לעולם בעקבות השמש: נסיעה בספינה המימנית של טויוטה בישראל

במבט ראשון נראית ה- Energy Observerכספינה שהגיעה אלינו מהעתיד. תצורת קטמרן (שני גופי ציפה שמשטח אחד מחבר ביניהם) שרובה מצופה בלוחות סולאריים מעניקים לסירה יותר מראה של ספינת חלל ופחות של ספינה רגילה בת ימינו אבל הסירה הזאת היא לא מיזם אומנותי או סתם תרגיל בעיצוב פיליפ סטרק סטייל, אלא מדובר בספינת מחקר, מעבדה צפה למציאת ובדיקת חלופות נקיות וחסכוניות לאנרגיה והגברת המודעות העולמית להתחממות הגלובלית וכל הכרוך בה. ואם אמרת אנרגיה נקיה אמרתם טויוטה אבל עוד נגיע גם ליצרן היפני בשיתוף הפעולה חוצה היבשות הזה

האנרג'י אובזרבר (בקיצור א"א) היא כלי שייט ייחודי המונע באופן חשמלי ופועל באמצעות שילוב של אנרגיות מתחדשות ומערכת המייצרת מימן נטול פחמן ממי ים וייצור אנרגיה מהשמש והרוח. האתגר הטכנולוגי והמדעי הזה נועד לבחון טכנולוגיות חדישות בתנאים קיצוניים ולסייע בפיתוח מערכות אנרגיה של העתיד שניתן להשתמש בהן על הקרקע. באמצע חודש מאי הגיעה הסירה לישראל כחלק מהמסע המדהים שלה ועלינו על סיפונה כדי לראות מקרוב מה זה אומר ספינת מחקר, ללמוד על מנועי חשמל ומימן, להכיר את הצוות ולנסות להבין מה הבעיה לשמור על מהירות שייט בזמן שמכינים קפה ממכונת אספרסו כשבחוץ מעונן.

כן, הא"א נעה ומתפקדת על אנרגיות שהיא מייצרת ממימי הים, הרוח והשמש ולומדת איך אפשר לנצל אותם טוב יותר ובעיקר לאגור אותם לשימוש עתידי וכשיש שמים מעוננים או הלילה יורד, האתגרים עולים והמהירות יורדת. ובדיוק בשביל זה הרים ויקטוריאן ארוסארד את הפרויקט האדיר הזה. הא"א יצאה למסע עולמי של 6 שנים חובק יבשות ואוקיאנוסים כדי למצוא ולפתח טכנולוגיות הנעה בעיקר משני המשאבים הכי זמינים שיש על פני כדור הארץ, מים ושמש. הספינה ועליה שמונה אנשים הצוות בראשותם של ארוסארד היזם והקפטן ושל ג'רום דה לאפוס ראש המשלחת, יצאו בשנת 2017 מנמל סנט-מאלו שבתעלת למאנש למסע שאמור להימשך 6 שנים ולהתפרס על פני 50 מדינות ו-101 נמלים כשבכל מקום הם פוגשים מדענים ואנשי סביבה, מכירים פרויקטים מקבילים שנעשים בתחום, לומדים ומלמדים כשהתקווה היא שיום יבוא וכולנו נפליג וניסע על מי מנוחות ובעיקר בלי לזהם.

ההגעה לישראל למשל הייתה משימה לא פשוטה בכלל עבור הספינה, הן מבחינת משך ההפלגה הרצופה והן מבחינת התמודדות המערכות עם מים ואוויר חמים שטרם נתקלו בהם. לשמחתם של הצוות, הייתה להם ובעיקר למערכות הזדמנות לעבוד תחת תנאי קיצון ועובדה היא כי הטמפרטורה הגבוהה, הן של המים והן של האוויר באזורינו גרמה למספר תקלות טכניות בשרשרת יצור המימן ואי התאמות, למשל במנגנוני הקירור, כשהעגינה בישראל למשך מספר ימים אפשרה לאנשי הצוות ללמוד, לתקן ולשפר את הדרוש.

לא צריך להיות מומחה גדול בעולם הרכב כדי להכיר את יצרנית הרכב היפנית שנושאת ומובילה כבר שני עשורים את דגל בשורת המנועים ההיברידים והאנרגיה התחליפית לדלק מאובנים. טויוטה, בעיקר הודות לפריוס האיקונית, הפכה לחביבתם של אנשי הארגונים הירוקים וסימנה את הדרך עבור יצרניות אחרות שהרימו את הכפפה והצטרפו למרוץ אחר התקווה למציאת חלופות לאנרגיה זמינה, זולה ובעיקר נקיה. עתיד תעשיית הרכב מצוי במנועים החשמליים ועל כך אין ויכוח, השאלה היחידה היא מה תהיה האנרגיה שתייצר את החשמל למנועים. אחת הבעיות העיקריות בחשמל או באנרגיה היא לא רק לייצר אותם אלא בעיקר איך לאגור אותם כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם לאורך זמן מתי שרוצים או צריכים.

