אחרי דגל השחמט: כך הפכתי מנהג מירוצים לנהג עם תירוצים

אל ההרפתקה הזו שנקראת ליגת קאדילק Time Attack‎, נשאבתי לליגה הזו על ידי ג'ון צ'יקו, הבעלים של סובארו אימפרזה STi חדשה, והיבואן של "קוסקו" לארץ, שהציג לעצמו ולי מטרה יומרנית: לשפר את ה-STI הסטנדרטית (עד כמה שאפשר לקרוא כך למכונית כמו סובארו STI ) ולתת לה את היכולת לנצח את המפלצות הכי מפלצתיות במגרשן הביתי - בקטגוריה הפתוחה.

אז בדיעבד, לא הצלחנו לנצח אותן, אבל בהחלט צמצמנו את הפער הטבעי שהיה בין מכונית "משפחתית" שבכלל לא שייכת לקטגוריה הזו, למכוניות קלות, חזקות ובעלות צמיגים עדיפים בהרבה שמאכלסות את הקטגוריה הפתוחה. כל השינויים שג'ון ביצע במכונית הפכו אותה למהירה בהרבה מהמקור. במיוחד בכל מה שקשור ליכולת בלימה, שינויי כיוון ואחיזה. אבל העבודה על כל השינויים האלו צרכה את כל הזמן המועט שהיה בין המירוצים ומנעה מאיתנו להתאמן על עצמנו, כנהגים ואת האפשרות לשייף את כיול המכונית לרמה מושלמת. ואישית לפחות, העניין הזה היה בעוכרי. במיוחד שגם האחרים לא שקטו על השמרים.

נשאבתי אל הליגה הזו כסוג של "אייס", לאור הניסיון וההיסטוריה שלי בתחום. הרי רק לפני לא הרבה שנים, הייתי נכנס כמעט לכל מכונית בימי מסלול שונים, וכמעט מבלי שום אימון, מצליח להוציא ממנה לא פחות - ובדרך כלל יותר ממה שהבעלים שלה היה מצליח. אבל חלפו כמה שנים, קרו כמה דברים ואז באה ליגת קדילאק והמציאות טפחה על פני והבהירה לי מה שהיה זה כבר לא מה שיהיה. כי באופן אישי, "קיבלתי בראש" כמו שאומרים. לקח לי בכל מירוץ לא מעט זמן להכיר את המכונית ואת הניואנסים של המסלול, וזמן זהו בדיוק המשאב שהיה הכי חסר כאן, תרתי משמע. אז בדיעבד אני מרגיש שלא מיציתי את כל הפוטנציאל של המכונית ושלי, אבל כמאמן נהיגה של לא מעט מהמתחרים הבולטים בליגה הזו, אני לא יכול להיות גאה ומאושר יותר. בהם ובדור החדש של הצעירים שכבר עכשיו מתחיל לדחוק את רגלי הוותיקים מהמקומות הראשונים. כמו שצריך!

כי מה שהמצב הנוכחי מוכיח הוא שלא מספיק כישרון נהיגה וניסיון. צריך להתאמן, צריך להיות בכושר, צריך להכיר את המכונה והיא צריכה להתאים פרפקט לסגנון הנהיגה של הנהג, על מנת שכמכלול תוציאו את המקסימום. עצם העובדה שמי שהשקיע באליפות הזו "לפי הספר" הוא גם זה שהצליח להיות מהיר ולהתבלט, מוכיחה את התיאוריה.

אז מה הלאה? הליגה הבאה כבר יוצאת לדרך. אולי אתחרה שם, אולי לא. אבל דבר אחד אני יודע: אם אני רוצה לחזור להיות תחרותי, צריך להשקיע וצריך להתאמן. כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

בשנים האחרונות יצאו מהמדינה שלנו כמה נהגי מסלול מופלאים שמתחרים בעולם בהצלחה רבה. נהגים כמו אלון דאי, רוי ניסני, בר ברוך, ירין שטרן - כולם ניצחו מירוצים בחו"ל וכולם עשו זאת מבלי שהיה מסלול אחד לרפואה בארץ. אז מה יצמח מפה עכשיו, כשיש כבר שלושה מסלולים?

כי כאשר הרמה עולה, מה שמבדיל בין ניצחון והפסד הוא לא רק כמות הכישרון והניסיון, אלא גם כמות האימונים וההשקעה. ועכשיו, כשיש איפה לבצע את האימונים האלה, השאר זה רק תירוצים ומה שמבדיל בין נהגי מירוצים לנהגי תירוצים...

נראה לי שהפגרה בין עונות המירוצים תעסיק לא מעט נהגים בנושא הזה. בינהם, תוכלו למצוא גם אותי.