זו הייתה רכיבה ארוכה אך מאוד מפנקת על אוכפו של ה-CVO לימיטד, עליו סיפרנו לכם בכתבתנו הקודמת, אך במסגרת השקת דגמי 2017 של הארלי דיווידסון, הזדמן לנו לרכב על כמה אחים נוספים למשפחת הקרוזרים של היצרנית האמריקנית ועמם חרשנו את האוטוסטרדות, טיפסנו במעלה הרים גבוהים והרגשנו גמדים בין יערות סקויה שמסתירים את השמיים.
על שלושה מהם נספר לכם כעת, מה השתנה (המון) ואיך זה מרגיש לאחוז בשור בקרניו (מיוחד). למען האמת, כלל לא משנה על מה רכבנו, האמריקנים שפגשנו בחצר האחורית של הדוד סאם הרעיפו עלינו תשומת לב חיובית - ילדים נופפו לנו (גם המורה הלא רעה בכלל), נהגי פיקאפים ענקיים הרימו אגודלים ואפילו שוטרי ה'היי-וויי-פטרול' סלחו לנו (פעמיים) על שחרגנו בצורה קיצונית ממהירות הנסיעה המותרת. אני יכול להישבע שהחיוך של השוטר רמז על קנאה - הוא היה מוכן בזה הרגע לזרוק את ה-SUV והצ'קלקות ולהחליף את ההגה בכידון. ככה זה באמריקה. הארלי זה קונצנזוס.
שלושת האופנועים שעליהם נרחיב מיד מצוידים במנוע המילווקי שמונה החדש, בגרסת ה-107 אינץ' מעוקבים מקוררת שמן. כפי שסיפרנו לכם בעבר על השקת מנוע המילווקי שמונה (לחצו כאן לקריאה), המנוע החדש בנוי כולו מאלומיניום, בראשו שמונה שסתומים (ארבעה לצילינדר) ומכאן שמו, יחס הדחיסה בו עלה, כמות האוויר הנכנסת והנפלטת עלתה ב-50 אחוזים, זמן הבעירה קוצר, הדלק מוזרק בצורת Y, שני מצתים דואגים להצתה והכל כדי לשפר פלאים את יעילות השריפה וההתמודדות עם בקשת הלקוחות לתוספת הספק (15.3 קג"מ ב-3,250 סל"ד), וההכרח לעמוד בתקני זיהום האוויר המחמירים. בנוסף לכך מנוע זה קיבל גל איזון חדש (באלנסר) שהפחית 75 אחוז מהוויברציות, המצמד הפך למחליק ועוד. כל זאת כאשר המנוע אותו הוא מחליף הגיע בנפח של 1,690 סמ"ק והפיק 14 קג"מ ב-3,500 סל"ד.
הארלי דיווידסון סטריט גלייד ספיישל 107
המעבר מה-CVO אל הסטריט גלייד היה מוחשי מאוד מהמון בחינות, המשקל הייתה הראשונה מהן. עם 361 ק"ג הוא אמנם לא במשקל נוצה ועדיין כבד יותר מקודמו ב-5 קילוגרמים זניחים, אבל קל מהאח הגדול בכמעט שישים קילוגרמים - פחות משקלה של מורכבת למשל (במצב דיאטטי אופטימלי) וזה מורגש בכל רגע עמו. קל יותר לנייד אותו בחניה והוא מגיב טוב משמעותית לפקודות בלימה ופניה.
אהבנו מאוד את תנוחת הרכיבה עליו - תנוחת ביניים לא מחייבת, בה הרגליים נמצאות אמנם מעט קדימה, אבל במיקום שלא גורם לעייפות מוקדמת. המושב עצמו עמוק ומפנק, אך מספיק צר כדי שאפשר יהיה לנוע עליו במעט כשצריך והידיים שלוחות לפנים קדימה ולרוחב, גם כן באופן שלא גורם לשום מפרק בגוף לחוש במועקה. ממול פני הרוכב נמצא מסך ענק של החזית אשר כולל מגון רוח רחב מאוד שבקצהו משקפון נוסף להסטת האוויר, פנס עגול יחיד ולוח מחוונים גדול שמזכיר מכוניות קונבנציונליות עם מסך מגע ומערכת שמע (נו, איך אפשר בלי).
