היינו שמחים לכתוב כאן שרק בישראל יכול להיות מצב אבסורדי כזה, אבל אנחנו לא בטוחים אם יש שתיים-שלוש מדינות נחשלות ששם זה יותר גרוע. נחמה קטנה מאוד כאשר מסתכלים על שערוריית מצלמות המהירות.
לא נלאה אתכם בכל השתלשלות האירועים של כשל האיוולת במצלמות המהירות, ונגיע למקרה הנוכחי שמתאר בצורה הטובה ביותר את האבסורד. מזה יותר משנה מתנהל בבית המשפט לתעבורה בתל אביב משפטה של נהגת שצולמה על ידי מצלמת מהירות. משפט אחד מני עשרות המתנהלים בימים אלו בישראל. בדיון הראשון טענו עורכי הדין ממשרד א.אורון מטעם ההגנה כי אין חזקת אמינות ליכולות הטכניות של המערכת ומהימנותה וכי היא מבקשת לחקור את החתומים על דו"ח הטכניון על מנת להכין את כתב ההגנה.
המאשימה, במקרה זה - המשטרה, הגישה רשימה מתוקנת לכתב האישום הכוללת לא פחות מ-36 עדי תביעה. ההגנה, אל מול סוללת העדים בכתב האישום המתוקן ביקשה את האפשרות לעיין בחומרי החקירה וכן בדו"ח הטכניון עצמו.
בית המשפט מקבל את הטיעון הבסיסי הזה ומדגיש בפסק הדין כי יש לאפשר לנאשם הזדמנות סבירה להתכונן ולהתגונן. מכיוון שזכותו של נאשם להוכיח את חפותו נובעת באופן טבעי מהיכולת שלו לעיין בראיות המוגשות נגדו. נו, אז אמר, לתביעה המשטרתית היה רעיון אחר בנוגע לצדק המגיע לאזרח. זו ממשיכה לסרב להעביר לידי עורכי דין את הדו"ח המסכם של הטכניון.
מנתונים שכן נחשפו מתהליך הבדיקה של המצלמות עולה כי מתוך 849 בדיקות מהירות שבוצעו 131 מהן נפסלו, קרי - כמעט 15.5 אחוזים מהבדיקות. המשטרה מבחינתה טוענת שלמרות הפער, הדו"ח הסופי מכשיר את המצלמות - אם כך, מדוע אינה מאפשרת להגנה לעיין בו?
בשורה התחתונה דוחה השופטת את בקשות שני הצדדים, את בקשת המשטרה לכתב האישום המתוקן ומרובה העדים ואת בקשת ההגנה לבטל את האישום בשל חוסר נכונותה של המשטרה לספק את הדו"ח לעיון ההגנה. אבל אין מה להתבלבל, מצב זה של דחיית טענות שני הצדדים הוא רחוק מאוד מ"תיקו" - הוא המשך שלילת היכולת של הנהגים והאזרחים להתגונן בפני גוף אכיפת חוק, שעסוק הרבה יותר מדי בהסתרת מידע שיכול לזכות כל אחד שייקלע לסיטואציה המשפטית הקפקאית הזו.