ב-11/09/1941 העביר נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט את פקודת ה"ירי מיידי לאחר זיהוי" לצי האמריקני . משמעות ההוראה היא כי הצי רשאי (וחייב) לפתוח באש נגד כל כלי שייט גרמני/איטלקי שמזוהה במים "הרלונטים לביטחונה של ארה"ב". בכך הצטרפה בפועל ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. למרות שההצטרפות הרשמית הגיעה אמנם כשלושה חודשים לאחר מכן, בעקבות המתקפה על פרל-הארבור.
קשה להגיד שארה"ב (כמו יתר בעלות הברית, למען האמת) הגיעה מוכנה למערכה ההיא. הפיגור הטכנולוגי מול מדינות הציר היה ניכר בכל תחום כמעט. פיגור שעל צמצומו שילמו בעלות הברית בחיי מיליוני חיילים ואזרחים.
בגזרת האופנועים היתרון של הגרמנים היה ניכר ובלתי ניתן להכחשה. דגם ה R71 (וה R75 שהגיע מיד אחריו) של BMW היה כה מוצלח עד שצבא ברית המועצות "אירגן" לעצמו מספר עותקים בעסקה סיבובית דרך שוודיה, וכמקובל אצל הסובייטים, התחיל לבנות העתק כמעט מושלם שלו - רק גרוע - בשם M-72 (שלימים פותח, שופר ונמכר בעולם כמעט ללא שינויים עד היום על ידי אורל, ולאחרונה עשה גם עליה לישראל). ארה"ב, מצידה, הביאה למערכה את ה Harley Davidson WLA. עם זאת, ה R75 היה עד כדי כך מוצלח יותר שצבא ארה"ב דרש מהארלי לייצר אופנוע זהה ל R75 (עם מנוע בוקסר והינע סופי באמצעות דרייב-שאפט). זהו דגם נדיר ביותר, שיוצרו ממנו רק 1,000 חתיכות בסך הכל ונקרא XA. היצור המוגבל נבע מההבנה שרכב סיור קל ועביר, מה שלימים יוליד את ה"ג'יפ" יהיה עדיף. אמנם להמשך המלחמה נדרשה לצבא אספקה נוספת של אופנועים, אך הוחלט שה WLA הרגיל (שהיה נחות מה XA, אך גם זול משמעותית לייצור) יספיק לדרישות.
בחזרה להווה
מאז מלחמת העולם השנייה עולם האופנועים השתנה לא מעט. הקונספטים, הצרכים, השלדות והמנועים השתנו והשתפרו פלאים. ועדיין, שני הדינוזאורים האלו שעברו, איך לא, אבולוציה מסוימת. עם יריבות שהתחילה באירופה של ראשית שנות ה-40 עדיין איתנו. מדובר על מנוע ה-V של הארלי, ועל הבוקסר של BMW (סדרת ה-R1250 העדכנית).
לאחר המלחמה, בעוד היצרנים האירופים חיפשו בנרות דרכים לייצר מוצר שימצא קונה ביבשת השסועה והמותשת פוסט המלחמה, באמריקה המצב היה שונה. בניגוד לשוק האירופי שהלך לכיוון כלי תחבורה יומיומית בסיסיים וזולים (למי היה אז כסף לפינוקים?) השוק האמריקני, ובמיוחד הארלי דוידסון הלך בכיוון אחר לגמרי. כיוון אותו התווה ארתור דיווידסון עוד אי שם לפני הצטרפותה של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה.
כרעיון כללי, הארלי דיווידסון דאגו להשקיע בעיקר בכל מה שמעבר לאופנוע. דהיינו ביצירת מועדונים, אירועים, ובאופן כללי - לייף סטייל, משהו שהבווארים השכילו באמת להתחיל לעשות רק עשרות שנים אחר כך. משלב מסוים, המוצרים של הארלי דווידסון שיועדו לשוק הפרטי, מעולם לא באמת יועדו להיות כלי תחבורה יומיומי, אלא יותר כלי פנאי לקרוזים רגועים, לרכיבות סוף השבוע, לצאת לטייל בחברותא, לטפל בכלי, וכו'. כתוצאה, האופנועים של הענק ממילוואקי אמנם עברו אי אלו שינויים מחויבי מציאות (ובעיקר התקנות הממשלתיות) אך בגדול - נשארו נאמנים מאוד לנוסחה המקורית.
