אדולף רוזנברגר: עלייתו, נפילתו וישועתו של השותף היהודי בפורשה

את הסיפורים הגדולים באמת בהיסטוריה כולם מכירים, אלו ששינו את מסלול האנושות כמו גילוי האש, אסטרונומיה, הבנת החוקים הבסיסיים של הטבע, גילויים גיאוגרפיים. מהפכות חקלאיות, חברתיות, מדעיות. תגליות והמצאות טכנולוגיות וכמובן המלחמות הגדולות, הסיפורים שמקפלים בתוכם גורל של אומות שלמות, משנים את מסלול החיים של מיליארדי אנשים, קובעים גבולות ויוצרים מדינות יש מאין. אבל בין האירועים האלו מסתתרים כמה מהסיפורים הקטנים והמרתקים יותר. מלחמת העולם השנייה הייתה אחד מאותם מגה-אירועים היסטוריים, והסיפור שאתם תקראו כאן מיד הוא בדיוק אחד מאותם פיתולי עלילה שאף סופר לא יכל לכתוב.

אלו התחנות בזמן של אדולף רוזנברגר, הצלע השלישית, המודחת, הנשכחת של יצרנית מכוניות הספורט פורשה, וזו שרק שנים לאחר מותה זכתה לכבוד הראוי לה.

למשפחת רוזנברגר היהודית נולד בן הזוכה לשם הכל גרמני "אדולף". השם שמאז תום מלחמת העולם השנייה הפך מוקצה מחמת מיאוס נחשב לפני כן לשם מכובד - שילוב של "אדאל" עם הסיומת "וולף" כלומר "אציל" ו"זאב". המשפחה המכובדת שבראשה עמד סיימון (שמעון) רוזנברגר, איש עסקים בתחום הנדל"ן ובעל בית קולנוע, ראתה בעצמה חלק מהאומה הגרמנית ויהודית בדתה העדיפה להיטמע בקרב כלל האוכלוסיה.

בעוד חיילי הרגלים מקיזים את דמם בהסתערויות חסרות תכלית ולוחמת חפירות סטטית, בשמיים מתנהלים קרבות סוערים באחד מכלי המלחמה החדישים ביותר במערכה - מטוסים. את אחד מהם מטיס אדולף שלמרות גילו הצעיר מתגלה כמוכשר מאוד ולא פחות מכך - אמיץ. אחרי המלחמה, נותר אדולף מרותק למכונות ונעשה מכונאי לצד מספר יזמויות שבמהרה יגרמו לו להחליף את מפתח הברגים בעט נובע.

אדולף, אז כבר איש עסקים מצליח מתחרה מזה כשנתיים במירוצי מכוניות כאשר הוא רושם הצלחות לא מבוטלות על המסלול. למעשה הכישרון יוצא הדופן שלו והשילוב בין התמצאות מכאנית לכישורי נהיגה מביאים אותו להיות נהג רשמי של מרצדס בשלל אירועים בגרמניה. בשנה הקודמת הוא הצטיין במירוצי סולו למרחקים ארוכים שהגיעו גם ל-800 ק"מ. סוג תחרויות שנחשבו למורכבות לזמנן, אז היה נהוג שלצד הנהג נוסע המכונאי על מנת לסייע להתגבר על תקלות בדרך.

בשנים האלו הוא גם צובר מומחיות במכונית ה- Tropfenwagen "מכונית טיפה" בתרגום חופשי, שנחשבו למתקדמות מאוד אווירודינמית לזמנן ולמרות הספק צנוע של כ-60 כ"ס גם למהירות מאוד, אם כי דורשות יד בוטחת וקרת רוח על ההגה, בין השאר בשל מיקום לא שגרתי של המנוע - מאחור - תזכרו את פרט המידע הזה, הוא עוד יצוף בהמשך.

רוזנברגר וקבוצת מרצדס הם כבר כוח מוכח על מסלולי המירוצים ובתחרויות טיפוס הגבעה של אותן שנים. הקבוצה מתייצבת לאירוע השיא - הגרנד פרי הגרמני שנערך על כבישים ציבוריים שנסגרו לצורך התחרות למה שנחשב למסלול המהיר ביותר בעולם.

