בשירות הוד מלכותה: נהיגה באסטון מרטין DB11

יריית אקדח. זהו, זה נגמר. האקדח שלי מעשן ומי שנראה כמו השליט התורן שמנסה לאיים על העולם מוטל על הרצפה עם פגיעה אנושה. אני בקושי מרים את עצמי, מתקרב בכוחותיי האחרונים לכיוון גליל שקוף עם תמיסה נוזלית צהובה מבעבעת. שיט, מה היא אמרה לי? החוט האדום או החוט הירוק? נזכר בעיניים הירוקות שלה, איך הירוק העז הפנט אותי, איך הצבע כבש אותי וסחף אותי מעל הראש, ובוחר לגזור את החוט האדום. קליק, הנוזל הפסיק לבעבע. העולם ניצל.


4 מיליון דולר: אסטון מרטין מציגה "הייפר-קאר"
לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל

יום קודם לכן הייתי בחדר התדרוך עם M, הבוסית שלי ומנהלת סוכנות הביון. "ארנסט סטאוורו בלופלד, מתכנן להשתלט על מקורות המים המתוקים בעולם." היא אמרה, "אתה חייב לעצור אותו. כל המידע כבר נשלח אליך. גש בדחיפות ל-Q וקבל את כל הציוד הדרוש למשימה החדשה שלך."

אף שהוא לא יודה בזה לעולם, Q אוהב אותי. נכון אני מחזיר לו שברי ציוד ורסיסי אביזרים, אבל בתוך-תוכו אין לי ספק שהוא מעריך אותי. אני חושב. כניסה למעבדה של Q מלווה בזוג עיניים שעוקבות אחרי מבעד לקיר מגן חצי שקוף. "תתכופף" נשמעת צעקה. באינסטינקט חתולי אני משתטח מאיות השניה לפני שפוקימן גו עף מעלי, מתנפץ על הקיר שבמורד החדר ומפזר אבקה לבנה. Q יוצא מאחורי קיר המגן וגם הפעם אני רואה מבעד לעיניו שהוא שמח לראות אותי. "אתה מעולם לא כיבדת את הכללים" הוא מסנן מבעד לשפתיו."נורה אדומה מעל דלת המעבדה - פירושה אסור להיכנס, 007"

הוא כמובן לא חדל במאמציו לחנך אותי. "אבל זה, כרגיל - נוגע לשאר בני האנוש ולא לך, סוכן 007. כיוון שכבר עצרת אותנו, בוא ותראה את הציוד למשימה הקרובה שלך; יש לך שעון עם סכין קפיצית, מצית ממגנטת עבור קוביות משחק ואסטון מרטין חדשה. היא נקראת DB11 והיא מחליפה של DB9 שהוצגה ב-2003." מה קרה ל-DB10? אני שואל. "אל תתחכם 007," אמר Q בנימה ביקורתית; "אתה יודע היטב שהתעלולים שלך ריסקו אותה במשימה שלך נגד 'ספקטר'. אני לא אופתע אם בגללך, אסטון מרטין בחרה להשאיר אותה בגדר מכונית קונספט ייחודית ולדלג על הספרה."

אני מהלך סביב המכונית ומתריס בפני Q תוך כדי הרמת גבה אחת: "הטענה כלפי אסטון מרטין היא שכל דגמיה נראים אותו הדבר." Q לא נראה משועשע מהבחנותי. "אוי, תתבגר כבר 007." הוא אומר, "המצב מורכב יותר ו-DB11 נושאת שפת עיצוב שונה וחדשה." הוא כמובן צודק, הדמיון לדגמי העבר בולט מאוד, במיוחד מלפנים ומהצד עד הקורה האמצעית. משם ומאחור נמצא סגנון שונה מזה שהציעה היצרנית הבריטית, והאמת היא שהקו ניראה הרבה יותר טוב מבעבר, הרבה יותר חד וקליל. הרבה יותר שרירי וספורטיבי.

"תביט בזה" אומר Q. "האוויר שמתחיל את דרכו מעל מכסה המנוע הענקי שעשוי חתיכה אחת של אלומיניום, נכנס דרך כונסים עליונים שעל מכסה המנוע ויוצא לצדדים מאחורי הגלגלים הקדמיים ליצירת כוח הצמדה. מעל הגלגל האחורי יש כונס נוסף שהאוויר שנכנס דרכו, יוצא בקצה תא המטען כלפי מעלה ובערבול. הפטנט הזה לוחץ את הישבן של המכונית לרצפה מבלי להשתמש בכנף אחורית ענקית שפוגמת בעיצוב. יחד עם שילדת אלומיניום חדשה, מתלה אחורי חדש ורב חיבורי במקום עצמות עצה, יש לך כאן את המכונה הטובה ביותר שאי פעם יצאה משערי המפעל."