במשקל כבד: הענק ממילוואקי
גם העובדה שהלקוח האמריקני מפונק מאוד אינה חדשה. זה לא במקרה שעל החלק הארי מהפיתוחים המיועדים להקל ולהנעים את חייו של הנהג / רוכב חתומות חברות אמריקניות. המתנע החשמלי (שהוכנס לשימוש לראשונה בקאדילק), תיבת ההילוכים האוטומטית (אולדסמוביל), הרדיו לרכב (מוטורולה) ועוד. באופן מסורתי הרכבים האמריקנים הצטיינו בתכונות כמו גודל, מרווח, ופינוק, הרבה יותר מאשר חיסכון ותכליתיות. כך גם אצל הארלי דיווידסון עם אופנועי התיור המפוארים שלהם, מסדרת ה-Glide - ה-Road Glide וה-Street Glide. גדול, כבד, מרווח ומפנק מאוד.
שנים שלא יצא לי לרכב באמת על הארלי אמיתי. היו אמנם "ניסיונות" בדמות "סיבוב" קצר (במגרש, במהלך הדרכת יבואן או השקה כלשהי) על דגם זה או אחר אך לא משהו שגרם לי לרצות להשאיר את הישבן במושב של אחד ליותר מ-10 דקות. עד שב-2019 פנתה אלי חבורה של הארליסטים קשוחים וביקשה לצאת ל"מסע למרכז אירופה" שלנו, אבל עם טוויסט חשוב: הם רצו לעשות זאת על אופנועי הארלי דיווידסון. וכך יצא שבמקום הב.מ.וו R1250GS אליו אני כה רגיל, ביליתי שבוע ו-1600 ק"מ במושבו המפנק של Street Glide דנדש.
אני חייב להגיד שהאופנוע הזה הפתיע אותי מאוד לטובה. המנוע החדש, שאמנם מתבסס על אותו רעיון נושן משהו, עדיין מקורר אוויר, אבל עבר אי אלו שינויים ואבולוציות, ובגרסתו המעודכנת (מילוואקי 8) ונפח 107 אינץ' מעוקב (1,746 סמ"ק, למי שתהה) הוא טוב מתמיד. בסל"ד סרק הוויברציות מפרקות הסתימות נעלמו, וגם בסל"ד גבוה יחסית הוא מצליח לנשום סביר (מצליח, אבל גם דואג לשדר לך באלגנטיות שלא לשם כך עמלו על הרכבתו בפס הייצור). האופנוע הזה משדר לך בכל רמ"ח חלקיו - קח אותי לכביש ארוך ותן לי לרוץ על 2,500-3,000 סל"ד אל האופק. בגלל המומנט הרב שמתחיל מסל"ד הסרק - היציאה הראשונית מהמקום, אפילו בעלייה, החלטית מאוד חרף המשקל (הנושק ל-400 ק"ג). פשוט משחררים קלאץ' בעדינות והקטר מתחיל לזוז. רוצים שזה יקרה קצת יותר מהר? קצת עזרה מהידית בצד ימין וההתרחשות מעלה קצב. פשוט, קל, ובלתי מתחכם בעליל.
שלא תטעו, האופנוע הזה רק נראה "מסורתי". בפועל, הוא שופע מערכות אלקטרוניקה מהדורות האחרונים בכל אספקט. החל מבקרת משיכה ו-ABS ועד מערכת הבידור (עם צימוד בערך לכל אמצעי שידור דיגיטלי קיים) עם מסך הטאצ' הגדול.
למרות השלדה הרכה יחסית לטעמי, שמתעוותת לא מעט תחת עומסים רציניים, בכל זאת, 400 וקצת קילו. לפני נוזלים, מטען, ורוכב - האופנוע מצליח לשנות כיוון לא רע בכלל. הרגליות ממוקמות גבוה (יחסית) ומאפשרות מרווח הטיה מכובד. ואם כבר דיברנו על מרווח ההטיה, הוא פחות מוגבל בשל מיקום הרגליות אלא בעיקר בגלל המשקל ועיוות השלדה תחת העומסים. כשמנסים לדחוף אותו ולשייף את הרגלית בסיבוב - האופנוע משדר לך באופן תקיף למדי "אחי, מה נראה לך שאתה עושה?!". משדר, אבל ממשיך לשתף פעולה ומוציא רצף ניצוצות כאילו היו אלה הזיקוקים בחגיגות ה 4 ביולי. בכלל, דינמיות זה אמנם לא כוס התה שלו, אבל בניגוד לסטיגמה - הוא לא נרתע ממנה. אם אתם יודעים מה לעשות אפשר לרכב עליו (מאוד) מהר בכבישים המפותלים, ואפילו ממש ליהנות מהעניין תוך כדי.