אבל את המירוץ ההוא ב-11 ביולי 1926 אף אחד לא זוכר בשל מזג האוויר המושלם או המירוץ הצמוד אותו ניצח רודולף קרצ'יולה במרצדס SS "מונזה" - אלא בעיקר בגלל התאונה. אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל הסברה היא שדליפת אתר (אותו נוזל ששימש כחומר הרדמה ודליק בצורה קיצונית) שבו נעשה שימוש להניע את מנוע השישה צילינדרים של המרצדס שלו, גרמה לרוזנברגר לאבד את ההכרה. מכוניתו הועפה אל תוך עמדת מארשלים ומודדי זמני ההקפה - שלושה נהרגו, ואדולף שנפצע קשה שרד אך בקושי. המירוץ יחזור למסלול הזה רק 33 שנים לאחר מכן ב-1959.

רוזנברגר השתתף בעוד מירוץ אחד אחרון ב-1927, באירוע המוטורי המרכזי הראשון שנערך במסלול נורובורגרינג ההיסטורי. רוזנברגר שזינק מהמקום הראשון מסיים שני במירוץ חלומי למרצדס שבו המכוניות שלה מסימות במקומות 1,2,3.

חיידק המירוצים לא נטש את רוזנברגר לגמרי, אבל הוא הבין שאם התוכניות שלו כוללות תוחלת חיים שתביא אותו לצד השני של יום הולדת 30 לפחות, כדאי להפוך את זה לתחביב פחות מסוכן. אז להתחרות הוא הפסיק, אבל הדחף והכישרון עדיין פעפעו בו - תזכרו גם את פרט המידע הזה.

אחרי שנים של עבודה בדיימלר-בנץ ולאחר האיחוד שלהן למרצדס-בנץ ב-1924, משחקי הכוח בתוך היצרנית והמאבקים הפוליטיים בהם לא היה לו עניין, נמאס לגאון פרדיננד פורשה מכל הריבים. אחרי פרישה, חזרה למולדתו באוסטריה ושוב לגרמניה, חלחלה אצלו התובנה שאת הרעיונות ההנדסיים שלו הוא יוכל לממש רק בחברה משלו. טבעי כאשר פורשה כונה לעיתים "פרפקציוניסט בלתי ניתן להעסקה", בשל הנטייה שלו להתעלם כליל ממשמעת תקציבית ואופיו הרגזני שכלל גם התקפי זעם על גבול האלימות.

לרוזנברגר ופרדיננד הייתה כבר היכרות מוקדמת, פורשה היה שותף לתכנון כמה ממכוניות המירוץ בהן עשה שימוש אדולף על המסלול. הוא העריך, האמין ועודד את פרדיננד ליישם כמה מהרעיונות הפחות קונבנציונליים שהוא הגה, בין השאר את הקונספט של מיקום המנוע באחורי המכונית. אולי בהשראת אותן מכוניות טיפה בהן קצר רוזנברגר הישגים מול כאלו חזקות יותר משמעותית.

פרדיננד, המוח ההנדסי חובר לרוזנברגר ששילב את הראיה המכאנית עם האמצעים הפיננסיים ולשותף שלישי, אנטון פייך חתנו של פורשה, שהיה גם עורך דין ממולח שכבר בגיל 28 חבק דוקטורט במשפטים ואף ייצג את פרדיננד בהצלחה בתביעות כנגד מעסיקיו לשעבר בדיימלר-בנץ. ב-25 באפריל 1931 הם מקימים למעשה את חברת פורשה - אז עדיין לא יצרנית מכוניות הספורט אלא חברת הנדסה. הרעיון היה פשוט בבסיסו - אנטון הקפדן והנוקשה יהיה אחראי על המספרים, פרדיננד על ההנדסה ואדולף יהיה מעיין שילוב בין הניהול העסקי לבין הבנה של הצד ההנדסי של הסיפור.

גרמניה של ראשית שנות ה-30 הייתה מדינה במצב כלכלי קשה. עוני, רעב, אינפלציה משתוללת, כל אלו היו קרקע פורה לתנועה הלאומנית שהציעה לגרמנים זקיפות קומה, גאווה ובעיקר - מישהו אחר להאשים. על הגלים האלו רכבה המפלגה הנאצית והעומד בראשה לשלטון.

