פסח במסלול אתגרי – שלושה ימים בנחלי פ?אר?ן, ע?רו?ד ו-א?לו?ת

אין מאושר ממני על הזכות שנפלה בחיקי, לבחון כלי רכב ולטייל איתם ברחבי הארץ. חייב אדם להודות על מה שנופל בחלקו אבל לפעמים, אני מתבאס מהרכרוכיות שנפלה על רכבי הכאילו-שטח המודרניים; מעודנים ואלגנטיים, פריכים ושבירים, טורפי אוטוסטרדות אבל שלומיאלים מוחלטים בשטח. כי לכן אני מקפיד לצאת ככל היותר לטיולי שטח עם חבורת הפטרולים והלנד רוברים; זוהי חבורת ג'יפאים מיומנים ומחויבים, אנשים היודעים להתענג על אתגרי עבירות, אבל משקיעים לא פחות בהכנת ארוחת הערב. כל טיול כזה הוא עבורי הזדמנות להתחבר מחדש, לליבת הג'יפאות הבוערת בי מזה עשרות שנים. להתחבר לשטח, לנהיגה מדויקת, לחברותא של גברים ונשים שהשאירו בבית את הבלי היום-יום, כדי לקחת פסק זמן מהחיים.

דורית ואני מתענגים על היציאות לטבע ומתאהבים כל פעם מחדש, בדיסקברי הקשיש שלנו. כמו רוב הכלים בשיירה, זה רכב מהסוג שכבר לא מייצרים; כרכרות ברזל חסונות עם מכלולים ייעודיים, הילוך כוח ומידה סבירה של שיפורים – במקרה שלנו הגבהה של 2-3 אינץ', צמיגי AT, ופירוק ספויילרים מיותרים. לדיסקו שלנו אין נעילות רוחביות, ובוודאי לא בקרת משיכה אלקטרונית; במעברי מכשולים אנו מסתמכים על מהלך המתלים המשובח, בסיס גלגלים אופטימאלי של 100 אינץ', וזוויות מרכב מצוינות.

250 קילומטרים ו-3.5 שעות מפרידים בין המרכז לצומת ציחור, נסיעה שאני לא אוהב; הדיסקו לא מרגיש טוב בכביש המהיר, הוא חלש ורועש, מתנודד ומחפש את דרכו בין נתיבי הכביש. אנחנו לא מוותרים לו ויוצאים לדרך, עמוסים לעייפה. לפני שנים רבות הייתי יוצא לסוף שבוע עם אופנוע שטח, על הגב תרמיל שהספיק לי ליומיים; היום, הדיסקברי בקושי מספיק לערימות הציוד שאנחנו מעמיסים... "יקירתי, הג'יפ התכווץ?" או שאנחנו סוחבים שטויות מיותרות כמו מקרר, אסלה, מזרוני ספוג, כיסאות מתקפלים, מקלחת, קרשים למדורה, ציוד בישול וערכת קפה שיכולים להספיק להקמת סניף 'ארומה'?

עוד בנושא:
חפוז בערבה: ביקור מהיר בנחלי הדרום
השקה עולמית: האם VELAR או לנד רובר אמיתי?

אלה מאתנו שהגיעו כבר בצהריים, יוצאים לסיבוב קטן לחימום הצמיגים. אנחנו נכנסים לשטח קילומטר וחצי מערבית לצומת ציחור (נקודה מס' 1 במפה), אל שביל רחב המוביל צפונה, מסומן כחול + שביל ישראל. אחד הרגעים האהובים עלי הוא טקס הורדת לחץ האוויר בצמיגים, אותו אנו מבצעים עם הירידה מהכביש. במסלול היום אין דיונות אבל הורדת הלחץ מקלה על עבודת המתלים ומנעימה את הנסיעה, לטובת הנוסעים ומכלולי הרכב. מכיוון שבהמשך צפויים אתגרי עבירות ומדרגות סלע, אסור להוריד יותר מדי. בכפוף לטיב הצמיגים ובהתחשב במשקל המועמס על הרכב, לחץ אוויר של 23-26 PSI יכול להתאים. הורדה פחו?תה מזה, לא עשיתם כלום; הורדה גדולה יותר (20-22) כבר מסכנת את הצמיג. זכרו שאם הגעתם בנסיעה מהצפון, הצמיגים לוהטים ולחץ האוויר בהם מוגזם; אם תורידו ל-26, לאחר צינון תמדדו 22-24 PSI בלבד.

