פעם, ואני לא מדבר על לפני כל כך הרבה שנים. כאשר משפחה נזקקה לרכב שיסיע ארבעה או חמישה זאטוטים העסק היה פשוט מאוד. היו כאן מאזדה MPV, טויוטה פריוויה, פורד גלקסי, קיה קרניבל, קרייזלר וויאג'ר, רנו סניק, סיאט אלהמברה, סאניונג רודיוס ועוד. למי שרצה ללכת על משהו קומפקטי יותר היו יונדאי טראג'ט, קיה קארנס, מיצובישי גרנדיס, פורד S מקס ועוד ועוד.
אבל מאז, האנושות קצת איבדה את זה ובנהירה אחר אופנת הג'יפונים והפוזה, אבדו כלי הרכב ההגיוניים והשימושיים האלו במה שנראה כמו קרב אבוד. כולם רוצים לשבת גבוה, למרות שאם כולם עוברים לג'יפונים אנחנו שוב עם כלי רכב שחוסמים את שדה הראיה, כולם רוצים כניסה ויציאה נוחים, למרות שמיניוואנים מציעים גם את זה פלוס גישה נוחה למושבים האחוריים, אחסון ותא מטען של ממש. אבל נדמה שכל טיעון הגיוני נופל מול עיני העגל שנתלות בקשתות גלגלים ו"מגיני גחון" מפלסטיק והמראה שמוכר לבורגנות הזעירה את הפנטזיה על זה שהנה-הנה הם יצאו לכבוש את השממה עם הג'יפון שלם.
מי שלא הפנה לגמרי עורף לסגמנט הזה הוא השוק האמריקני, שם לכלים האלו יש עדיין ביקוש יציב ובתוך ההיצע הזה, בולטת קרייזלר שהייתה החלוצה להעמיד מיניוואן ראשון אמיתי אי אז במחצית הראשונה של שנות ה-80 ומאז שמרה, שימרה ופיתחה את הקונספט הזה.
בא בסטייל
בהופעה החיצונית שלו, במיוחד ברמת הגימור הגבוהה "לימיטד" הנבחנת, הפסיפיקה עושה מאמץ ניכר להתנתק מהמסורת של הוויאג'ר שלאורך רוב שנותיו נצמד למראה הקופסתי. ברור לגמרי שאל מול ה-SUV הגדולים שמאיימים על מקומו, הוא צריך לעמול לא רק על הפנים, אלא גם על החוץ. המראה המחודד שלו הזכיר לי את הפונטיאק טראנס ספורט של שנות ה-90. מראה החץ הזה עטוף גם בשטח חלונות גדול ועם ההשחרה שלהם מדובר ברכב שבהחלט מסובב ראשים. כאשר מבקשים על מיניוואן יותר מ-300 אלף שקלים, ברור לגמרי למה הוא צריך להראות את זה.
אבל לא רק להראות את זה לסביבה, אלא גם למי שיושב בפנים. ברמת הגימור הזו, הפסיפיקה הוא כל הקלישאות של אבזור במכונית אמריקנית. מגג השמש הפנורמי לכל אורכו, דלתות הצד החשמליות (גם בהנפת רגל וגם בפתיחה מהשלט), ההתנעה מרחוק, ריפודי העור, המושבים החשמליים, כריות הניפוח לגב התחתון, חימום ואוורור למושבים הקדמיים וחימום לאלו מאחור, מנגנון קיפול חשמלי למושבים האחוריים. אנחנו באמת יכולים למלא פה עמודים שלמים ברשימה הזו. תא הנוסעים גם בנוי חכם מאוד בכל ההיבט של קיפול ואחסון המושבים הכל נעשה חשמלית ומה שלא, נעשה באופן ידני פשוט מאוד וקל.
