קל מאוד לפטור את רצף התאונות המחרידות שאירעו בטווח של ימים אחדים זו מזו על כביש 90 כצירוף מקרים בלבד. אולם אסור שהנתיב המדמם שהן משרטטות לאורך הציר המזרחי של מדינת ישראל יישאר ללא מענה.
בין אם מדובר במענה ברמת התשתיות, האכיפה, החינוך, המענה הרפואי אבל חשוב מאלו - ברמת היכולת של כל אחד למנוע טרגדיות עתידיות כאלו.
לשלוש תאונות הדרכים שאירעו בכביש זה, בהן נמחקו שתי משפחות אביטן ועטר וזו האחרונה בה נהרגו שישה נוסעי רכב ההסעות ישנם שני קווי דמיון מרכזיים מעבר לטרגדיה: שלושתן התרחשו בשל סטיית רכב מנתיב הנסיעה שלו ושלושתן התרחשו בכביש 90.
האם יכלו להימנע? מה היו הגורמים, כיצד ניתן למנוע את התאונות הבאות ולמה אין מה לצפות מהמדינה לטפל בכך? אנחנו מנסים לענות על השאלות האלו בכתבה הבאה.
אולם לפני שניגש לשאלות עצמן, שתי הנחות יסוד חשובות מאוד נמצאות כאן כבר בפתח הדברים:
1. בכל הקשור לנסיבות התאונות והגורמים להן, לפחות עד פרסום דו"ח החקירה המשטרתי, כל התייחסות לכך הינה בגדר ההשערות בלבד ואלו חייבות להיעשות בזהירות המתבקשת.
2. למרות המקרים המסוימים מאוד האלו, את המשמעויות של חלק מהשאלות, ניתן להחיל על הנהיגה היומיומית שלנו בלא מעט הזדמנויות. חפשו לקחת אחריות ולא להטיל אשמה.
תאונת משפחת עטר: באיזה רכב נסעה המשפחה?
למרות שלא הרבה נותר ממנה, ניתן לראות כי המכונית בה נסעה משפחת עטר הינה רנו לוגאן MCV. המכונית עצמה שנבנתה על ידי דאצ'יה ושווקה בישראל תחת השם רנו הינה מיניוואן בעל שבעה מקומות ישיבה בלבד. מכאן שלפחות נוסע אחד ברכב לא היה חגור, גם אם נשים בצד את עוצמת הפגיעה החזיתית של שני כלי הרכב והסיכוי להינצל, או את העובדה שהמכונית עלתה באש, נוסע שאינו חגור במכונית הינו סכנת מוות לכל יושבי הרכב.
המכונית עצמה הינה בעלת רמת בטיחות ירודה מאוד, שתי כריות אוויר בלבד ושלושה כוכבים במבחן הריסוק האירופי, שבזמן שהיא נבחנה בו היה מקל בהרבה מזה הנוכחי. היא שווקה בישראל בשני סבבים, הראשון כמכונית נוסעים עד שנת 2010, אז נאסר שיווקה בשל היעדר מערכת בקרת יציבות. אולם היא חזרה להימכר שוב בשנת 2011 ו-2012, עדיין בלי בקרת יציבות - אבל בתרגיל אווילי תחת סימון שלה כ"רכב מסחרי", שבזמנו היה פטור ממערכת זו.
לוקחים אחריות? לא משנה הכינוי או הסימון זו לא המכונית שאתם רוצים את המשפחה שלכם בה.
מה גורם למכונית להתלקח?
מי שראה בעבר מכונית מתלקחת יודע כבר כי למרות השימוש בחומרים מעכבי בעירה בבד המושבים ושטיחוני רכב, כאשר האש המוזנת על ידי דלק ושמן בסביבה חמה מאוד מתחילה להתפשט, מכונית יכולה לעלות באש בתוך דקות. בנוסף ריבוי חומרים פלסטיים משחררים בזמן הבעירה חומרים כימיים המקשים מאוד על הנשימה וכמובן עשן רב.
ככלל, מכונית מודרנית וגם כאלו בנות 15 שנים ואף יותר, מצוידות במנגנוני בטיחות מיוחדים המיועדים להפסיק את זרימת הדלק למנוע בזמן תאונה ו"לאטום" למעשה את מיכל הדלק. ייתכן ובמקרה זה, כשלה המערכת בשל הפגיעה החזקה וכן מיכל הדלק הממוקם מתחת למושב האחורי התבקע מעוצמת הפגיעה.
