך 12 שניות על הסטופר שלנו וזה אומר שהוא לא צפוי לעכב רבים בזינוקי הרמזורים.
הגמישות הטובה של המנוע היא זו שמאפשרת להתנהל עמו בצורה רגועה מאוד, כשהנהג מקבל תחושה של כוח זמין בכל שלב של הנסיעה. בדיקת זמינות הכוח בתאוצות ביניים גילתה שה-D-מקס החזק זקוק רק ל-10 שניות כדי להאיץ מ-80 ל-120 קמ"ש וזה נאה מאוד לרכב במשקלו. בנוסף לכך, עם יחסי העברה ארוכים משהו בתיבה, הוא מצליח לשייט על הכביש בנינוחות (ועוד לא דיברנו על התפקוד של המתלים) מרשימה וחסכונית, כש-100 קמ"ש על הצג מעמידים את מחט הסל"ד על 1,800 סיבובים שקטים. במבחן שלנו הוא הציג צריכת דלק ממוצעת של 9.5 קילומטרים לליטר וזה בכלל לא רע בהתחשב בעומס שהוא עבד בו.
בכביש ובשביל
אם ישנה תכונה אחת שלא נשכחת בראשנו מכל דורות הדימקס שבחנו בעבר, היא שכולם הציעו נוחות נסיעה טובה. בניגוד לטנדרים אחרים שגרמו לנוסעים מאחור להצטער שהצטרפו לנסיעה, ה-D-מקס החדש מרגיש נוח מאוד בכל קנה מידה. גם כשבארגז מאחור יש רק אוויר, המתלים שלו יודעים לבלוע את רוב השיבושים בכביש כשרק מדי פעם מתגנב נענוע שנובע מקשיחותם של המתלים האחוריים שתוכננו לשאת טון של משקל.
הנסיעה גם שקטה למדי בכל הקשור לרעשי הכביש (רעשי רוח עדין נשמעים מעל ל-100 קמ"ש) והנוחות הזו ממשיכה לאפוף את הנוסעים גם כשמורידים את היפני הזה לשטח. עם מרווח גחון של 23.5 ס"מ, יש מידה לא מבוטלת של שקט נפשי במעבר על פני מכשולים שונים. אם כי כשפוגשים קוליסים עמוקים או גבשושיות רוחביות, הרכות של המתלים גורמת למגן המנוע למשק את הקרקע.
כשהתוואי מסתבך או הופך עיסתי וחלקלק, כאן נכנסת לתמונה מערכת ההנעה הכפולה של הדימקס שמציעה גם הילוך כוח (LOW) שנעשה למצרך נדיר בקרב רכבי השטח המודרניים. המשמעות של כך, שהטנדרים של היום, הפכו למעשה לרכבי השטח האמיתיים של פעם. הם חסונים, גבוהים ומצוידים ביחס העברה נמוך שכזה שעוזר להגיע למקומות יפים יותר. נעילה של הסרן האחורי לא מצאנו כאן, אבל בעזרת האלקטרוניקה (בקרת משיכה ויציבות), הדימקס יודע לנעול את הגלגל המחליק ולהעביר את הכוח אל הגלגל האוחז, כך שהצלבות עוברות מתחת ללא יותר מדי דרמה.
הדימקס מרגיש יציב ובטוח גם בנסיעה על הכביש. האחיזה טובה, הבלמים עוצמתיים ורק יש להתרגל לעבודה האינטנסיבית שדורש ההגה עם הידיים. לזה יש 3.75 סיבובים מנעילה לנעילה וזה אומר שבביצוע תמרונים צפופים, במיוחד בשטח, צריך לסובב ולסובב חזרה לא מעט. גם קוטר הסיבוב עצמו גדול למדי עם 12.1 מטר.
247,000 שקל לגרסת המבחן
חיסול ההכרה במס לכלי רכב אלה הכתיבו כמובן מחיר יקר יותר עבורם, מה שגורם לתמורה לעתים להראות באור לא חיובי במיוחד. רבע מיליון שקל כמעט זה המחיר עבור רכב המבחן המאובזר ביותר - וזה ממש לא מעט כסף לרכב עבודה. אולם כאשר מכלילים את התמורה הפרטית לחבילה, עומדת לזכותו היכולת לקחת את המשפחה בנוחות גם בשטח מעבר לשעות העבודה.
הדימקס מגיע כמובן גם בגרסאות זולות יותר כשגרסת ה-4X4 הידנית דאבל קבינה תעלה "רק" 215 אלף שקל והגרסה האוטומטית תחל ב-227 אלף שקל. שווה? רק אם אתם חייבים להכליא בין רכב עבודה לרכב פנאי.
עוד על איסוזו בוואלה! רכב
קונים רכב חדש? קבלו מבחן דרכים
"לייק" אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל