אי שם בגן העדן המוטורי בשמיים בוודאי נעמדים כעת בשורה ארוכה השמות הגדולים של עולם הרכב. מקארל בנץ, הנרי פורד, פרדיננד פורשה, אנדרה סיטרואן, קרול שלבי, אנזו פרארי, פרוצ'יו למבורגיני, ג'יוטו ביזאריני, ז'אן פאולו דלארה ורבים אחרים ומחכים ללחוץ את ידו של המצטרף האחרון למסדר המפואר הזה - מרצ'לנו גנדיני, מעצב הרכב האגדי הלך לעולמו אמש בגיל 85 בטורינו איטליה.
יליד 1938 ובנו של מנצח תזמורת, גנדיני החל את הקריירה המדהימה שלו בשנת 1965 בסדנת ברטונה אליה הוא מצטרף. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא ניגש אליה, הוא ניסה להגיע לשם עוד ב-1963, אבל נתקל בהתנגדות מצידו של ג'יורג'טו ג'וג'ארו, שהיה אז מעצב הבית של הסדנה ורק עזיבתו של ג'וג'ארו את הסדנה סללה את הדרך להצטרפותו. הוא מצטרף ולמעשה הופך אותה לאחת המשפיעות ביותר על האופן בו מעצבים ומתכננים מכוניות, בין אם אלו היו עממיות כמו הפולקסווגן פולו מהדור הראשון ועד אגדות כמו מכונית העל למבורגיני מיורה.
והמיורה ההיא שאולי לא הייתה מכונית העל הראשונה, אבל הניחה את היסודות למה שיגדיר אותן לשנים הבאות - מנוע V12 אחורי-מרכזי, ביצועים ללא פשרות ועיצוב שגם עשרות שנים אחר כך לא הזדקן ביום - הייתה רק ההתחלה של הפעילות שלו בתחום. למעשה.
לצידה, מכוניות הספורט האחרות שעיצב והוא עיצב לכולם, כי כולם רצו חתיכה מהגאונות שלו הן עד היום אייקונים ענקיים של איך צריכה להיראות מכונית ושמה תשוקה. שמות כמו דה תומאסו פנתרה, לנצ'יה סטראטוס, למבורגיני קונטאש ודיאבלו, מזראטי בי-טורבו ואפילו פרארי דינו 308/GT4, הפרארי הראשונה והאחרונה שעיצבה סדנת ברטונה. הוא גם האיש שעומד מאחורי "דלתות המספריים" המפורסמות, שנפתחות קדימה ולמעלה והופיעו לראשונה במכונית הקונספט אלפא 33 קאראבו ויושמו בקונטאש ובדיאבלו.
אבל טביעת האצבע שלו לא הייתה רק בקצה העליון של מכונות החלומות. הוא גם זה שהיה חתום על האוטוביאנקי A112, רנו 5 טורבו של 1980 והדור השני של רנו 5 ב-1984, פיאט X1/9, פולקסווגן פולו דור ראשון כאמור, הדור הראשון של ב.מ.וו סדרה 5 שייסדה ב-1972 את שושלת מכונית הספורט-סדאן-סאלון הטובה בעולם, סיטרואן BX ורבות אחרות.
מי שעשתה אותו לאחד מענקי עיצוב הרכב הייתה היכולת שלו לנוע ביצירות שלו בין יישום טכניקות של בניית מכוניות יומיומיות ופרקטיות, עם דגש על פונקציונליות ושימושיות, לצד יצירת מכוניות שכל מהותן הייתה פסל דינאמי שנראה בתנועה גם בעמידה כמו אלפא רומיאו מונטריאול.
היום לו גם יצירות ששילבו את שני הדברים האלו במקרה של לנצ'יה סטראטוס - מכונית שהחלה כתרגיל עיצובי והפכה כנגד כל הסיכויים למכונת ראלי מטורפת כולל יישום שמשה קדמית כמעט פנורמית סביב תא הנהג. אבל גם היכולת שלו לנוע בין סגנונות כאשר הדוגמאות המובהקות לכך הן התנועה בין הלמבורגיני מיורה על קימוריה החושניים לקווים החדים, החותכים של הקונטאש.
כנראה שאלו מעברים ויכולות שיכלו להגיע רק מהשילוב של גאון עיצובי בעל ראיה מכאנית לא פחות מאשר אסטטית ולא פחות מכך מאדם שחי בתקופה בה תהליך של עיצוב מכוניות החל והסתיים בעיפרון שמונח על בלוק נייר בלי מחשב שמכתיב את זווית השמשה, גובה הגג או קצה הזנב.
תרימו אחת לזכרו.