החוק אמנם אינו מחייב רכב פרטי בנשיאת מטף כיבוי אש, אך הימצאות של אחד כזה בדקות הראשונות שלאחר התאונה באחת המכונית האחרות בסביבה, אולי, רק אולי יכל למנוע את התפשטות האש.
לוקחים אחריות? דאגו להחזיק בהישג יד במכונית מטף כיבוי אש מקובע היטב.
מה היה חלקם של כלי הרכב האחרים בתאונה?
קשה היה שלא לשים לב לפער בתוצאות התאונה בין שני הרכב שהיו מעורבים בה. בעוד הרנו הושמדה כליל בפגיעה, כלי הרכב השני, טויוטה לנד קרוזר סבל גם הוא מפגיעה, אולם לא חמורה באופן דומה. גם הפציעות הקלות יחסית של יושבי הלנד קרוזר לעומת הפגיעה הקשה ומותם של שמונת בני המשפחה בולט מאוד.
לפערים כאלו יכולים להביא מספר גורמים, הראשון הוא באופן טבעי פער המשקלים העצום בין שני כלי הרכב. כאשר כלי רכב כמו טויוטה לנד קרוזר במשקל של 2.2 טונות פוגש מכונית שמשקלה בדיוק מחצית משלו, למספרים האלו יש משמעות גדולה מאוד.
היבט נוסף בפערים בין שני כלי הרכב נוגעים לגובה שלהם. בתאונה בין מכונית פרטית לרכב שטח, ממוקמות השלדות שלהם, אלו שאמורות להתמודד עם ספיגת האנרגיה בשני גבהים שונים. כאשר שלדת הסולם החסונה של רכב השטח פוגשת את הרנו היא ממוקמת הרבה מעל לאיזורים שאמורים להתמודד עם המכה הזו, שעוברת ישירות לתא הנוסעים.
נקודה שלישית נוגעת לפגוש של הלנד קרוזר, בתמונות ניתן לראות כי בחזית הרכב מותקן פגוש תחליפי עשוי מתכת, הפגוש הזה שמיועד לנהיגת שטח ומאפשר התקנת כננת או עיגוני קשירה שונים - הוא מצוין למטרה הזו, אבל במקרה של תאונה בין כלי רכב ועל אחת כמה וכמה עם הולך רגל מדובר גורם סיכון אדיר.
לוקחים אחריות? אם אין לכם מה לעשות עם זה, התקינו את פגוש הרכב המקורי.
בנוסף, בתאונה בה נהרגו בני משפחת אביטן וכן בתאונה שהתרחשה הבוקר, היו מעורבים כלי רכב כבדים בהרבה. אוטובוס במקרה הראשון ומשאית בשני. כעורק תנועה בו מרבים לנוע כלי רכב מסוג זה לאורך כל שעות היממה, הכביש חייב להיות כזה המאפשר "מרווח תמרון" במקרה של סטייה של אחד מכלי הרכב.
איפה גדר ההפרדה?
אחת השאלות הנפוצות ביותר לאחר שלוש התאונות הללו הייתה "מדוע לא מתקינים גדר הפרדה בין הנתיבים?". אז כן, גדר הפרדה הייתה עשויה למנוע את התאונה, אבל פופוליזם ומציאות לא הולכים יד ביד.
בישראל אלפי קילומטרים של כביש דו סטרי וחד נתיבי דוגמת זה שלחוף ים המלח, לא ניתן ולא נכון לרצף את כולם בגדר הפרדה. ראשית, חשבו על כביש כזה בעל נתיב אחד לכל כיוון בו נעה משאית במהירות 60 או 70 קמ"ש בעליות או בפיתולים בלי שום יכולת לעקוף אותה. שנית, מה קורה אם מתרחשת תאונה אבל שרוול המכונית באותו כביש שהפך לחד סטרי וחד נתיבי חוסם כל אפשרות של אמבולנס להגיע אליה.
אם כך, גדר הפרדה לאורך כל הכביש אינה ברת ביצוע, אלא אם כן מרחיבים אותו לכזה בין שני נתיבים לכל כיוון ופרויקט כזה, עם כל הצער, על העלויות האסטרונומיות שלו, לא עושים בכביש כמו כביש 90 על נפח התנועה בו.
אגב, פתרונות פשוטים יותר כמו הרחבות נקודתיות של הכביש ליצירת "מפרצי עקיפה" הם לעיתים זולים ונכונים יותר לכבישים כמו המקטע המדובר באיזור ים המלח.