המרווח מלפנים מצוין, איכות החומרים גבוהה מאוד, וגם ההרכבה ברובה עשויה היטב למעט תפרי הגה העור שהחלו להיפרם בו. הראות החוצה טובה ומאפשרת תצפית פנורמית וזה חשוב במיניוואן של 518 ס"מ לאורך ו-202 ס"מ לרוחב. מה שלא עושה הראות החוצה עושות מצלמות 360 מעלות. מה שמוביל אותנו למערך הבטיחות, שבגרסה זו הוא אחד המקיפים בקבוצה שלו, אם לא הטוב ביותר. חיישני החניה מלפנים ומאחור עם בלימה של המכונית בקרבה למכשול, מצלמת רוורס, בקרת שיוט אדפטיבית, בלימה אוטומטית, התרעה על רכב ב"שטח מת", התרעת תנועה חוצה ועוד, יש אפילו מערכת ייבוש לבלמים. מה שכן, כל הטוב הזה שמור רק לרמת הגימור הגבוהה, זו שמתחתיה ה"טורינג L" לא מקבלת חלק ניכר מהטוב הזה ובמקומו מערכת של מובילאיי, כאשר מכוניות בשליש המחיר שלו מציעות מערכות אקטיביות כסטנדרט, ברכב שמתחיל ב-300 אלף שקלים זה צורם.
חגיגת המרווח והפינוקים ממשיכים בשורת המושבים השנייה, ובכן, לא בדיוק שורה, אלא שני מושבי "קפטן" נפרדים, מרווחים, נוחים מאוד וכאמור נעים ומתקפלים בקלות כדי לאפשר גישה לשורה השלישית. גם בה, מרווח מעולה לשני מבוגרים, עם מחזיקי כוסות, מיזוג אוויר נפרד (מפוצל ל-3 אזורים). כל הדבר הזה ארוז עם כמות אדירה של תאים, מגירות, גומחות, מתלים, חללים, מחזיקי כוסות. אלו נגללים, אלו נפתחים, אלו נשלפים. משפחה ממוצעת פלוס תעלים פה את כל הפיצ'יפקעס שמשפחות נוטות להיסחב איתם בלי בכלל להרגיש.
ואחרי כל המרווח, האבזור והפינוקים נשאר עוד תא מטען, 914 ליטרים, שזה כמו שני תאי מטען משפחתיים וזה בשימוש בכל המושבים. קפלו שורה וזה קופץ ל-2,478, קפלו שתי שורות ויש כאן 3,978 ליטרים. בקיצור, בעיית מטען כמו בקרוסאוברים והג'יפונים הגדולים בעלי שבעת המושבים? אין לו מושג על מה אתם מדברים בכלל.
הרימו עוגן
כניסה לתא הקברניט של הפסיפיקה מכה ברגע הראשון בבלבול בשל העומס והשפע. לוקח כמה דקות לברר מה חיוני, נחוץ ושימושי ומה פשוט מעמיס מאוד בכל העושר הזה. החל בשפע הכפתורים על ההגה, עבור במסך המולטימדיה הגדול והמפורט שממנו אפשר לשלוט על כל המערכות ברכב וכנראה גם מערכות של מכוניות אחרות, מעבורות חלל ורכבי ירח. לפחות השאירו כאן גם את הכפתורים והחוגות הפיזיים ואלו גדולים, פשוטים וקלים לשימוש. למסך המולטימדיה הגדול כאן (8.4 אינץ' וברמת הגימור הבסיסית 7 אינץ'), מצטרפת תצוגה דיגיטלית צבעונית בלוח המחוונים, גם היא נדיבה בגודל 7 אינץ', ברורה ועם שפע מידע (בגרסת הבסיס נעשה שימוש במסך 3.5 אינץ').