אבל זוכרים את הסיפורים הקטנים בתוך האירועים הגדולים? גם עבור חברת פורשה, השנים האלו לא היו בדיוק קלות. לפיתוחים יוצאי הדופן של פרדיננד פורשה לא היו קונים, פעם אחרי פעם גייס רוזנברגר עוד ועוד הון, שנעלם במהרה ושוב הביא את החברה לסף פשיטת רגל. פורשה הבלתי מתפשר דחה הצעה של אחד יוסף סטאלין לעמוד בראש מערך ייצור המכוניות של ברית המועצות והחברה שדיממה מזומנים חיפשה מקור הכנסה יציב.

ההזדמנות נוצרה בזכות רוזנברגר, שהיה מיודד עם קלאוס-דטלב פון אוירצן, יו"ר חבר המנהלים של החברה שאך זה הוקמה - אוטו-יוניון. אוטו יוניון שהורכבה מארבע חברות שבאו לידי ביטוי בסמל ארבע הטבעות שלה, תהפוך לימים לאודי (שהייתה אחת השותפות). פון אוירצן זיהה הזדמנות לרתום את היכולות ההנדסיות של פורשה למימון שהסכימה ממשלת גרמניה להעמיד לרשות יצרניות שיבנו את מכוניות המירוץ שייצגו בגאווה את גרמניה הנאצית על המסלול.

התקווה שהדיבורים של המפלגה הנאצית והעומד בראשה לחוד ומעשים לחוד והרצון להאמין שהנה מגיעה ישועה וקרן שפע הולכת לרומם את החברה שלהם, הביאה את רוזנברגר לצייר מציאות שונה מזו שהייתה באמת.

עוד באותה שנה, אוטו יוניון מתחילה לערוך ניסויים בגרסאות אב הטיפוס של ה-TYPE A מכונית המירוץ הראשונה שלהם. יום אחרי יום עולה נהג המירוצים הגרמני האנס שטוק לתא הנהג של חיית הברזל בת 16 הצילינדרים ומפליא בהקפות של הנורבורגרינג. בחלק מהימים האלו משתתף גם רוזנברגר.

זוכרים את החיידק והכשרון המפעפע? כאשר רוזנברגר חוזר מההקפה שלו ב-TYPE A לוח התוצאות הראה כי הוא השווה בקלות את הזמנים שקבע שטוק. אבל הפרצופים ההמומים של האנשים ברחבת הטיפולים התחלפו מהר מאוד במבוכה ואז בקרירות וכתף קרה. עם כל הכבוד לכישרון ויכולת, פקידי המפלגה הנאצית שהיו אחראים לתקצוב תוכנית המירוצים הגרמנית שללו את רשיון המירוצים של רוזנברגר. מבחינתם שום יהודי, מוכשר ככל שיהיה לא ייקח חלק במיזם הזה.

התאריך הזה אותו משננים תלמידים למבחני הבגרות בהיסטוריה היה היום בו תפס באופן רשמי אדולף היטלר את תפקיד הקנצלר בגרמניה. מה שהם כנראה לא יודעים שקרה באותו יום הוא האסיפה העצובה של 19 עובדי החברה שכינס אדולף רוזנברגר ובה הודיע על עזיבתו את התפקיד.

ביוני 1934, כשנה וחצי לאחר העזיבה שלו, כאשר הוא עדיין בעל 10% מהבעלות בחברה חותמת פורשה על החוזה שישנה לחלוטין את מסלולה - המיזם של היטלר לבנות את "מכונית העם" הפולקסווגן. בתוך כמה חודשים הופכת החברה מכזו שהייתה על סף פשיטת רגל לכזו ששווה הרבה מאוד כסף, אבל יש בעיה - 10% האלו בבעלות השותף היהודי הם סדין אדום בעיני המפלגה הנאצית. כאן נכנסת לתמונה התוכנית הכלכלית של השלטון הנאצי לנשל שותפים יהודים מבעלות על חברות גרמניות בתהליך שנקרא "אריזאציה" - הפיכת החברות האלו ל"אריות" טהורות.

