לפני שנים רבות, הכניסה לירדן הייתה סיוט לא קטן אווירה עוינת, בדיקות מדוקדקות, הטמנת מכשירי קשר ו-GPS... ימים אלה חלפו מן העולם והיום אפשר להעביר שיירה של 12-10 ג'יפים, בשעתיים וחצי. ניתן לעבור את הגבול עם רכבי כביש או שטח, אך לא עם אופנועים. למרות קומץ תקלות, מעברי הגבול באילת וב-שייך חוסיין (בית שאן) הוכיחו את עצמם כבטיחותיים ויציבים, גם בימים של מתח בטחוני גבוה.
לאור התפתחותה המואצת של תרבות הקראוונים בישראל, היה זה רק עניין של זמן שישראלים ירצו לטייל גם בממלכת ירדן. מי שמכיר את דני פ?רל, מאנשי השטח הוותיקים בישראל, לא יופתע לשמוע שהוא היה הראשון שבדק את החוויה על בשרו וצמיגיו. הבעיה הייתה שאין שום הנחיות מסודרות לגבי העברת קראוון את הגבול; גם ג'וי בירן 'האיש שלנו בממלכה ה-האשמית', מאש?ר שמעולם לא פגש קראוון נגרר או מוטורהום רגיל בירדן. מסתובבים שם רק ג'יפים מרחבי העולם ומשאיות Overland אירופאיות.
מכבידה מעט העובדה שאי אפשר לעשות ביטוח מקיף לקרוון בירדן קיבלתי תשובה שלילית ב'ממסי' (המבטחת מכוניות רגילות, כ-420 שקלים לביטוח חובה לשלושה חודשים), וגם אצל סוכן פרטי. אבל דני ורונית פרל החליטו שזה לא יימנע מהם לטייל בירדן, כדי לחוש את המצב.
זן חדש על גלגלים
המפגש הראשון עם הירדנים היה זהיר מעט, אבל לאחר דקות ספורות כבר שאל הקצין במעבר הגבול אם זה קראוון דיזל או בנזין? דני הראה לו את פתח מיכל המים והסביר: "זה קראוון מימן"... אף אחד לא יודע איך לאכול את השילוב של רכב + נגרר, אבל בשני צדי הגבול היו כולם ידידותיים ומשתפי פעולה. טרם יציאה קילף דני כל מדבקה עברית, והשאיר מדבקות של תחרות ראלי מיוון. הוא גם צמצם את תכולת החפצים בקראוון חלק מכלי המטבח והציוד הנלווה נשאר בבית, כדי להקל על מי שיחפוץ לערוך בדיקות תכולה. זה קיצר תהליכים בכניסה לירדן, והיה חשוב עוד יותר בחזרה לישראל. בדיקות הביטחון בכניסה לישראל קפדניות מאוד, הקב"טים רוצים לוודא שלא הוטמנה שום הפתעה ברכב, בזמן המסע בירדן.
הירדנים התייחסו לקרוון כאל רכב קטן נוסף וכך גם היו החיובים בשני צדי הגבול, ממש לא מוגזם. לא נדרש רישיון נהיגה דרגה ג', מסתבר שאפשר לגרור את הקראוון בירדן עם רישיון ב'. המעבר נמשך כשעתיים-שלוש, כולל הצמדת 4 לוחיות רישוי לרכב ולנגרר. הירדנים התלהבו מהבית הנייד, מצלחת הלוויין, ומהמטבח המפנק. גם במחסומי הדרכים לא נרשמה שום בעיה, הוחלפו רק חיוכים והזמנות לכוס תה.
מחנאות מאולתרת
בירדן אין חניוני קמפינג, ולכן נדרשה יצירתיות בניהול משק המים. לא הייתה בעיה למלא מים בתחנות דלק, מרכזי מבקרים, ומתחמי התיירות לאורך ים המלך וברבת עמון. "תפאדל, רק תיקח, אבל אפשר לראות איך זה עובד?". ריקון המים נעשה בפינות מוצנעות ברחבי המדבר, בלי לעשות מזה עניין גדול; כך עושים תיירי Overland ברחבי העולם השלישי.
מי שירצה לטייל עם הג'יפ בדיונות של וואדי רם ומקומות דומים, יוכל להשאיר את הקראוון בחניית מרכז המבקרים. ברגע הראשון, לא כל כך נעים להשאיר את הנגרר ללא השגחה; אבל כך גם עושים מאות תיירים המשאירים במרכז המבקרים את רכבי הכביש שלהם, ונכנסים לוואדי רם עם טנדרים של הבדואים המקומיים. בדרך כלל שמרו דני ורונית על קשר עין עם הקראוון, ככל ניתן. הם ביקרו ברבת עמון, אבל לא נכנסו לשטחי הפלסטינאיים בצפון, מסיבות ברורות אנחנו לא עושים את זה גם עם ג'יפים רגילים. רשמו לפניכם שתוכנת WAZE אינה פועלת בירדן. השתמשו במפות נייר מפורטות ובתוכנות ניווט לא מקוונות (למשל, Here המצוינת).
מידע שימושי למעבר לירדן
המידע המצורף הוא מניסיונם האישי של דני ורונית; מכיוון שאין ניסיון מצטבר ואין נהלים מסודרים, עלולים להתרחש שינויים.
-לפני היציאה, בדקו שהרכב הגורר והקרוון במצב תקין לחלוטין
-קלפו מדבקות ישראליות, אין טעם למשוך תשומת לב מיותרת
-צמצמו את כמות המטען האישי בארונות הקראוון, כדי לא להאריך את הבדיקות הביטחוניות
-עלויות המעבר מישראל לירדן: מעבר עם שני אנשים, 240 שקלים בצד הישראלי, 110 שקלים בצד הירדני.
-ביטוח בצד הירדני ואישור יציאה מירדן, כ-300 שקלים