ביום הטיול הראשון איננו מאתגרים את עצמנו, יש לנו כמה שעות להעביר עד שנתמקם בחניון הלילה; אנו משתעשעים בערוצו הנרחב של נחל פארן, מפלרטטים עם שיפולי רכס ע?ש?ת, עוצרים ל-Happy Hour ב'מפלי יהושע'. בחורף אפשר לתפוס כאן שיטפון אבל עכשיו המקום יבש ושקט, דממת אלוהים וציוץ ציפורים. אנו מתנקזים לערוצו הנרחב של נחל פארן וחוזרים מערבה על השביל השחור, לחניון הלילה פארן-ציחור (נקודה 2). מתארגנים ללינת לילה, מקימים אוהלים, ומארגנים את החשוב ביותר – המטבח.

בחניון מצטרפים אלינו ג'יפאים נוספים שהגיעו מהצפון, יושבים ומקשקשים, מוציאים בירות, ערק ומשקאות מעשה-בית, כל אחד מוסיף נישנוש שיעביר אותנו עד ארוחת הערב. הפעם לא הקמנו מטבח מרכזי אבל ברור היה שכולם יביאו יותר מכפי שנדרש, כדי לחלק לחברים המורעבים. את הסצנה הקולינרית שהתרחשה אפשר לתאר כ"מאסטר שף מדברי" עם מגוון מנות משובחות שנשלפו מהמקררים, או בושלו על גזיות ומדורות.

חומרת האירוע הגסטרונומי תחייב אותי להעלות כתבה נפרדת על האוכל בטיול, אבל לא אוכל שלא לספר בקצרה מה הוגש. דגן שבר את כולנו עם פילה עוף מוקפץ בחלב קוקוס וחמאת בוטנים, מוגש על מצע אורז מדברי; הייתה זו אחת המנות הטובות ביותר אותה טעמתי בשטח, מאז ומעולם. בהמשך הטיול הכין דגן גם פיתות ממולאות בעשבים, קציצות תירס משובחות, עלעלי אורז עם בשר טחון, טוסטים לוהטים... דגן הוכרז כ'מושיק רוט' של המדבר.

איריס בישלה מרק בצל ביין לבן, מתן הכין ראגו פיל?ה בירקות ויין, אמיר הגיש סיר מרק אפונה, עבדכם הסתפק בפסטרמה סינטה, מוקפץ תאילנדי, ואנטרקוטים על הגריל. גרי פרש ארוחת גבינות עשירה ומעל כולם ריחפה דמותו הצנומה של חיליק ששלף מהמקרר לא פחות מ-75 מנות אישיות של עוגות גבינה ותותים, מ?ל?בי מושקע ומוס שוקולד עוצמתי... לא יאומן אילו תפנוקים, באמצע המדבר.

חניון הלילה פארן-ציחור מקובל מאוד על צועדי שביל ישראל, ושניים מהם הגיעו להתרשם מאוהלי הגג המדוגמים. החבר'ה צעירים וחמודים, מיטב הנוער, לא נזמין אותם לארוחה? בעודם מתענגים על המטעמים הוליך עוף השמיים את הקול, ומתוך החשיכה הגיחו צועדים נוספים, עם פנסי-הראש הם נראו כמו גחליליות. זוגות-זוגות התיישבו הצועדים עם צלחות מהבילות ולא האמינו למזלם הטוב, למצוא ארוחה משובחת שכזו. לסיום התעקשו לשטוף כלים, לא התנגדנו.

בבוקר התעוררתי לפני כולם; התלבשתי חם, הכנתי קפה, סטאלבט היסטרי. שקט מסביב, ציפורים מצייצות, לאט לאט התעוררו הצועדים להליכת יומם. עוד מעט יקומו דורית והחברים אבל כרגע, אני לבדי במדבר המתעורר. מי שלא חווה תחילת יום במדבר, לא יבין.

בבוקר אנו נוסעים לנחל ערוד, מסלול תובעני שאינו מתאים לכלים רכים ואפילו לא לרכבי שטח שאינם משופרים; תכניס ל-ערוד לנד קרוזר סטנדרטי או טנדר לא משופר, והם ייצאו מהצד השני עם נזקי פלסטיקה של אלפי שקלים, במקרה הטוב. רנגלר סטנדרטי ישרוד את הנחל, אבל יזדקק לעבודות מע"צ מרובות.

