Jeff Corwin ניווט את הריינג' רובר הלבן אל ה-Gate Keeper, מצבור סלעי ענק שחסמו את הכניסה לשביל ההררי. דקות ספורות לאחר שראינו את ביל מקמט את דלת הדיפנדר על הסלע המשונן, בחר ג'ף במסלול שונה; במקום לנסות לעבור בצמוד לסלע, הוא העדיף לטפס עליו. צמיגי ה-37 אינץ' נמוכי הלחץ אחזו היטב בסלע המחוספס, בעוד הסרנים החיים מותחים את עצמם להצלבה מרשימה להפליא. הריינג' הניף גלגל באוויר, ונחת מעדנות על מדרגת הצד. ג'ף שמר על גז קבוע והריינג' המצולק החליק על פני הבולדר הענקי, הסתובב על ציר דמיוני ונחת מעדנות מעבר ל'שומר הסף'.
גם Daniel Barton חלף על פני המכשול המאיים, בעוד John Putnins מחליט לצמצם נזקים ולעקוף את המכשול במסלול פחות תובעני. ככה זה אצל כוהני הג'יפאות הבריטית באמריקה, האגו אינו דוחף אותם למקומות מטופשים.
עוד בוואלה! רכב:
אפשר לחיות עם גרוטאה ב-3,000 שקל?
10 רכבי השטח הנחשקים שלי
פעם נוספת במואב אבל הפעם, עם לנד רובר
את מסלולי העבירות של מואב גיליתי לפני שנים רבות, ומאז חזרתי אליהם כמה פעמים תמיד עם רוביקונים משופרים, RZR'ים ועוד יצירות המתאימות למקדש הג'יפאות האמריקנית. כי לכן שמחתי לפגוש שם את נציגי הממלכה המאוחדת, ומסתבר שההומור העצמי הבריטי אינו משתנה מיבשת אחת לשנייה; גם הרובריסטים האמריקניים צוחקים על כרכרות האלומיניום המיושנות שלהם, על נזילות השמן, החופשים במכלולי ההנעה ומערכת החשמל הקפריזית. צוחקים-צוחקים, אבל לא מוכנים להחליף את הכרכרות בשוםJeep או טויוטה. למה? ככה!
סיקרן אותי לראות את הכלים שהולכים להתמודד עם ה-Slick Rock התובעני של מואב, והאמת? לא היו הפתעות. שבעים וחמש כרכרות בריטיות ירדו מדנוור (קולורדו) למואב (יוטה), רובן על נגררים הרתומים לטנדרים אמריקניים חסונים. בין המכוניות לא היה אפילו ריינג' רובר מודרני אחד, אלה לקחו את התפקיד של רכבי ליווי ולפעמים גם בהמות גרירה. נרשמו בשטח הכינוס כמה דיסקברי 3 ו-4, מוגבהים במקצת ונועלים צמיגי 275/65R18 בפרופיל שטח מלא.
הנועזים שבחבורה מרכיבים על דיסקו-4 חישוקי 17-אינץ' של ב.מ.וו X5, הנכנסים למקומם לאחר... שיוף קל של משאבות הקליפרים. עם חישוק כזה ניתן לנעול צמיגים עד גודל 37", ההופכים את החללית הבריטית לרכב עבירות לא רע (אם כי לא אקסטרים). בפועל, דיסקו 3 ו-4 וריינג'ים מודרניים בכלל לא נכנסו למכשולים הטכניים התובעניים - לא צריך להגזים!
בית הלורדים מפשיל שרוולים
רוב הכלים הרציניים היו דיסקברי 1 ו-2 (גרסת הבנזין למה שנקרא אצלנו Tdi ו-Td5 אבל עם מנועי V8, בהספק 180 כ"ס) משופרים בכבדות צמיגי 33-34 אינץ', הגבהות, נעילות רוחביות, מיגונים מסיביים, ומרכבים מצולקים משעשועי עבירות קודמים. הצטרפתי לשיירה של ארבע כרכרות שיצאו לצלוח כמה מסלולים תובעניים: Green Day , Minor threat ו-HellDorado שהכניסה אליו חסומה על ידי 'שומר הסף'. בשיירתנו היה דיסקברי-1 עם צמיגי 32 אינץ' צנועים ומנוע בנזין V8, כמובן. לידו התייצב דיפנדר 90 מודל 1994, יד ראשונה (!!!) ו=85,000 ק"מ אצל Bill davis מקנזס. הדיפנדר נעל צמיגי סופר סוואמפר 36 אינץ' עם Inner tube, פנימית קטנה המצמידה את הצמיג לחישוק ומאפשרת נסיעה רגועה גם בלחץ אוויר של 10 PSI או פחות.
דיפנדרים הפכו בשנים האחרונות לפריט אספנות רב ערך; יש פחות מ-5000 פריטים בצפון אמריקה ומחיריהם מתפרשים בין 40-45 אלף דולר, לבין 140,000 $ לכלים מצוייצים ומשופרים. ה-90 הירוק שווה כ-80,000 דולר, זוהי השקעה מעולה שאינה מפחדת להתרסק על הסלעים.
