פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מצלמות המהירות: הצלחה כלכלית, כישלון בטיחותי

      600 מיליון שקלים, זו ההכנסה שהניבו למדינה מצלמות המהירות בארבע השנים האחרונות, מדובר בתשואה שאין לה אח ורע בעולם. הבעיה: הן לא עושות את העבודה, והכסף לא הולך למקומות הנכונים

      מצלמות המהירות: הצלחה כלכלית, כישלון בטיחותי
      עריכה: ניב מעוז

      לפני מספר ימים התפרסמו נתונים שמצביעים על היקף הגזל: 600 מיליון שקלים התאדו מהכיס של הנהגים בארבע השנים האחרונות בעקבות דוחות מהירות של מערכת המצלמות א'3. אם תוסיפו לכך את עלויות הפעלת, ניהול ותכנון הפרויקט, מדובר על כמעט מיליארד שקלים ששילמנו, למרות שאין בדל של ראיה כי הוא הפחית את מספר תאונות הדרכים.

      את הנתון הזה ניסתה המדינה להסתיר ככל יכולתה. אין טריק שלא ננקט בשביל למנוע מאיתנו להיחשף להיקף הגביה והסיבה לכך ברורה. המערכת אינה משרתת את האינטרס הציבורי אלא תכליתה שונה לגמרי - להעמיק את היקף גביית המס מאזרחי המדינה. השיטה די פשוטה: במקום להידרש להליך חקיקה בשביל להטיל עוד מס ולהצלב בעיתונות, אפשר למצוא דרך יעילה הרבה יותר, באצטלה של מאבק בתאונות הדרכים, נטיל על האזרחים מס חדש במסווה.

      מצלמות מהירות חדשות (קובי ליאני)
      זו לא מצלמה, זו מדפסת כסף למדינה

      עוד בתחילת הדרך היה ברור כי הבחירה להציב חלק מהמצלמות בכבישים מהירים ובטוחים יחסית, משמעותה כי לא הצלת חיי אדם ניצבת במעלה סולם סדר העדיפויות. הכשלים המוסריים לא הסתיימו בכך - המדינה העבירה באופן מתמשך מידע שגוי לגבי אמינות המערכת ואף נמנעה ככל יכולתה מהגעה להליכים משפטיים בשביל לטייח את העובדות. כלל הנוגעים בדבר התגייסו לצורך כך, החל מהמשטרה, המשך במכון התקנים והפרקליטות וכלה במשרד המשפטים. כולם עשו יד אחד כנגדנו, תוך ניצול ציני של האמון הבסיסי שניתן בהם.

      גם עיתונאי החצר של אותם גופים השתתפו בחגיגה וכבדרך קבע פרסמו הודעות לעיתונות על אמינות המערכת ויעילותה, בלא שטרחו לדרוש כל ביסוס לכך. הערפל שירת היטב את המדינה, עובדה היא כי שיעור ניכר מהנהגים שילמו את הדוחות. וכאשר חלק מגופי המדייה נאותו לעסוק בנושא, אף אחד מהם לא טרח להתעמק בסוגיה החשובה מכולן: מידת התרומה שלה להגברת הביטחון בכבישים.

      אחד מהעיתונאים שאינו אוכל מהיד של המערכת, דרש מהמשטרה שתעביר לידיו את המחקרים שהובילו אותה לקדם את מערך פריסת המצלמות. התוצאה - אסופה של נתונים חלקיים, סותרים ותמוהים שמלמדים על גודל הפארסה. כך למשל, בהתייחס לאכיפת מהירות בשטח עירוני, נמצא כי פסי האטה יעילים פי שתיים בהפחתת שכיחות התאונות. למעשה, נמצא כי כל אמצעי הנדסי אחר יעיל הרבה יותר מאשר מצלמות המהירות.

