פעם זו הייתה סובארו, אבל מי המכונית הלאומית של תשפ"ב?

בראשית הייתה סובארו DL והארץ הייתה תוהו ובוהו, סרטי זיעה וחותלות, שמלות עם כריות כתפיים, ערוץ יחיד בטלוויזיה, ריבי ציפורניים בצבעי זרחן-נאון בין מעריצות עופרה חזה לירדנה ארזי ויצירות במקרמה - מלא מקרמה בכל מקום ושפמים, לכולם היו שפמים אפילו לגברים. והייתה גם סובארו. קראו לה DL, קראו לה לאונה, אבל פשוט קראו לה סובארו וכולם ידעו למה אתם מתכוונים. והיו מכוניות דומיננטיות לפניה, אבל רק בשנות ה-80' קמה הסובארו ויצרה את התבנית שממנה תשוכפל "המכונית הלאומית". זו שעמישראל ינהה אחריה, יהלל אותה, ירכוש אותה בהמוניו, יצביע בארנקיו גם אל מול עיקום האף של אניני הטעם, אבל אתם יודעים מה אמר מנחם בגין על מעקמי אפים - "אז שיהיה להם אף עקום".

יצאנו לתהות מי היא ה"סובארו" של השנה החולפת? מי מגדירה באופן הטוב ביותר את הרוח ההיא? אז בואו, קודם כל, מדע טילים זה לא. ובכל זאת ניסינו למצוא שיטה וכדי להבין את זה, צריכים קודם כל לפצח את הגנום הסובארואידי, ובמידת מה את זה הישראלי למרכיביו ואז לראות מי מתיישבת בתוך התבניות האלו באופן הקולע ביותר.

סוד הקסם של סובארו היה פשוט, היא הביאה לפה מה שאנשים חיפשו במכונית ולא ממש היה קודם - אמינות ועמידות יוצאות דופן, למי שעבר אליה מקונטסה, אופל, פיאט, רנו, פיג'ו (אולי חוץ מה-404 וה-504 האלמותיות) או מכל מיני חולירות כמו כרמל דוכס, אוסטין מונטגו ודאצ'יה דלתא התגלה עולם מופלא בו המכונית פשוט מניעה כל בוקר ונוסעת ונוסעת. מסתפקת בטיפולים השוטפים וגם על זה אפשר היה לפעמים לוותר ובאופן כללי מפגינה אמינות שהגדירה את אחד ממושגי היסוד בשוק המקומי "לא רואה מוסך". ההתנפלות ההמונית עליה יצרה גם את האפקט התרבותי של להניח שמה שכולם קונים הוא כנראה דבר טוב, וכאשר לשכן מימן, ממול, ברחוב המקביל, לדוד, לחבר בעבודה ולזה מהמילואים יש אחת - זה בטח טוב, נקנה גם. והיו סיפורים על יחס מזלזל של היבואן, על מכוניות נעולות באולם התצוגה, אבל אנשים התנפלו בהמוניהם. ונקודה אחרונה, הטירוף הזה נמשך גם כאשר המכונית עברה לקונה הבא, עם שוק משומשות ער שבו עד היום עשרות סובארו בעשור הרביעי לחייהן נוסעות כמו נינג'ות יפניות אמיתיות.

עשרות שנים חלפו מאז ולמעשה כל כך מעט השתנה. אחרי סובארו, בתחילת שנות ה-90 הגיעו לפה יפניות אחרות. מהן למדנו בעיקר כמה סובארו, היצרניות שעבור העם בציון נחשבה למעצמת רכב, היא פסיק קטן בעולם של השחקניות הגדולות. ואחרי הלאונה עלו ובאו היורשות שלה כמאמי לאומית על גלגלים. היו שם מיצובישי לנסר שהדהימה עם אחריות לשלוש שנים ו-100 אלף ק"מ ועם אבזור נדיב ושני אלו היו מנקודות המכירה המרכזיות (בטח לא מנוע ה-1.5 ליטר 75 כ"ס...), חלונות חשמל, נעילה מרכזית, מזגן מקורי, הכנה לרדיו ופתיחה לתא המטען ומכסה מיכל הדלק מתוך הרכב - מי זו המפנקת הזו?
גם אצלה בימי מכירות נצפו התנפלויות המוניות על סוכנויות היבואנית, אבל מה שהיא קיבעה זה את אחד מאמצעי הפיתוי המרכזיים כאשר זה מגיע ללקוח הישראלי - לא משנה אם זו מנה פלאפל או מכונית - הוא רוצה שתדחף לו כמה שיותר דברים פנימה.