נחזור לאופן שבו הוא נע על הכביש. בתחושה, דגם זה היה לזריז ביותר מבין אחיו, עירני ביותר לדחיפות בכידון ונחוש להגיב להברגת המצערת. המנוע שלו גמיש מאוד, מושך כבר מ-1,500 סל"ד, עובר דרך נחשול המומנט שמופיע במעט אחרי 3,000 סל"ד ושש צפונה עד למפגש עם מנתק ההצתה שב-6,000 סל"ד (5,500 בגרסת המנוע 114 מקוררת הנוזל). אבל מה שאהבנו בו אפילו ביחס למנוע הגדול והחזק ממנו, הוא התחושה. הוא רוטט מעט, מרגיש קצת יותר מחוספס בקצוות ואחרי יומיים ומאות קילומטרים עליו, לומדים לאהוב את התדר הזה. שום דבר שמרדים איברי גוף, אבל ממש שם לומדים מדוע ההארליסטים כל כך אוהבים את צלילי הפוטטו-פוטטו שנשמרו באופנוע ההדגמה (צויד באגזוזי סטייג' 1) וגם מדוע מהנדסי הארלי כה חוששים שהלקוחות לא יחבבו את מתקפת המודרניזציה והחלקות שעברו המנועים.
הסרת המשקל ועבודה עם חישוק קדמי בקוטר 19 אינץ' שיפרו מאוד גם את ההיגוי של הסטריט גלייד. נתחיל דווקא עם הבלמים - אלה צריכים להתמודד עם פחות מסה בבלימה ולכן יעילים יותר, גם בלחיצה על המנוף בכידון ובמיוחד בשימוש בדוושת הבלם שמפעילה את המערכת המשולבת. הסטריט גלייד עוצר חזק ובנחישות בדריכה חזקה, רק ששוב גם כאן לא אהבנו את הפעולה המוזרה של מערכת ה-ABS, אשר יוצרת נעילה של ממש בקדמי לפני השחרור ואילו באחורי, ממהרת לנעול ולאחריה פעולת שחרור ארוכה למדי לפני שמחזירה את כוח הבלימה. ההמלצה שלנו, לא לסמוך על מערכת זה יותר מדי. כאמור, הגדלת החישוק הקדמי דווקא שיפרה את ההיגוי ועשתה אותו למהיר ולתחושתי יותר.
לא מדובר כאן כמובן בסופרבייק איטלקי, אבל ההארלי הזה בהחלט מסוגל לזוז בקצב טוב כשהכביש מתעקם. מתלי ה-SHOWA החדשים מתפקדים מצוית תחת בלימות ועומס פניות וגם סופגים מהמורות מצוין. בסופם של ימי הרכיבה, זה היה האופנוע שהכי התחברנו אליו מכולם.
הארלי דיווידסון רואד קינג 107
כמובן שאי אפשר בלי נוסטלגיה ואם אפשר להכניס פה ושם קצת רטרו לחיים, מה טוב. אופנועי הארלי דיווידסון נהנים באופן טבעי מהתחושה ההיסטורית שהם סוחבים במשקלם, אך היצרנית הקפידה תמיד לשווק לצד הגרסאות ה'מודרניות' גם כאלה שנשארות נאמנות לתצורה הקלאסית. אלה שנטבלו בכרום יום לפני לידתם הרשמית, שעוטים מה שפחות פלסטיקה ונראים כאילו שרדו מסע ארוך בזמן באסם של חוואי.
לגרסה זו קוראים 'רואד-קינג' - מלך הכביש ובאמת כשעומדים לידו, מבינים שהוא המלך. אלביס פרסלי של האופנועים. כזה שלא מנסה לענות לאף גחמה מודרנית, להיות הוא בזכות עצמו וזהו זה. וזה עובד. אם אתם בקטע של קצת רטרו, יש לכם כאן עסק עם 362 קילוגרמים של מתכות גדושות באופי. גרסת הקלסיק שלו תוסיף גם צמיגים עם דופן לבנה וזה כבר הדובדבן שבקצפת.
הרואד-קינד מושיב את רוכבו מעט יותר גבוה מהסטריט-גלייד (70.5 ס"מ) וכידון הברזל-כרום שלו שולח את הידיים רחב וגבוה יותר. הרגליים נמצאות מעט יותר קדימה, ומוצאות מדרס נעים להניח עליו את הרגליים ולתפעל את ההילוכים החלקים באמצעות הנדנדה. אופנועי ההדגמה צוידו במיגון רוח ענק מלפנים, שקוף כמתחייב מהסטייל והוא באמת הסיט את הרוח, אבל הציק בכל הקשור לראות דרכו. צורתו הקמורה גרמה לעיוות בראיה והגובה שלו גרם לנו לרצות למתוח את הצוואר ככל הניתן כדי שלא נצטרך להביט בדרך דרכו. היה עדיף בלעדיו.