אני מתיישב עמוק בתוך מושב הנהג ומלטף בעדינות את הדשבורד. "תתרכז 007, יתכן וחייך יהיו תלויים בחלק מהאביזרים שיש כאן" הוא גוער. "אתה מתניע את המכונית בכפתור המרכזי. האדום בשבילך. לחיצה קצרה תעיר את המנוע בצווחה. אם תרצה התנעה שקטה - למשל כשאתה בורח דרך החלון מחדרה של עלמה צעירה - לחץ לחיצה ארוכה".

Q ממשיך לתאר את מעלותיה, ומחדד בפני כמה עניניים אסטרטגיים. "בגלל שב-2013 מרצדס רכשה 5% מאסטון מרטין, תמצא כאן את מערכת החשמל של מרצדס. המשמעות היא שיש לך בין המושבים גרסה בריטית-פטריוטית של ה'טאץ' פאד' של מרצדס. כל מה שאתה רוצה מופעל דרך חוגת הטאץ'-פאד ומוצג לעינך בלבד על מסך 8 אינץ' בקונסולה המרכזית. יש לך גם חיישנים סביב ומצלמת 360 מעלות עם מבט מעוף ציפור. מערכת השמע הסטנדרטית של אסטון מרטין מצוינת ומספקת 400 ואט, אבל כאן יש לך את המערכת המשודרגת של 'Bang and olufsen' עם 1,000 ואט". אני משתעשע עם מערכת השמע עד ש-Q המתוסכל לוחץ על השלט ומכבה את המכונית. "נסה הפעם להחזיר את הציוד בשלמותו 007." הוא אומר מבעד לארשת פנים של כלב מפוחד. "לא הייתי בונה על זה." אני ספק מתלוצץ.

ספון בתוך ה-DB11 אני גולש ברחובות לונדון בדרך למלון ריץ', שם נמסר לי שבלופלד יושב ליד שולחן קראפס. בת הלוויה המוטורית שלי מרגישה כאן ממש בבית. תרתי משמע. היא אולי רחבה יותר מאוטובוס 'רודמאסטר' קומותיים, אבל במפתיע הראות החוצה טובה ביחס למכוניות מסוגה.

רוחבה הרב לא אומר שהיא גדולה מבפנים. צמד המושבים מאחור הוא סמלי בלבד ותא המטען, על 270 ליטריו, סביר ולא יותר מזה. מלפנים אין תלונות על מקום. והמושב ניתן לכוונון אידיאלי על ידי בורר רב מצבים שמוטבע בצדי הקונסולה המרכזית ומאפשר גם לבחור את דרגת הלפיתה של הגב ושל הירכיים בנפרד. אני מדפדף בין 3 מצבי המתלים שיש למכונית ומגלה שבכבישים המהירים הסובבים את לונדון נוחות הנסיעה טובה. אבל במעבר על כביש עירוני שבור או כזה הסלול מאבנים משתלבות, אפילו במצב הרך ביותר, היא יכולה לטלטל היטב חשוד פוטנציאלי. גם בידוד רעשי הדרך לא מתאים לרכב בסדר גודל הזה. ומעל מהירות בלתי חוקית בעליל גם מצטרף רעש רוח.

"שמור עליה", אני מפציר בפני הנער המקורזל שבפתח בית המלון. זה לא עזר. ולפני שהספקתי לספוג את ריח המלון שמעתי את שעגת ה-DB11 שלי יורדת במורד החניון התת-קרקעי. אני יכול להתענג על הצליל הזה בכל מצב, אבל הוא יכול לשכוח מטיפ.

בקזינו התיישבתי ליד ג'ניפר, אחייניתו של בלופלד ומי שחשבה שפתחה מכשיר מיוחד שיפתור את בעיות המים בעולם וגילתה שבאשמת דודה, המכשיר עושה בדיוק ההיפך. 3 שעות מול שולחן הקראפס עם מצית הקסם של Q, וערמת ז'יטונים ענקית מעוררת את ג'ניפר בעלת העיניים הירוקות הנוצצות ואת חשדנותו של בלופלד. בעודי סופר את הכסף במדרגות, ועוד לפני שיכולתי לומר, 'מנוער, לא מעורבב', ספגתי חבטה עצומה שעילפה אותי לשעה קלה.