בגדול, החוקים החדשים אפשרו לשותפים בעסק שהייה בבעלות חלקית יהודית לקנות את החלק הזה במחיר סמלי, אותו בדרך ככל קבעו השותפים האחרים, במילים אחרות, נישול של הבעלים החוקיים. וכך ביולי 1935 עוברים אותם 10% מרוזנברגר לפרי פורשה, בנו בן ה-25 של פרדיננד תמורת סכום של 3,000 רייכסמארק, הסכום שאותו השקיע ב-1930 עם הקמת החברה, למרות שבפועל השווי האמיתי של אותם 10 אחוזים כבר היה גבוה בהרבה.

אבל הטרגדיה של רוזנברגר לא הסתכמה בסכום הכסף הזה ונישולו מהחברה שאותה עזר להקים ולקיים. למרות כל סימני האזהרה, רוזנברגר לא ראה לנכון להנמיך פרופיל והמשיך לקיים את שגרת החיים הרגילה שלו. לא עובר זמן רב והוא נעצר על ידי הגסטאפו, האישום: הפרה של חוקי הגזע בכך שקיים קשר עם נערה ארית. הוא נכלא לשלושה שבועות לפני שהועבר למחנה ריכוז סמוך לעיירה היידלברג, ולאחר 4 ימים של עינויים שוחרר בפתאומיות. הברון פון ויידר מאלברג, מי שמילא את תפקידו הקודם בפורשה והיה בעל מהלכים במפלגה (ללא כל נקיפת אצבע של שותפיו לשעבר) הוא זה שהתערב לטובתו.

השבועות בכלא, הנישול, היחס משותפיו לשעבר, כל אלו פקחו את העיניים של רוזנברגר. הוא עובר לפריז, משנה את שמו לאלפרד ובאופן שאולי קשה להבין אחרי התלאות שהוא עבר, הוא עדיין מאמין בפורשה ומוסיף לעבוד תחת חוזה חיצוני כנציג החברה בצרפת, אנגליה וארצות הברית בכל הנוגע לרישום פטנטים וקשרים עסקיים. הסידור הזה נפסק באחת כאשר ביוני 1938 הוא מקבל מכתב בו נאמר לו שבשל "הוראות מגבוה" החברה לא תוכל להמשיך לעמוד איתו בקשר. על המכתב היה חתום לא אחר מאשר אותו ברון פון ויידר שדאג לשחרר אותו ממעצר הגסטאפו.

רוזנברגר, שאז חש מוגן בפריז מבין שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לקבל צדק על העוול שנעשה לו. הוא כותב לאנטון פייך מכתב ובו הוא מציע שתי אפשרויות לפשרה. תשלום חד פעמי של 12 אלף דולר שיאפשרו לו לפתוח דף חדש או להפוך אותו למורשה הפטנטים של החברה בארצות הברית ושם הוא ייצג אותה.

חודש לאחר מכן, באוגוסט 1938 מתקבל מכתב התשובה הקורקטי מעורך הדין: "החברה שלי אינה מכירה בטענות שלך בשום נסיבות ודוחה אותן בשל היעדר בסיס חוקי". ואם הוא היה צריך עוד הבהרה לכך שהסיכוי שלו להתדיינות שואף לאפס - אזרחותו שלו, יליד גרמניה, טייס קרב, נהג מירוצים מהולל וחלק ממייסדי פורשה - נשללה.

אחרי שהות קצרה בשוויץ הניטרלית, רוזנברגר מגיע לאמריקה. עם המבטא שלו והשם הפרטי המקורי - אדולף קשה להסתדר במדינה שטרם נכנסה למלחמה, אבל הבינה לאיזה צד היא שייכת. אז הוא משנה את שמו לאלן רוברט ומשתקע בלוס אנג'לס. הוא מקים תחנת דלק עם שותפים גרמניים וכאשר זו נסגרת הוא עובר לעבודות מזדמנות ובשנת 1944 מקבל אזרחות אמריקנית.