      ניידת משטרה (חטיבת דובר המשטרה)
      מתי נרשמה ירידה? כאשר יצאו השוטרים לכבישים לאכיפה של עבירות מסכנות חיים באמת (צילום: דוברות המשטרה)

      המשטרה אף מנפנפת כבדרך קבע במחקר פרהיסטורי בו נבחנת השפעת המצלמות על מחוז מסוים באנגליה, אך איש באגף התנועה לא עצר ותמה על ההבדל בין מיקום המצלמות שם לבין אופן פריסתן כאן. למשטרה יש גם מחקר נוסף ביד, אבל גם בו, השורה התחתונה היא שקיימת מחלוקת לגבי תרומת המצלמות להגברת הבטיחות בצמתים.

      מי שאילץ את המדינה לחשוף את המידע לגבי היקף הגביה המטצבר היא העמותה לחופש המידע, אולם הנתונים שהועברו לידיה אינם כוללים את מיקומי המצלמות ותפוקתן. הסירוב אינו מפתיע אך מטריד ביותר: הרי המשטרה היא הראשונה לנפנף בהצלחותיה ומכך אנו למדים שיש לה מה להסתיר - שאין זיקה בין הקנסות ובטיחות בדרכים. ומסכת ההסתרה לא מסתיימת בכך. על פי הנתונים שנתקבלו, מאז שהכריזה המשטרה על החזרת האכיפה באמצעות מערך המצלמות לא הונפקו דוחות בגין עבירת המהירות היותר מסוכנת - נהיגה מעל 30 קמ"ש מהמותר בעיר או יותר מ-50 קמ"ש בכביש בין עירוני. כיצד משתלבת מדיניות אכיפה זו עם הכוונה המוצהרת של המשטרה להקטין את מספר התאונות הקטלניות? היא לא. הסיבה לאכיפה הסלקטיבית היא העובדה כי עבירות אלו מחייבות הזמנה לדין, אך היא מעוניינת להמשיך להתעלם מפסיקת השופט בכר, לפיה לא הוכחה אמינות המצלמות. התביעה המשטרתית חוששת שיביסו אותה. חד משמעית. כפועל יוצא, מרבית הבקשות להישפט בגין עבירות שבוצעו בעבר נסגרות בהמוניהן בענישה סימלית, לרוב בלי נקודות. הדבר האחרון שהיא מעוניינת בו הוא תיק דגל נוסף שיתקע טריז בגלגלי מכונת הגבייה.

      ואם המשטרה מתעדפת באופן יעיל את חלוקת משאביה בהתאם לרמת המסוכנות, כיצד הדבר מתיישב עם העובדה כי המצלמות מיעטו להנפיק דוחות למשאיות במשקל של 12 טון ומעלה, וחרף מעורבותן הרבה בתאונות קטלניות?

      בתאריך ה-10 ביוני 2018 הפסיקה משטרת ישראל לשלוח דו"חות לנהגים שנסעו על פני מצלמות המהירות במהירות מופרזת, עקב הוראה של פרקליטות המדינה. כעבור מספר חודשים התברר כי בהשוואה לתקופה המקבילה בשנת 2017, חלה ירידה בשיעור של 57% במספר הנספים בתאונות קטלניות. ההסבר לכך טמון בין היתר בעבודה כי המשטרה נאלצה לצאת לשטח ולאכוף עבירות של ביריונות בכביש ונסיעה במהירות מסכנת חיים בכבישים אדומים. גם עצם הגברת הנוכחות המשטרתית בכבישים עשתה את שלה. זאת כמובן לצד הגדלת האכיפה על עבירות הסחת הדעת תוך שימוש ברחפנים ומצלמות ייעודיות.

      לסיכום, מטרתו המוצהרת של הפרויקט המצלמות היתה להביא לירידה במספר תאונות הדרכים ולהציל חיים, אולם נכון להיום, עדיין לא קיימים מחקרים אמינים שמוכיחים חד משמעית כי קיים קשר סיבתי בין העליה באכיפת עבירות המהירות וירידה במספר התאונות. הדבר היחיד שברור הוא כי המדינה התמכרה לגביית המס הזו. 600 מיליון שקלים סוגרים לה פינה ואין בכוונתה לוותר על הבוננזה הזו.

      הכותב הוא מומחה בדיני תעבורה ובייצוג נאשמים בתאונות דרכים קטלניות