רכב נוסף היה ריינג' רובר P38A מודל 1999 משופר בטעם רב. המנוע, גיר וסרנים נשארו מקוריים, וכך גם מתלי האוויר. הגבהת מרכב 3" וצמיגי 37 אינץ' העניקו לו מרחב אווירי מצוין. המושבים האחוריים פורקו, וכלוב התהפכות פנימי השלים את התמונה. האמריקנים, אגב, אינם מתעסקים בשטויות כמו מדחסים הם מרכיבים באוטו מיכל CO2 דחוס, בעזרתו מנפחים צמיגים תוך שניות ספורות. כייף.
אחרון בשיירתנו הצנועה היה הבאגי של Daniel Barton, שלא רצה להשקיע סכום אסטרונומי בדיפנדר מיושן. הוא קנה דיסקברי 1998 ב-500$ והעביר אותו לסדנת Rockware מקולורדו ספרינגס, עם רשימת דרישות מפורטת. שישה שבועות ו-30,000 דולר מאוחר יותר קיבל דניאל את הבאגי RR המשופר שלו שלדה מנוע וגיר מקוריים, סרנים של טויוטה וצמיגי 33 אינץ' צנועים יחסית. מסיבות תמוהות הושיב את הבאגי על בולמי Equip איטלקיים, שעבדו יפה מאוד. בגרסת 2-מקומות שוקל הבאגי חצי מהדיסקו המקורי, הוא גבוה וצר, דבר לא עוצר אותו. את המכשולים הסטנדרטיים לאורך המסלול הוא עבר בקלילות מעצבנת ומדי פעם התמודד עם מכשולים תובעניים יותר, הנמצאים בשולי המסלול.
אף אחד לא צעק עלינו "למה אתם לא צועדים ברגל?"
מואב היא מקדש הג'יפאות, אבל לא רק; יש בה מאות קילומטרים של שבילי צעידה, מסלולי עבירות וסינגלים לאופניים, מטפסי צוקים, צנחנים חופשיים, מה שתבקש. כל אלה חיים זה לצד זה בהרמוניה נינוחה, בה כל אחד מכבד את תחביבו של השני. ברחובה הראשי של העיר רועמות מפלצות עבירות, משאיות ענק נוהמות בדרכן לניו-מקסיקו, רוכבי אופניים ותרמילאים גודשים את המדרכות. כמה יפה לראות את ההרמוניה הנינוחה בה חיים שוחרי האקסטרים זה ליד זה, מכבדים אחד את השני ולא מטיפים בצדקנות לצעוד / לדווש או לתת בגז. יהיה נחמד לראות חלק מהסובלנות הזאת מגיעה גם לישראל.
הברזל ניצח את הצמיג
המסלולים אותם עברנו לא היו Slick Rock טהור, המאופיין על ידי משטחי ענק של סלע גיר בעל אחיזה פנומנאלית. המסלולים שלנו עברו בשטח חולי יחסית, עם בולדרים ענקיים ונקיקי סלע מאתגרים מאוד. הג'יפאים האמריקנים התנהלו במקצוענות מרשימה ורגועה להפליא. בדיקה רגלית של כל מכשול, תכנון מדוקדק וכיוון חיצוני הדדי. אף אחד לא ניסה לעבור מכשול בתנופה, הכול התרחש בדייקנות ובשליטה מלאה, מקצוענים אמיתיים! בעת הצורך נשלפו כננות, בעבודה מבוקרת ומסודרת מאוד.
אבל כפי שכבר חוויתי בכל קצוות הפלנטה, ממצרים עד פטגוניה, מההימלאיה עד אוסטרליה, כל ג'יפאי העולם נוסעים בצורה דומה מאוד. אחד הפרטים השונים הוא שמכוון חיצוני אמריקני אינו משתמש במונחים 'שמאל' או 'ימין', כאשר הוא מתקשר עם הנהג. כאשר אומרים 'ימין' ניתן להתבלבל בין הפרספקטיבה של הנהג או המכוון, ולכן הם אומרים "Passenger" או "Driver". זה תמיד מדויק ועקבי, שווה לאמץ את הטרמינולוגיה הזאת.
הבדל נוסף הוא שאצל האמריקנים אין ערכות קפה. אצלנו נדלקות הגזיות בכל הפסקה של למעלה מעשר דקות, והם בכלל לא טורחים להכין קפה. בהתחשב בטיבו הנחות של קפה אמריקני, אולי גם אני לא הייתי מדליק גזייה... דווקא חבל, הבאתי איתי לטיול שקית קפה שחור, אבל לא הזדמן לי לתת להם לטעום מהבוץ הישראלי.
לאחר כמה שעות של שעשועי סלעים עשינו הפסקת צהריים; כל אחד שלף בירות צוננות וקופסת סנדוויצ'ים, והשיחה הזדחלה למגבלות רישוי ושיפורים, שבילים נבחרים לגילוי וחיפוש, ואי אפשר בלי קצת פוליטיקה; הטיול נערך יומיים לפני העימות הראשון בין קלינטון וטראמפ, וכולם היו מבועתים מאימתו של הג'ינג'י בעל הכרבולת האדומה. אחר הצהריים ניפחנו אוויר בצמיגים, וחזרנו לעיירה מואב, יעד חובה לכל חובב ג'יפאות. הם יחזרו מחר לדנוור (קולוראדו) ואני עולה על המטוס, בחזרה למזרח התיכון. כמה טוב שגם אצלנו יש דיסקברים ושבילי מדבר!