אחריה באו ועלו מאזדה עם ה-323 והלאנטיס, הקורולה ואז בראשית שנות ה-2000 העסק קצת התחיל להשבש. עם עליית שיטת הליסינג והרכב הצמוד שהפכה את המכונית בה בחרו החברות לנפוצה בישראל, אבל זו ממש לא הייתה הבחירה של הלקוח הפרטי. אותו לקוח פרטי, בתוך מספר שנים מצא אהבה חדשה - הג'יפון.

לא נחזור לשורשי התופעה, לא ניכנס לדיון של מי היה קודם ולמה - כי זה לא משנה. כן נזכיר כמה קווי יסוד לדמותו של הג'יפון או הקרוסאובר. בין אם מדובר בהזיה פרועה שמישהו חושב שהסופר מיני על עקבים שלו משדרת "אני מסוקס כל כך, בשעות הפנאי אני טוחן את מעלה ג'יחרי ברוורס עם בולדר קשור לטמבון". או שזו האשליה של "אם רק אשב גבוה ב-15 ס"מ, אני אראה כל כך הרבה יותר טוב את הכביש". ולפעמים זו המחשבה של השימושיות העדיפה, והיא לא, כל סטיישן מקבילה תעשה את זה יותר טוב. למעשה, שני המקומות בהם הז'אנר הזה אכן מציע יתרון מסוים הוא כניסה ויציאה נוחות יותר מהמכונית והיכולת לבצע את המקבילה המוטורית לליקוק האזורים המוצנעים של כלב - טיפוס על מדרכות - בשני המקרים זה נעשה תחת אותה סיבה "כי הוא יכול".

אבל עמישראל התאהב בג'יפונים, לא משנה אם הפנטזיה הייתה פג'רו, טרופר או לנד קרוזר והתכל'ס ניסאן ג'וק, טויוטה ראב 4 או יונדאי טוסון - זה היה גבוה יותר מהרכב של השכן? אפשר היה להרכיב לזה קישוטים וזה עלה על מדרכות? אנחנו ניקח שניים.

אלמנט נוסף שעיצב את ההעדפות המוטוריות של הישראלי היה הרצון שלנו לדפוק את המערכת. כידוע, מדינת ישראל התברכה לא רק בשבעת המינים אלא גם במיסוי יצירתי. וכאשר זה מגיע לכלי רכב, מבחינת האוצר כל המוסיף הרי זה משובח ועל כן נהגו להדר לפנים משורת הדין ולתקוע לנהג הישראלי את כל האלמנט. את חלקו הארי חוטפים בהתחלה עם מס הקניה ובהמשך הדרך בדחיפות קטנות של אחזקת הרכב במחירי החלפים, בדלק והאגרות.

ואז הופיעה המכונית ההיברידית, ומדינת ישראל עמדה קרועה, מצד אחד אנחנו רוצים להעמיד פנים שאכפת לנו מהסביבה, מצד שני, מה יהיה על ההכנסות מהדלק? הקונץ פטנט היה להוריד את מס הקניה למכוניות היברידיות למשך תקופה קצובה. אבל ההצלחה הייתה גדולה יותר ממה שציפו לה. חברות הליסינג והלקוח הישראלי עטו על המכוניות ההיברידיות, הטיסו את נתח השוק שלהן וחתכו בהכנסות המדינה ממיסוי פעמיים, בקנייה של המכונית ובהמשך החיים שלה מהכנסות הדלק.

תום התקופה בה זכו המכוניות האלו בהטבות מס חפפה את תחילתו של עידן חדש בשוק הרכב המקומי - העידן החשמלי. המדינה חששה שתכניס פחות ממיסוי על דלק בשל הצריכה הנמוכה? קבלו את המכונית שלא צורכת דלק בכלל ונכון לעכשיו אין שום דרך למסות את החשמל שהיא צורכת. לכמה עשרות אלפי ישראלים שכבר עברו להתנייד במכונית חשמלית יש חיסכון נקי של החל מכמה אלפי שקלים בשנה וזה חיסכון שגדל במכפלות ככל שהנסועה עולה. שלא לדבר על עלויות האחזקה והרישוי המופחתות. אגב, גם מענה לזה מתכננים במשרד האוצר, והאורות האלו שדולקים עד מאוחר במשרדי רשות המיסים נובעים מהסיבה הזו בדיוק. מה שמסתמן כרגע? מיסוי על בסיס נסועה למכוניות חשמליות, איך בדיוק ומי נגד מי? סיפור סבוך שלא ניכנס אליו הפעם.

המכונית הכל ישראלית לא צריכה להיות בטוחה, לא ממש חשוב אם היא נוחה או לא, ביצועים זה נחמד אבל לא קריטי ואם תזכיר "הנאה מנהיגה" תגלה ש-7 מתוך 10 אנשים אקראיים יביטו בך במבט של "איש מוזר, בטח יש לך גם חדר שלם של חלליות לגו שאתה בונה בשעות הפנאי והמחשבה על היסטוריית החיפושים שלך בגוגל ממש מפחידה אותי".

רגע לפני הבחירה שלנו, בואו נסכם את הנקודות המרכזיות שהיא צריכה לענות עליהן. היא צריכה להיות אמינה ולתת ראש שקט, אנחנו אוהבים לראות שכולם קונים את אותו הדבר כדי לאשר את הבחירה שלנו ולקוות שזה גם יבטיח סחירות טובה בעתיד, היא צריכה להיות מאובזרת מאוד, צריך לשבת בה גבוה והיא צריכה להיות כזו שנרגיש שאם קנינו אותה אנחנו דופקים את השיטה.

אז קודם כל היא צריכה להיות חשמלית, כי אנחנו רוצים לדפוק את השיטה ונכון להיום עדיין מדובר בחיסכון אדיר לעומת מכונית בנזין. נכון, שאלת השרידות של הסוללות עדיין מרחפת ומה יהיה מצבן של המכוניות האלו כמשומשות לאורך זמן עוד תצטרך להתברר. אבל לגבי הסוללות, מכוניות חשמליות נמצאות בשוק כבר קרוב לעשור בתפוצה רחבה יחסית, אנחנו לא רואים אותן זרוקות בחוסר שימוש בהמוניהן כנ"ל לגבי ביצועי הסוללות במכוניות היברידיות. לגבי היד השנייה, לפחות ממה שקורה עכשיו, הטרלול בשיאו עם תופעות של מכירת מכוניות בעשרות אלפי שקלים מעל מחירן כחדשות בשל הביקושים. האם זה יישאר כך בעתיד? קשה לומר.

וחוץ מחשמלית, היא צריכה להיות מאובזרת בשביל הפינוקים ולהגיע עם אחריות ארוכה בשביל השקט הנפשי. אנחנו רוצים לראות עוד המון אנשים עושים את אותו הדבר. היא לא יכולה להיות נמוכה כי כולם רוצים קרוסאובר, או ג'יפון או SUV או כל השמות שממציאים לפרייבט על עקבים ולא פחות חשוב כדי למכור הרבה, היא גם צריכה להיות עממית יחסית.

ולמעשה לגמר שלנו הגיעו שלוש מועמדות, שתיים מהן, טסלה מודל 3 ויונדאי איוניק 5 שמסתפקות במקום השני טובות כמכוניות בצורה משמעותית מהמכונית הנבחרת, עזבו בצורה משמעותית - טובות ממנה בפער בכל סעיף. כל סעיף חוץ מהמחיר, כי מה שתמיד ליווה את המכוניות הלאומיות שלנו היה המחיר הנגיש, והמכונית שאנחנו בחרנו הפעם היא הג'ילי גיאומטרי C. עם 5 שנות אחריות או 150 אלף ק"מ לרכב ו-8 שנים או 150 אלף ק"מ לסוללה, המון אבזור ובעיקר כזו שמרגע ההשקה שלה חווה התנפלות מהסוג שכבר חשבנו שלא נראה פה (התנפלות שהתמתנה קצת עם הגעת הילדה החדשה לכיתה ה-BYD).

אין מבחני ריסוק מערביים? נוחות הנסיעה סבירה? התנהגות הכביש בינונית? היבואנית החליטה שהמכונית לא יכולה בלי "טיפול" כל 15 אלף ק"מ? לכמה אלפי ישראלים שכבר בחרו בה ועוד כמה שמחכים למשלוחים הבאים זה פחות הפריע. עד המאמי הלאומית הבאה, זה מה יש. מעקמים את האף? שיהיה לכם אף עקום.