הפלישה הגרמנית
העובדה שהשוק האמריקני עולה בגודלו על זה של כלל אירופה אינה חדשה. במשך השנים ניסו החבר'ה ממינכן לחדור לשוק הענקי הזה עם מוצרים שונים, אך ללא הצלחה יתרה. זוכרים את ה R1200C המגניב מ-1998 שנחל כשלון שיווקי חרוץ? אפילו שידוך שלו לג'יימס בונד ב"מחר לנצח" לא עזר לו.
בשנת 2016 החליטו הבווארים לנסות משהו אחר, ויצאו עם כלי שהסתכל לסדרת ה- Glideשל הענק ממילוואקי - הישר בלבן של הקסנון. הלא הוא ה K1600B.ה-K1600B מתבסס מאסיבית על דגם התיור של החברה, ה K1600GT (שהתחיל את דרכו ב-2010). אותו מנוע 6 צילינדר (1,649 סמ"ק) מעולה, המייצר 160 כ"ס, אותן מערכות אלקטרוניקה ופינוק. ההבדל מסתכם בעיקר, בקצת סטיילינג (משקף, מושב, ארגזים, פלסטיקת זנב, רגליות "הארלי סטייל", בנוסף לרגליות הרגילות) ו... זהו בעצם.
מהרגע שרואים אותו בפעם הראשונה, הבימר משדר שהוא כאן כדי לתת בראש להארלי. והוא מתכוון לעשות את זה בסטייל הייטקי מעודכן וטכנולוגי. העיצוב, כמויות הכרום, התנוחה, הפינוקים, המשקל - הכל כאן מסגיר לאיזו כיתה מנסה להתקבל הגרמני החביב הזה.
אפשר להתאכזב לטובה?
לחיצה עם מתג ההפעלה, והאלקטרוניקה של הבהמה הבווארית מתעוררת לחיים (מפתח קירבה - סטנדרט גם אצל הדוד מאמריקה), ומבצעת את ריקוד קבלת הפנים בשילוב ברכת המתניעים. לחיצה על מתג ההתנעה - והמנוע מתייצב על סל"ד הסרק, מלווה בסוג של שריקה/אוושה חרישית. דרמות בהתנעה? פיצוצים ורעש? חפשו אותם מעבר לאוקיינוס. תזוזה עדינה אחורה מהחניה באמצעות הרוורס החשמלי שמגיע כסטנדרט בגרמני או אופציה בתוספת תשלום אצל הדוד סם - כי לך תזיז בהמה של קצת יותר 350 קילו בערך (לפני רוכב ומטען), ומשלבים לראשון. הכל שקט נקי ומעודן - אירופה.
השוק מגיע מיד עם שחרור המצמד והתנועה קדימה. מה שנראה כמו הארלי, עולה כמו הארלי, ושוקל כמו הארלי - מפתיע ולא נוסע בשום צורה שמזכירה הארלי. בניגוד לשתי בוכנות האגרוף האימתניות של הבריון ממילוואקי המנוע של הבימר מתבסס על שישה פיסטונים קטנים וקלילים, שאינם מצליחים לייצר מומנט ראוי בסל"ד סרק.
הווה אומר שכל זינוק מהמקום מאתגר קצת יותר מסתם שיחרור קלאץ', ומצריך יד מאוד עדינה על הגז, שכן עם מינון קצת יותר חופשי ממנו שישיית הבוכנות ממהרת להתעורר ולעלות בסל"ד מה שבתורו משחרר כמות סוסים מופרזת אל נבכי הגיר, הדרייב-שאפט, והגלגל האחורי.
כל זה מלווה בסאונד... מוזר. האוושה החשמלית החרישית בסל"ד הסרק הופכת בין רגע לצווחת שישיית המתרוצצים. סאונד-טרק שמייצר סוג של דיסוננס קוגנטיבי, שלא לומר מפדח בזמן ניסיונות תמרון בתוך פקק תל אביבי טיפוסי של שעת צהריים.
ההארה מגיעה אחרי כחצי שעה - שעה של רכיבה. זה בערך הזמן שלקח לי להתייאש מניסיונות הסרק להגיע להבנה של "למה לכל הרוחות הוא לא מתנהג כמו הארלי?"
ואז נזכרתי באותו Street Glide באיטליה. בשביל להתחבר אליו הייתי צריך לשחרר. לשחרר את התודעה מכמעט כל מה שאני מכיר על אופנועים, להפסיק להילחם בו ופשוט לאפשר לו לכבוש אותי בקסמו. זה עבד אז עם האמריקאי, והחלטתי לנסות את אותו הדבר עם הממותה הגרמנית.