תנוחת הנהיגה מכוונת בקלות ואני מתחיל להשתחל החוצה מתל אביב עם השחור הגדול הזה, לא לפני שאני עושה סיבוב רחובות קצר. כצפוי, עם מימדים כמו שלו, צריך לחשוב איך יוצאים מהסמטאות הצפופות לפני שנכנסים אליהן. קוטר הסיבוב פה לא קטן ולמצוא לו חניה סתם כך בתל אביב זה בגזרת הסיכויים של טלפון מאראלה של מפעל הפיס. נוחות הנסיעה על בורות ושיבושים סבירה בלבד, לא רק בשל חישוקי 18 אינץ' מכיוון שהם בחתך לא נמוך במיוחד. אלו פשוט מתלים שפחות יודעים לטפל בשברים קטנים במהירות איטית. הם כן יודעים לעשות עבודה מעולה מחוץ לעיר. שם הוא מגהץ כבישים בנינוחות אמריקנית קלאסית של גמיאת מרחקים בקלות. בקלות וגם בשקט, כי עם כל הילדים פה בפנים, אתה בעיקר רוצה שקט. אני תוהה אם בעתיד יפתחו היצרניות מערכות ביטול רעשים גם בתוך תא הנוסעים כמו זו שיש כאן ומבטלת רעשי חוץ.
מניע את הפסיפיקה מנוע בנזין במתכון האמריקני המתבקש, שישה צילינדרים בתצורת V עם 3.6 ליטר ו-280 כ"ס ב-6,400 סל"ד ו-35.5 קג"מ מ-4,000 סל"ד. זה לא שנדרשנו להגיע לסל"ד הזה. המנוע בריא, עם תגובה טובה לכל לחיצה על הדוושה הן ביציאה חזקה, ואפילו חזקה מדי לפעמים מהמקום והן בתאוצות ביניים זריזות מאוד. מי שעוד שומרת על הסל"ד נמוך כל הזמן היא תיבת הילוכים פלנטרית בת תשעה יחסי העברה, שעובדת כאן טוב יותר מאשר זכרתי במכוניות אחרות של הקונצרן עם תיבה דומה. מה שלא טוב פה ולא טוב בכלל זה התפעול באמצעות בורר חוגה שלא מציע מצב ידני. יש כאן D או L, אין אפילו שליטה על ההילוכים מההגה. זה לא חשוב כדי לנהוג בו בצורה ספורטיבית, זה חשוב מאוד כאשר יורדים עם קצת יותר משני הטונות שלו (1,964 ק"ג משקל עצמי ועוד שני מבוגרים וילדים) בכביש הררי ורוצים בלימת מנוע כדי להקל על הבלמים. נקודה אחרונה לגבי הנעה ושינוע נוגעת לכך שעל אף שפעת הסוסים, הפסיפיקה אינו מורשה גרירה.
הוא מתמודד בסדר עם כבישים מפותלים, אבל רק בסדר, הונדה אודיסי עושה את זה טוב יותר. זה לא חשוב שלנהג יהיה כיף לנהוג במיניוואן, חביבי, על זה היית צריך לחשוב לפני הילד הרביעי. אבל זה חשוב מאוד כאשר באמצע העיקול יש עדר כבשים שלא סיים לחצות ואתה צריך לבלום חזק. במקרה הזה הפסיפיקה מגייס את כל המערכות האלקטרוניות ומצליח לעשות את זה, אבל לא בקלות.
במאות הקילומטרים שלו איתנו למעט מקטע אחד או שניים, הפסיפיקה ננהג באופן רגוע ומתון ביותר, לכן צריכת הדלק של 8.5 ק"מ לליטר אמורה לשקף נאמנה את המצב בעולם האמיתי. זה לא רע למימדים, למנוע ולביצועים שלו. מעניין מאוד מה התוצאה של הגרסה ההיברידית שהיבואנית בחרה שלא לייבא לישראל. במידה וזו הייתה מציעה מחיר תחרותי היה פה פיצוח כפול, גם מוצר ייחודי לסגמנט, גם במחיר טוב יותר וגם חסכוני יותר בדלק.
