אמצע אוגוסט 2004, את פלורידה חותך ההוריקן שזכה לכינוי "צ'ארלי", מותיר אחריו עיירות שהפכו לחורבות, 16 קורבנות בנפש בפלורידה בלבד ואלפים באיים האחרים בקריביים ונזקים בעשרות מיליארדי דולרים. בהם גם חלל אחסנה של מכוניות קלאסיות, איטלקיות ברובן ובהן לא פחות מ-20 מכוניות מתוצרת פרארי. החל ב"פשוטות" יחסית כמו 308GTB הפרארי להמונים משנות ה-70 ועד כמה חתיכות נדירות מאוד, מראשית ימי מכוניות הכביש של היצרנית.
מאז ההוריקן, הועברו המכוניות לאתר אחסנה אחר באינדיאנה ושם נחו בדממה במשך לא פחות מ-19 שנים. כעת, הן יוצאות שוב לאור ונחשפות לראשונה לקראת יציאה שלהן למכירה פומבית של בית המכירות RM סות'ביס. ואם חשבתם שאוצר 230 המכוניות ההולנדי היה מטורף, חכו לראות את זה.
בעוד חלק מהמכוניות נראות במצב חיצוני סביר, על לא מעט מהן אפשר למצוא עדויות לטראומה המטאורולוגית שעברו, כולל נזקי מים, פגיעות פח, שמשות מנופצות, גגות מעוכים ושלל פגמים שקיבלו בין השאר כאשר גג המבנה בו אוחסנו קרס עליהן.
מה שהופך את האוסף הזה לנדיר ומיוחד, הוא לא רק הסיפור על היפגעותן בהוריקן וההסתרה שלהן לאורך השנים, אלא הנוכחות של כמה מכוניות בולטות מאוד ועם היסטוריה מעניינת עבור פרארי ובכלל. 20 המכוניות האלו היו ידועות בעיקר לאספני פרארי כבדים, שמחכים כבר שנים לעלייה שלהן לפני השטח על מנת לשים יד על הקלאסית הכי "חדשה" בשוק.
קחו למשל את ה-500 מונדיאל מ-1954 שנראית בעיקר כמו חתיכת מתכת מקומטת. במקור זו הייתה מכונית ספיידר בעיצוב של פינינפארינה, השנייה מתוך 13 יחידות בלבד שיוצרו ועם רקורד השתתפות ב"כתר המשולש" של המירוצים האיטלקיים - מילייה מילייה, טארגה פלוריו והגרנד פרי באימולה. היא שייכת לזן הפחות מוכר של מכוניות המירוץ מפרארי - אלו עם מנועי 4 צילינדרים שאנזו פרארי רצה לבנות על מנת להשיג ייתרון תחרותי על המכוניות הגדולות עם מנוע ה-V8 וה-V12 דווקא במסלולים צפופים.
ב-1963 היא עוברת החלפת מנוע ל-V8 (אבל המנוע המקורי עדיין קיים) ואיפה שהוא במהלך השנתיים לאחר מכן היא עוברת תאונה, עולה באש ונמצאת במצב זה מאז. מכונית מהדגם הזה במצב מוזיאוני נמכרה ב-2019 תמורת 4.15 מיליון דולר.
מכונית אחרת באוסף, ה-250GT מ-1956, גם היא עם מרכב של פינינפארינה הייתה שייכת במקור למוחמד אל חמיס בן יוסף בן חסן אל אלווי, שאתם מכירים אולי בתוך מלך מרוקו מוחמד ה-5, ומאז 1962 כשנמכרה הייתה בבעלות שני אספני רכב בלבד.
ב-1956 מציגה פרארי אחות קטנה ל-410 סופר-אמריקה, ספינת הדגל דאז של היצרנית, קראו לה 250GT והיא הציגה את אותם קווי עיצוב קלאסיים של הסופר-אמריקה, אבל בפרופורציות של מכונית ספורט קטנה. המכונית הזו ספציפית היא האחרונה מבין 4 בלבד שיוצרו בגרסת הגג הנמוך.
כמו שאר המכוניות באוסף, גם היא תדרוש שיפוץ של ממש, כאשר בנוסף לנזקי ההוריקן היא ישבה באחסנה לא משמרת במשך 49 שנים.
ועוד טעימה, הפעם מעולם מירוצי המסלול של פרארי, יש את ה-512 BB קומפטיציונה. בחזית ובדופן שלה כתוב השם שמעביר צמרמורת בכל חובב היסטוריית מירוצים - לואיג'י צ'ינטי. שחוץ מהשם הכי איטלקי אי פעם מקפל סיפור חיים סופר מרתק.
צ'ינטי נולד ב-1901 באיטליה ובגיל 14 בלבד הופך למכונאי מוסמך ושנתיים לאחר מכן מתחיל לעבוד באלפא רומיאו. שם הוא פוגש לראשונה את אנצו פרארי, אז עוד לא בעלים של יצרנית המכוניות, אלא נהג מירוצים ומנהל קבוצת המירוצים. עלייתם של הפשיסטים בראשות מוסוליני לשלטון אותתה ללואיג'י שאיטליה היא לא המקום בשבילו והוא עוזב לצרפת.
במהלך שנות ה-30 הוא מתחרה ובונה לעצמו שם מוערך בסבבי מירוצי הסיבולת בני 24 השעות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא עוזב לארצות הברית, שם הוא חובר לקבוצת Écurie Bleue ("האורווה הכחולה" בתרגום חופשי מאוד) של הגברת לוסי אוריילי של בה נהג גם רנה דרייפוס הצרפתי יהודי שניצח את גאוות הנאצים, מכונית הגרנד פרי של מרצדס ב-1938.
באמצע שנות ה-70 צ'ינטי כבר לא התחרה במירוצים, אז הוא כבר היה דילר מצליח מאוד של פרארי, אבל הוא החליט להשיג את צעצוע העשירים האולטימטיבי - קבוצת מירוצים משלו. אז הוא מקים אחת ומה היה יותר טבעי מאשר לשלוח אותה במכוניות פרארי למירוץ 24 שעות ואם מירוץ 24 שעות - אז ללה מאן. המכונית רשמה קצב מעולה במירוץ, אבל לרוע המזל נאלצה לפרוש בשעה ה-19, אחרי 232 הקפות.
במסמכי המכירה הפומבית מצוין כי המכונית נמצא במצב זהה לזה שבו חזרה מהמירוץ, היא עברה שתי ידיים מאז ולמעשה משנת 1981, היא נמצאת באחסון מבודד, רחוקה מעין כל - עד עתה לפחות.
בבית המכירות מעריכים כי ה-512BB עשויה להימכר תמורת 1.8 עד 2.8 מיליון דולר.