אחת הדוגמאות היא כמובן איך לייצר אנרגיה מהשמש ולאגור אותה במשך היום כדי שאפשר יהיה לנצל ולהשתמש בה בשעות החשיכה. במילים אחרות, גודל הסוללה שאוגרת את האנרגיה הזאת. המכוניות ההיברידיות דוגמת הפריוס ואלו שבאו בעקבותיה, נשענו על סוללה גדולה מאוד שמוקמה מתחת לרוב שיטחה של רצפת הרכב או מאחור וכשהאנרגיה האצורה בה נגמרת, צריך למלא את המצברים מחדש בתהליך שלוקח מספר שעות. חסכוני אבל לא תמיד פרקטי וטווח המכוניות החשמליות כיום נאבק להגדיל עוד ועוד את הקילומטרז' ומאלץ לא פעם את נוסעי הרכב להתפשר על מהירות או שימוש בצרכני חשמל ברכב דוגמת מיזוג, בידור וכו' לטובת עוד כמה קילומטרים של נסיעה.

ואז, לפני שנים ספורות לקחה חברת טויוטה הימור נוסף, והחלה להפנות מחקר ומשאבים לכיוון מנועי המימן וחשפה בשנת 2014 את קונספט ה-FCV שהפכה שנה מאוחר יותר ל"מיראי" ("עתיד" ביפנית) שהולך וצובר פופולאריות ולקוחות בעיקר בארה"ב ובאירופה. את ה"מיראי" מתדלקים בדיוק כמו רכב רגיל, אבל במימן, נכנסים לתחנת דלק, ממלאים את המיכל בתהליך שנמשך 4-5 בדיוק כמו בנזין וממשיכים בנסיעה כשהטווח בין התדלוקים עומד בסביבות ה-500 ק"מ, בהחלט מרשים ומאפשר נסיעה ללא הגבלת טווח במדינות בהן ישנה תשתית תחנות תדלוק. בישראל תשתית כזו לא קיימת ולכן הטכנולוגיה הזאת נמנעת מאיתנו בשלב זה. בגרמניה למשל ישנן כבר מאות תחנות תדלוק וככל שמספר המכוניות (כרגע מדובר בכ-3,000) יעלה, כך גם התשתית תתרחב.

המימן הוא חומר שניתן להפיק ממנו אנרגיה פי 4 מאשר מפחם, פי 3 מאשר דיזל ופי 2.5 מאשר גז טבעי ולכן הבחירה בו נראית הגיונית. תוסיפו לכך את העובדה שניתן להפיק אותו כמעט מכל דבר והרי לכם מקור אנרגיה זמין ונקי. ולגבי הזול, עדין לא, אולם ברור שככל שמספר המשתמשים יגדל והטכנולוגיה תתקדם, גם המחיר ירד.

אם כך, אחרי שהבנו שהעתיד נמצא במנועי החשמל והעתיד שלהם נמצא באנרגית המימן, כל מה שנשאר זה להפוך אותו לכמה שיותר זמין עבור המשתמש. אם כרגע האפשרות היחידה היא להיכנס לתחנת תדלוק ולתדלק את הרכב במימן, הרי שבאנרג'י אובזרבר למעשה מנסים ולומדים איך ליצר אנרגיה תוך כדי תנועה לצריכה עצמית משלוש מקורות - שמש, מים ואוויר.

שתי שבשבות ענק בירכתי הספינה מייצרות אנרגיה מהרוח ומי הים מלמטה שנשאבים והלוחות הסולאריים שמצפים את רוב שטח הפנים של הספינה משתמשים במשאבים הכי זמינים שיש ומייצרים יכולת הנעה נקייה. המטרה ברורה, ללמוד, להכיר ולפתח בתנאי מעבדה את היכולת ליישם את הטכנולוגיה לכשתבשיל, "בחיים הרגילים" בתעשייה, בחיי היום יום של כולנו וכמובן בתחבורה כמו מטוסים, רכבות וכמובן מכוניות. כרגע לא סביר להניח שנראה מכוניות נעות בכבישים כששבשבות מזדקרות מעל תא המטען, אבל למשל המושג "סאן רוף" יכול לקבל משמעות חדשה לגמרי אם יצפו את גג המכונית בלוחות סולאריים.