אבל אנחנו לא מוטרדים; אתגרי העבירות משמחים אותנו, ואף אחד אינו מתרגש משריטה קלה או צלקת חדשה. אנו יוצאים צפון-מערבה על השביל השחור של פארן, ולאחר 8-9 קילומטרים חוצים את כביש 40 (נק' מס' 3, אפשר לרוקן אשפה ולמלא מים). ממשיכים צפון-מערבית על השחור של נחל ערוד. לפנינו כ-30 קילומטרים של נחל מדברי קלאסי המשתנה בלי הרף מערוץ רחב וחצצי, לשביל המתפתל בין בולדרים ומצוקים תלולים, ומסתיים בקטע טכני הדורש רכב חסון ורגל בוטחת על הגז.

נחל ערוד מחייב קטעי נהיגה ארוכים ב'קצר', לאט ובזהירות. סלעים בשולי השביל מוכתמים בסימני צמיגים, אחרים מעוטרים בשבבי אלומיניום שקולפו ממגיני גחון, או דיפרנציאלים מבוקעים... לאורך רוב הדרך אין קליטה סלולארית אבל הניווט פשוט, בעזרת מפות נייר או אפליקציות Off line. הניתוק מהציוויליזציה מקבל חיזוק משמעותי על ידי עדר ראמים לבנים, החוצה את השביל בדהרה פראית! זוהי הפעם הראשונה שאני צופה בלהקה גדולה כל כך, אלו ראמים שנכחדו מזמן אך הוחזרו לטבע לפני כשלושים שנה.

פיסת היסטוריה מוטורית נמצאת במחצית נחל ערוד, מטרים ספורים צפונית לשביל השחור; אלו שרידיה של משאית 4X4 "ה?אמב?ר" משנת 1942, שהגיעה לישראל כרכב פיקוד של "הכלניות" הבריטיות. המשאית נלקחה שלל על ידי כנופיות ערביות, ולאחר מכן נלקחה שלל מהערבים על ידי אנשי הפלמ"ח. המשאית סופחה לחטיבת הנגב שיצאה למבצע "עובדה" מבאר שבע לכיבוש אילת. היה זה אחד המבצעים האחרונים של מלחמת השחרור במרץ 1949, והמשאית – הו, כמה בריטית היא יכולה להיות? – לא שרדה את תלאות הדרך. בפסח 1987 גילה את המשאית יחיעם השמשוני, והיא חולצה מסחף השיטפונות בעזרת סדנת חיל חימוש מ-קציעות.

שימו לב אגב, לריבוי יוצא הדופן של שרידי חקלאות עתיקה באזור (גם ובעיקר בחלקו הצפוני של המסלול); מכל עבר פזורים שרידי סכרים ואמות מים, מאגורות ובורות עתיקים, בוסתנים, חורבות וקברים. בחלק מהמקומות (בארות עודד, באר חפיר ואחרים) ניתן לשלשל דלי עם חבל, ולשאוב מעט ממי התהום. עשו זאת למען החוויה, שטפו את הפנים עם קצת מים והמשיכו בדרככם, בלי לפגוע בבאר המשמשת את הבדואים גם היום.

קחו בחשבון 5-6 שעות של נהיגה נינוחה והפסקות קפה, עד נקודה 4; בהמשך השביל השחור ממתין קטע סלעי מאתגר עם סדרה של מדרגות תובעניות, ויציאה הרואית מהערוץ הצר... ניתן לעקוף את המדרגות על ידי יציאה מזרחה בשביל הירוק ואז לפנות מערבה אל הכחול. מי שכבר רוצה לחזור הביתה יכול להמשיך מזרחה, על השביל הכחול המוביל לנקרות ולמצפה רמון. קבוצתנו המשיכה מ-4 צפון-מערבית על השביל השחור, הנהגים מתמרנים את הג'אמוסים בין סלעים ומדרגות. הנהיגה ברכב נטול נעילות או בקרת משיכה מחייבת להיות מדויק מאוד במיקום הגלגלים ובמידת התנופה, אלה מיומנויות שמתחילות להישכח אצל נהגים שהתרגלו לנעילות רוחביות ו-TC אפקטיבי. נהניתי לראות את דורית נוהגת את הדיסקו הקשיש במעלה שתי המדרגות האחרונות – זה מעבר המחייב מידה ראויה של תנופה, אבל גישה מהירה מדי עלולה לגרום נזקים.