התעוררתי קשור גב-אל-גב לג'ניפר כשלרגלנו שעון עצר ופצצה מאולתרת. בלופלד פרט את תוכניותיו לזיהום מקורות המים המתוקים כך שכל העולם יאלץ לקנות ממנו את הנוזל השקוף. ברגע שהוא נעלם לעבר יעד הזיהום הראשון, תחנת השאיבה של חברת 'תמזה' האחראית ל-76% מצריכת המים של לונדון, חתכתי את האזיקונים עם שעון-הסכין שלי ובעור שינינו הצלחנו להעלם מהחדר, רגע לפני הפיצוץ.

שנינו נכנסים ל-DB11 שהמתינה בפינה נידחת בחניון המלון. לחיצה קצרה על הכפתור האדום מעוררת את המפלצת שרושפת חמת זעם אלוהית שמפלחת את חלל החניון. לחיצה על D והחיה מסחררת גלגלים אחוריים, משאירה שני פסי ברידג'סטון שמנמנים למרחק ארוך יותר משל יוסיין בולט באולימפיאדה, ועפה במעלה החניון תוך ערבול צורמני של צווחות צמיגים, שאגת מנוע, עשן ושבירת מחסום היציאה. לחיצה כפולה על לחצן מצבי הנהיגה שעל ההגה, מדלגת על מצב ספורט ומעבירה את המכונה למצב ספורט פלוס. לוח המחוונים משנה את פניו, מאדים, ומכניס אותי לאווירה הנכונה במירוץ אחר הזמן המתקתק.

12 הצילינדרים בנפח 5.2 ליטר בולעים אוויר שזורז במעופו דרך צמד מגדשי טורבו ומשחררים 600 סוסים אצילים דרך תיבת הילוכים אוטומטית בת 8 הילוכים של ZF. שאגות של רוע נפלטות במורדי רחובות לונדון. ההילוכים מתחלפים מהר יותר מתמונות עסיסיות שמופצות ברשת חברתית בכל פעם שהמחט נושקת ל-6,500 סל"ד, וכל בניין הופך באחת לכתם פצפון במראה האחורית.

DB11 היא לא מכונית קלה, היא שוקלת 1,770 ק"ג שזה המון, ו-20 ק"ג יותר מה-DB9. אבל היא לא מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה, אלא יותר כמו ספורטאית באימון ספינינג. קלילה, אנרגטית, תוקפת סיבובים באופן נחוש ונטוע כמו טורפדו בדרך למטרה. ההגה מתוגבר חשמלית מרגיש קל ומקל על עבודת הסיבוב, אבל גם במצב ספורט הוא לא באמת מתקשר. ייתכן שזה גם בשל העובדה שקשה להעביר מסרים כשמלפנים יש צמיגים כאלה רחבים בגודל 255 (ומצוינים לכשעצמם). כשצריך לעצור יש בלמים עצומים בגודלם שגורמים לקיפול אספלט לפנים. טוב מאוד. כי על אף התשתית החשמלית של מרצדס, אין כאן מערכות בטיחות אקטיביות. אלה כנראה שיגיעו רק בעוד כמה שנים במסגרת מתיחת פנים. אבל אני כמובן שלא צריך אותם.

ג'ניפר ואני נכנסים לתחנת השאיבה של חברת 'תמזה' וכדורים מתחילם לשרוק לידינו. ג'יני חוטפת כדור ברגל ומטילה עלי את מלאכת נטרול המערכת. אני יורד במדרגות לעבר משאבות הענק, חוטף כדור בכתף ובמקביל מחסל את היורה, יד ימינו של בלופלד. אני כבר בקשר עין עם המכשיר אותו התקין בלופלד ששוב הצליח להתחמק.

יד ימינו של בלופלד מוטל לרוחב המדרגות ומדש בגדו מבצבץ פתק לבן. אני שולף אותו ומגלה שמכשירים זדוניים כאלה הוחבאו ב-5 דגמי אסטון מרטין DB11 שהוזמנו לישראל. למחרת אני מזמין כרטיס ובדרך לשדה התעופה אני מהרהר על כך שזהו כיסוי מושלם להחדרת מכשירים זדוניים שכאלה, הרי אף אחד לא יחשוד שיצירות מופת שבניות בעבודת יד ושעולות 1.8 מיליון שקל, מסליקות בתוכן רשע. אני מגיע לדלפק הצ'יק-אין רגע מאוחר מידי. הדיילת כבר סגרה את הדוכן. "אתה אחרון ואנחנו גם כך באובר בוקינג. העולם יצטרך לחכות לך" היא קורצת.

הכתב היה אורח חברת 'אוטו-ארט' באנגליה, יבואנית אסטון מרטין לישראל.