ואז זה קרה - מהרגע שהפסקתי לחפש, כמעט בכוח, את המרחבים של מילוואקי באיזור החיוג של מינכן, גיליתי מכונת ספורט תיור מטורללת. מכונה שאמנם נראית כמו הארלי, שוקלת (כמעט) כמו הארלי, עולה כמו הארלי, אבל היא ממש, אבל ממש - לא הארלי.
האופנוע הזה כאילו חי בחוסר מודעות מושלם לגודלו ומשקלו. שלדת האלומיניום - קשיחה וחסונה. לא משנה אילו כוחות תביאו עליה, היא לא מתעוותת. המתלים תומכים את הבהמה המגודלת הזו, על כל כובד משקלה ולא מאפשרים לה להתנדנד תחת האצה, בלימה, או שיכוך מהמורות. כל אלה מקנים המון ביטחון בסיבובים ומאפשרים לרכב בקצב שמייצר אצל הסובבים את אותו הדיסוננס הקוגנטיבי, אבל הפעם בכיוון ההפוך של "איך זה המשאית הזו זזה כל כך מהר?"
המנוע - פנינה בפני עצמו. על הפדיחה בפקק התל אביבי הוא מפצה ביתר שאת בכל מצב כמעט מהרגע שסיימת לשחרר את הקלאץ'. לא משנה אם זה הזינוק בקו ישר מהרמזור הבין עירוני, שם, מרגע סיום שחרור הקלאץ' - פתיחת המצערת, בשילוב ה Quick shifter (מושג עליו לא ממש שמעו בהארלי) הופכת את הגוץ השחור לרקטה מטורפת שמטיסה אותך כל הדרך אל המחוזות הפליליים של מד המהירות. או הריקוד האינסופי בפיתולי כביש הררי לצלילי הסימפוניה הבווארית למשושה הצילינדרים.
הסיכום
על פניו נראה שהניצחון בקרב הזה ברור לכל. כמו לפני 80 שנה, ההנדסה הגרמנית מגיעה מוכנה ובשלה הרבה יותר מזו האמריקנית. המוצר של הייקים ממינכן מביס את זה של היאנקים ממילוואקי כמעט בכל אספקט טכני, אובייקטיבי ומדיד. על משקלו, הסרבול שלו ושלדתו המתעוותת להארלי אין סיכוי מול ה-K1600B.
אבל בדיוק כמו לפני 80, עליונות טכנולוגית אינה מספיקה בשביל לנצח מלחמה. והפעם זו מלחמה על ליבו (וארנקו) של הקונה. הכלים כאן מיועדים לשעות הפנאי בלבד ואינם פרקטיים בעליל. לא מבחינת תפעול, ובטח לא מבחינת עלויות (כ-200 אלף שקלים לגרמני, והחל מ-250 אלף שקלים לאמריקני) . מטרתם היחידה - לקחת את בעליהם לסיבוב ניקוי ראש בסופ"ש, ולהחזירו הביתה מחייך. וכאן, להארלי יתרון אדיר. ארתור דווידסון גילה את השיטה לפני מאה שנה כמעט, ומאז הם שכללו אותה עוד ועוד.
לאחרונה, נפל לבווארים האסימון כי ללא תרבות פנאי מפותחת מסביב למותג יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לתפוס נתח משמעותי בשוק האמריקני לכבוש את הלבבות (והארנקים) של הלקוחות, ולא משנה עד כמה יהיה האופנוע שלהם טוב ומתקדם מהמתחרים. לא סתם הצהיר דר. מרקוס שרם (מנכ"ל BMW אופנועים) שהם הולכים להשקיע רבות ביצירת האווירה הזו. ניצנים ראשונים כבר אפשר לראות בשטח בדמות מפגשי BMW Motorrad שנתיים ברחבי העולם (אפילו בארץ התקיימו אירועים בחסות היבואן בשנים האחרונות), מועדוני לקוחות מסובסדים חלקית (קיים אחד גם בארץ). לצד אלו בעשור וחצי האחרונים גם השקעה בציוד רכיבה ממותג הולך ותופס תאוצה, אך כל זה עדיין לא משתווה להיקף התמיכה של הענק מאמריקה.
עד שההשקעה הגרמנית תניב פירות אמיתיים, את הקרב על הלב שלי מנצח ההארלי. אמנם בניגוד לנוק-אאוט הברור מלפני 80 שנה, הפעם הדוד סם מנצח ניצחון דחוק, בנקודות בלבד.
גילוי נאות: הכותב הינו מנכ"ל ובעלים של חברת EuroMotoTours.co.il המתמחה במסעות רכובים למגוון יעדים באירופה. וגם התאהב לגמרי בנבחן הגרמני והבטיח שיום אחד יעמיד כזה בחניה.