מהמדרגות של ערוד המשכנו על השביל הכחול הזורם מערבה, כ-10 ק"מ עד כביש 171 (מצפה רמון-הר חריף), נקודה 5.1 על המפה. משיקולים שלנו פנינו צפון-מזרחה לנקודה 5.2 על הכביש, ומשם נסענו צפונה בשביל האדום של נחלי דורבן, עקרב ו-ניצנה, עד שיבטה (מקווקו על המפה). בחניון נחל עקרב התקדרו עלינו ענני סערה מאיימים, אבל הלילה היה קסום ושקט.

אנחנו נסענו בנחל עקרב אבל לכם אמליץ, להמשיך מ-5.1 צפונה ולהתמקם לשינה בחניון הלילה של בורות לוץ, כשני קילומטרים צפונית לכביש. למחרת בבוקר תמשיכו צפונה בשביל הכחול של נחל א?לו?ת. זהו ערוץ מקסים ביופיו, טכני למדי (אם כי פחות מנחל ערוד), מנוקד בכ-מאה אלות אטלנטיות עתיקות – חלקן בנות מאות שנים. אסור לפגוע באלות, בוודאי לא להחנות רכב מתחתיהן. תוכלו לנוח בצל העצים, לשגר ילדים להתפעל מגודל הגזעים הכבירים, ולחזור הביתה עם צילומים אומנותיים. קחו את הזמן לטייל ברגל בין האלות, עם קצת מזל תקבל את פניכם פריחת אביב יפה - בערוצים בהם זרמו מים בחורף, ואפילו בענפי האלות. אורך השביל הכחול כ-17 קילומטרים, איטיים ומענגים מאוד (גם קטע זה, מחוץ לתחום לג'יפונים).

בנקודה מס' 6, נדרשת החלטה; בימים רגילים ממשיכים צפונה דרך נחל חורשה עד השביל האדום המחבר בין עזוז ו-שבטה (נק' 7) – זו נסיעה של בערך 20 קילומטרים, ללא אתגרי ניווט ועבירות. אם אתם מטיילים בחול-המועד פסח, ואם צה"ל יאפשר נסיעת אזרחים בכביש 10 (כביש הגבול המצרי) – כי אז תוכלו לפנות שמאלה (מערבה) מנקודה 6, לכיוון מעלה אלות, כשלושה קילומטרים טכניים אך עבירים לרכב שטח עם נהג מיומן. משם עולים על הכביש, והביתה.

כך או כך ובכל נתיב בו תבחרו, הר הנגב מציע נופי אביב מדהימים, מרחבים נקיים מהתערבות אדם, ואתגרים לנהג ורכבו. קחו את הילדים ואת החברים, נצלו את החודשים האחרונים לפני חום הקיץ, וצאו לטייל.

אורך המסלול: 130-150 קילומטרים, חלקם ב'LOW'. הקצו למסלול לפחות יומיים מלאים. עבירות: בינונית עד קשה, לרכבי שטח עם הילוך כוח, הגבהות סבירות ומיגון מינימאלי. צאו לדרך עם 2-3 ג'יפים לפחות. לפני כל מכשול, וודאו שהוא אינו גדול עליכם או על רכבכם; במקרה של ספק, חזרו לאחור ואל תסתבכו בנהיגה מסוכנת. קחו שולי ביטחון למשך הנסיעה, הנהיגה מטלטלת והקצב עלול להיות איטי מהצפוי – בעיקר בחוה"מ פסח. שטחי אש: המסלול עובר בשטחי אש פעילים. טיילו רק בשבתות ובחגים. בדקו מראש אם כביש 10 פתוח בחוה"מ לתנועת מטיילים. דלק, מזון ולינה: תדלקו במצפה רמון, או בכביש הערבה. רכבי בנזין זללניים ירגישו נוח יותר עם ג'ריקן רזרבי. הקליטה הסלולארית מוגבלת. הלינה רק בחניוני לילה מאושרים, יש רבים לאורך המסלול. ניווט ומפות: הניווט קל, עם מפות סימון שבילים מס' 17-18.