בנוסף, כמי שמכיר את הכביש הזה היטב ובכללו את המקטעים בהם התרחשו התאונות, דווקא פה את הכביש ותנאיו קשה להאשים. כן, זהו כביש ללא הפרדה, אבל שדה הראיה מצוין, השוליים רחבים והנתיבים מסומנים היטב.
לוקחים אחריות? שואלים את עצמנו מה אפשר לעשות כדי לצמצם את רמת הסיכון. בכביש כזה, נהיגה צמוד ככל האפשר לשול הימני והרחק מהנתיב הנגדי.
הטעויות
גם אם נצליח לבודד את גורם התשתיות, בהתייחס לתיעוד התאונה הבוקר בכביש 90, בה נהרגו שישה מנוסעי רכב ההסעות ובהסתמך על צילום הוידאו שלה, ניתן להעלות כמה תובנות בזהירות המתבקשת.
בתיעוד הווידאו נראית המשאית סוטה מנתיבה לנתיב הנגדי ומייד מתקנת את הסטייה. אולם נהג רכב ההסעות סוטה בחדות אחר כך לתוך נתיב הנסיעה של המשאית והוא זה שנכנס למסלול שלה.
לרוב, הגורם לסוג כזה של תאונה הוא האינסטינקט "לנעול" אל המבט על גורם הסכנה וקפיאה של הנהג. ממש כמו שימוש בעכבר מחשב או נעיצת מסמר בקיר - הידיים והגוף הולכים אחרי המבט.
לוקחים אחריות? תרגלו את המבט שלכם לא למקום הסכנה או הבור בכביש אלא לנתיב המילוט ממנו.
מי הוא הנהג השני?
בשעות הראשונות ולמחרת התאונה בה נהרגה משפחת עטר כבר החלו מתפרסמים פרטים מתוך החקירה הראשונית של התאונה. בהם העובדה שלנהג 20 הרשעות קודמות וכי יש חשד שנהג תחת השפעת סמים. יום אחד, תהייה פה משטרה רצינית שיודעת לסתום את הפה ליותר מחמש דקות, כי כאשר מדובר בדברים שלא נוחים לה, היא משאירה את זה בחדרי חדרים. אז למה עוד בראשית החקירה מפורסמים פרטים שלא יוצרים דבר למעט אווירת האשמה ציבורית וסימון המטרה סביב החץ?
אילו 20 הרשעות קודמות? על פני כמה שנות נהיגה וקילומטרים הן הושגו? האם אלו עבירות מהירות? מה אנחנו יודעים על מסוכנות הנהג מהמידע הכללי וחסר התועלת הזה?
"חשד" לשימוש בסמים? חברים, יש תחת השפעת סמים ויש לא תחת השפעת סמים, חשד לא מפרסמים, חשד בודקים. האם יש לנהג היתר לשימוש בקנאביס רפואי? במידה וכן, האם המשטרה טורחת לציין כי עקבות סמים נותרות גם שבועות לאחר השימוש, אך ללא כל השפעה התנהגותית?
לוקחים אחריות? סותמים את הפה, לא מחפשים אשמים וממתינים לדו"ח התאונה המלא.
מה יהיה?
את השאלה הקשה והחשובה הזו השארנו לסוף. על טרגדיות קשות פחות יצאו פה למלחמות ומבצעים צבאיים, בסופם ועדות חקירה מילאו קלסרים וספרים בלקחים ושינויים שצריכים להתבצע. אבל בכל הקשור לחקר תאונות דרכים מדינת ישראל רחוקה אפילו מלהתחיל להבין איך להתמודד איתן. כיום, אין שום גוף ארצי, מקצועי, מוסמך ובלתי תלוי שיעסוק בחקר תאונות דרכים בהיבט הרחב שלהן. גוף חקירה שבניגוד למשטרה אינו עוסק במציאת אשם והמלצות לפרקליטות, אלא בבדיקה ותכלול של שלל הגורמים לתאונות דרכים והדרך למנוע, לצמצם או להפחית את חומרתן של אלו שיתרחשו בעתיד.
האם מדינת ישראל על כל ממשלותיה לדורותיה שמהלכות על הציבור אימים בהפחדות ממלחמה רוצה בכלל להקים גוף כזה? או שאולי גוף כזה הוא זה שמהלך אימים עליה, על האמת הפשוטה שבחוזה הלא כתוב שבין אזרח למדינתו, היא מעדיפה לשרוף מיליארדים על איומים ביטחוניים מדומיינים ולא על איומים בטיחותיים מדממים?
לוקחים אחריות? על מניעת התאונה הבאה, לנו הנהגים יש הרבה יותר מה להשפיע מאשר המדינה.