הרואד-קינג הפתיע מאוד בתחושות הרכיבה עליו. לקח לנו זמן להבין מה קורה פה או למה אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים - הוא פשוט פנה הכי מהר והכי יציב מכולם וגם דרש את הדחיפה הקלה ביותר בכידון כדי לרכון הצידה ולהשאיר צלקות על הכביש בחיכוך המתכת עמו. הסיבה, החישוק הקדמי שלו מגיע בקוטר 17 אינץ' קונבנציונאלי וככל הנראה היה הקל ביותר מבין אחיו ולכך תועלת גדולה, בכל סוג של אופנוע.
גם גרסה זו נהנתה מבולמי הזעזועים החדשים של SHOWA שספגו את המהמורות היטב וגם תמכו כראוי בעומסי בלימות ופניות, וגם מבלמי הברמבו החדשים שמאפשרים לרוכב לבלום חזק ונחוש יותר מבעבר.
הארלי דיווידסון פרי-ווילר 107
האמריקנים תמיד אומרים - Save the best for last (שמור את הטוב ביותר לסוף). ובכן, בהחלט שמרנו משהו לסוף, ללא ספק לא הטוב ביותר, אבל כן המוזר ביותר מעל לכל דמיון. זה כבר ברור שלבעלי בריתנו מארה"ב יש טעם מאוד מיוחד כשזה מגיע למכוניות ואופנועים (הארלי דיווידסון, זה כבר עונה על השאלה), אבל הארלי תלת גלגליים? אוהו. בטח.
המארחים העמידו אחד כזה לרכיבות ההשקה, שמו פרי-ווילר (FreeWheeler) והם הציעו אותו למי שרק רצה, עם לא מעט הסתייגויות ואזהרות שזה לא בדיוק מה שמצפים מאופנוע. אז נוסיף ונחדד, זה לגמרי לא מה שמצפים מאופנוע. הארלי למעשה הפשיטו גרסת טורינג ובמקום גלגל אחורי יחיד, העמיסו על השלדה סרן שלם, עם תא מטען גדול יותר משל מגונית סופר מיני פופולארית, ניקו את המיותר ו... תאדאם... תלת אופן עם מנוע מפלצת.
"לפחות הוא נראה נחמד", אמרתי לעצמי כששחררתי את בלם החניה ברגל שמאל ויודעים מה, עם מנוע המילווקי שמונה 107 החדש הוא גם האיץ קדימה כאילו דחפו לו צ'ילי חריף לאגזוז. הוא נשמע כמו אופנוע, מאיץ כמו אופנוע, בולם כמו אופנוע אבל אופנוע זה לא. בשום אופן. כמו שבת-ים (חצי אישה וחצי דג) לא יכולה לדפוק ריצה על החוף, תלת האופן הזה לא יכול לפנות. פשוט לא. הוא לא רוכן כלל, כך שהפניה נעשית עם הפניית הכידון לכיוון הפניה ולא הפוך כמקובל באופנועים והוא עושה זאת בעצבנות שגורמת להתקף לב. זו כנראה הסיבה מדוע הותקן בו משכך היגוי קשיח במיוחד - למנוע את הפניה העצבנית להחריד שהוא מייצר. ההיגוי שלו כל כך מסורבל, שצריך להשקיע המון כוח כדי להפנות אותו ויחד עם זאת להיות סופר עדין ומדויק אם אתה לא רוצה שזה יגמר בהרמת הגלגל האחורי פנימי לסיבוב ובהתהפכות חצי קדימה והצידה.
זוכרים את הטרקטורונים תלת הגלגליים שהרגו את רוכביהם לאורך שנות השמונים בטרם הוצאו מהחוק? אז כאן זה גרוע יותר, כי יש המון אחיזה על הכביש, בטח שבגלגלים האחורים וגיאומטריית השלדה הנוראית רק תורמת להחרפה התכונות - היא מייצרת תחושת ביטחון מזויפת שבקלות יכולה להסתיים ברוע גדול. גם אחרי עשרות קילומטרים על גבו, לא הצלחתי להבין מדוע רוכב אופנוע ירצה כזו מכונה מוגבלת. רק כדי לא להוריד רגל לכביש בעמידה? או אולי כדי להשוויץ שיש לו מעין הילוך אחורי ליציאה מחניה? לא ברור. מתנצל הארלי, אבל זהו אחד הכלים המטופשים ביותר עליהם רכבתי מעולם. מזל שהוא לא ימצא את דרכו באופן סדיר לישראל על ידי היבואנית אלבר מוטו, וטוב שכך.