עם סיום מלחמת העולם השנייה, נכלאים פרדיננד פורשה ואנטון פייך באשמת שיתוף הפעולה עם המשטר הנאצי. מסופר שבתקופה הקשה הזו היו אלו הם שיצרו קשר עם אדולף, רוברט כיום, בבקשה לסיוע כספי או אחר בדמות מוצרים כמו שוקולד או קפה.

לאחר המלחמה הוא מנסה לשוב לגרמניה, רק כדי לגלות שלא נותר איש ממשפחתו וכל רכושם הושמד או נלקח מהם. אדולף-רוברט חש כי נקרית בדרכו הזדמנות שנייה לתבוע את מה שמגיע לו, לעשות צדק אל מול העוול שנגרם לו והפעם מול בין דין שאינו מגויס לטובת הצד השני.

במשפט שמנהל ב-1949 עד 1950 הוא תובע בבית משפט גרמני את פורשה בסכום של 200 אלף מארק גרמני דאז. בין לבין הוא נישא לאנה מצגר, לשעבר מזכירה במשרדים של פורשה בשטוגרט, שהיגרה בעצמה לארצות הברית ב-1939 עם בן זוגה הקודם.

רוזנברגר הפקיד את ניהול המשפט בידי עורך הדין שלו בעוד הוא סועד את אשתו שחלתה קצת אחרי נישואיהם. שלא בפניו ולא באישורו, מקבל עורך הדין שלו את ההסדר שפוסק בית המשפט - פשרה במסגרתה מקבל רוזנברגר 50 אלף מארקים ואפשרות לבחור בין פולקסווגן חיפושית מהודרת או פורשה 356. מוזר ככל שזה יישמע הוא בוחר בחיפושית, אולי לא יכל לשאת את המחשבה של לנהוג במכונית מהחברה אותה עזר להקים וממנה נושל.

אבל זה לא היה סוף הפסוק מבחינתו, לאחר מותם של אנטון ופרדיננד, בתחילת שנות ה-50 חוזר רוזנברגר לשטוטגארט, עם נחישות שקשה להבין הוא מציע לפרי פורשה, אז המנכ"ל של החברה הקרויה בשם המשפחה שלו, לייצג את פורשה בקליפורניה. פרי דוחה את ההצעה שלו.

ייתכן והיה זה הצער, תחושת חוסר הצדק או העלבון על גבי עלבון ועוול, אבל אדולף רוזנברגר של אחרי המשפט והפשרה לא מצא עוד כוחות להמשך המאבק. בדצמבר 1967 הוא נפטר מהתקף לב בלוס אנג'לס, לא מוכר ולא מוקר על חלקו בהקמת חברת המכוניות.

וכאילו להוסיף חטא על פשעי העבר, כאשר מוציא פרי פורשה את הביוגרפיה הראשונה שלו ב-1977 הוא עיצב מחדש את העובדות בנוגע למאסרו של רוזנברגר וטען שמשפחת פורשה הייתה זו שפעלה לשחרורו, ואף הפנה אצבע מאשימה כלפיו כי ניסה לסחוט כספים שלא הגיעו לו לאחר המלחמה. בספרו השני שפורסם בשנות ה-80 הוא עידן את ההאשמות, אולם עדיין לא לקח אחריות בשם החברה על המעשים כלפי רוזנברגר מצמצם את חלקו בהקמת החברה והוסיף להכחיש את נישולו ב"קניית" חלקו בחברה בסכום נמוך מאשר היה מגיע לו.

רק בשנת 2012, כאשר עולה לשידור בגרמניה התוכנית "האיש השלישי בפורשה" נחשף סיפורו האמיתי של האיש שהיה הצלע השלישית ביצרנית הזו ונפלט ממנה בתהפוכות ההיסטוריה.

ב-31 באוקטובר 2022, מכריזה פורשה כי החברה בשיתוף קרן אדולף רוזנברגר (שהוקמה על ידי צאצאיו) יממנו פרויקט מחקר בן 18 חודשים אודות נהג המירוצים ואיש העסקים אדולף רוזנברגר. זו למעשה הייתה אחת הפעמים הרשמיות הראשונות בהן הציגה החברה באופן רשמי וגלוי את הצלע השלישית בסיפור ההקמה שלה.