אחרי 20 דקות הרעש כבר ממש הציק לנו, אז שאלנו את החיילים שעמדו ליד ההאמר-בולנס למה הם לא מכבים אותו. "יש לו בעיה בסטרטר, אם נכבה אותו לא נוכל להניע וזה הרכב פינוי של הגזרה", אז אתם פשוט מתכוונים להשאיר אותו מונע? "כן, פשוט צריך לתדלק אותו בתדירות גבוהה מהרגיל".
את השאלה למה הם לא מכניסים אותו לסדנה לתיקון כבר לא שאלנו, כולנו יודעים מה תהייה התשובה, כולנו שמענו אותה לא מעט פעמים - "אין לנו מה לעשות", "אין חלקים", "סעו עד שייעצר ואז נראה", "אבל אם אתם רוצים נוכל להחליף לכם מראת צד, זה יש לנו". והטענות שלנו הן לא לאנשי הדרג החימושי, הם באמת עושים מה שהם יכולים, אבל להחליף אלטרנטור - כאשר אין לכם אחד במחסן - זה משהו שכל הרצון הטוב שבעולם וכל המוטיבציה לא יכולים לפתור.
ברגי ציריות משוחררים, קאליפרים רופפים, נזילות ממשאבות הדלק, צינורות בלמים סדוקים, הזעות מהדיפרנציאל (כאשר הוא לא שבור), מזרקי סולר תקולים, תיבות הילוכים כושלות, נקישות ממסרק ההגה, שיניים שבורות בסטרטר, האמרים עם בעיות סחיבה, קושי בשילוב יחס העברה נמוך, מחזירי שמן. הרשימה הזו היא חלקית בלבד, ונוגעת רק לתקופת סבב אחד של שירות מילואים. נתקלנו גם במקרים שבגלל המחסור יחידות פשטו על מחסני חירום ופירקו מהאמרים שחנו בהם חלפים דחופים לטובת כלים שפעילים כעת.
זה באמת היה משעשע אותנו, אלמלא ההאמרים האלו היו כלי העבודה המשמעותי ביותר עבור צה"ל בעזה כמו בלבנון, ובמקרים לא מעטים - המענה הראשוני והקריטי לחילוץ פצועים בשטח. אבל זה המצב בו נתקלים לא מעט חיילי מילואים בשנה האחרונה כאשר הם חוברים לכלי הרכב שלהם שהמתינו במחסני החירום.
כיצד הגיע הצבא למצב שבו עמוד התווך המרכזי של תחבורת מערך המילואים והסדיר שלו נמצא בנקודה בעייתית כל כך?
נתחיל בהתחלה. בסוף שנות ה-70, כשצה"ל עוד רכש ג'יפים חדשים מפס הייצור בנצרת עילית, פורסם בארה"ב מכרז לרכב שיחליף אותו ושאר טנדרי השטח של צבא היבשה האמריקאי: High Mobility Multipurpose Wheeled Vehicle או בקיצור HMMWV או כפי שנהגה - HUMVEE וכפי שכונה - האמר. התכנון של חברת AM ג'נרל זכה, 11 אבות טיפוס נבחנים לאורך 600 אלף ק"מ ובשנת 1985 הוא נכנס רשמית לשירות. צה"ל המשיך לקנות ג'יפים בהרכבה מקומית.
רק עשור אחר כך נכנס לשירות גם בצה"ל ובדומה לצבא האמריקני, גם פה הפך להיות פחות או יותר הלדרמן של כלי הרכב - מכלי סיור קל, אמבולנס, רכב קשר, הובלת כוחות, מחופש לטנק לדימוי בתרגילים ועד מילוי מנהלות של הורדת ארוחה למטווחים בבסיס טירונים. לאורך השנים עשה הצבא מספר סבבי הצטיידות בהאמרים. האחרון בהם התרחש ככל הידוע בשנת 2014, והיה כמו רוב המשלוחים שהגיעו לפניו של עודפים מצבא ארה"ב, בהתחלה של כלים שיצאו ממחסני החירום, ובהמשך כאלה שבמקום להחזיר אותם הביתה אחרי עיראק ואפגניסטן נשלחו לישראל. אבל אלו כאמור הכלים "החדשים" שנועדו למשימות פחות מאומצות מאלה שאליהן הם נשלחים כיום. על לוחיות השלדה של הכלים הוותיקים אפשר למצוא גם כאלו משנת היצור 1988 שעברו חידוש בראשית שנות ה-2000 ועדיין משמשים כוחות מילואים במלחמת חרבות ברזל עת נשלפו מהימ"ח הצה"לי.
אלא שהזמן עושה את שלו. כאשר מדובר בהמון זמן ובשילוב של שימוש שגורם לחיים של רכב ליסינג להיראות כמו חופשת ספא מפנקת, ובמקרים לא מעטים על ידי חיילים שדאגה לרכוש צה"ל חשובה להם כמו שיחת הטלפון שלכם לספק האינטרנט, נוצר תמהיל שהשורה התחתונה בו היא המצב הנוכחי. כלי הרכב המהווה את עמוד השדרה התפעולי-מנהלתי-מבצעי של הצבא - נמצא במצב תחזוקתי בכי רע. אם מצב הכלים המשמשים את כוחות המילואים הם אינדיקציה - המצב יהיה הרבה יותר גרוע בעתיד. ולכל זה מצטרפת שנה של מלחמה ובלאי, ומלאי חלפים שלא הוכן למצב כזה, ולא מצליח להתעדכן בקצב הנדרש מאז 7 באוקטובר.
נתוני הכשירות הרשמיים של ההאמרים עומדים על כ-90%, מה שלא תמיד מורגש בשטח. בגלל שההאמר כבר לא נמצא בייצור סדרתי, יש קושי גובר והולך גם לצבאות אחרים שמפעילים האמרים לרכוש חלפים, שלא תמיד נמצאים על המדף, ונדרשים לייצור בהזמנה מיוחדת ובאספקה רק חודשים לאחר ההזמנה. צה"ל עושה שימוש גם בתעשיות מקומיות לחידוש חלקים שקשה להשיג, אבל אחרי שנה של מלחמה מצוקת החלפים בלתי נמנעת, ומצטרפת לגיל המתגבר של הכלים, שחלקם נושקים ל-30 שנה.
ואין כרגע שינוי באופק: בארה"ב הוחלף ההאמר בעיקר ב-JLTV הממוגן, שצה"ל רכש במהלך המלחמה ומיועד להחליף בארץ את נגמ"שי ה-M113 העתיקים עוד יותר. צבא ארה"ב רוכש גם ה-ISV של GM דיפנס, רכב סיור פתוח המבוסס על פלטפורמת טנדר הקולורדו, אבל צה"ל לא מגלה בו עניין בינתיים.
רק ההאמרים הממוגנים הוחלפו מזמן ברכבי הדוד, שהתבססו בתחילה על לנד רובר דיפנדר ובהמשך על טויוטה היילקס. בשנתיים האחרונות החל להיכנס לשירות הזימאג שפותח בידי אושיית השטח עידו כהן, שמכר את הזכויות לגרסה הצבאית לתעשייה האווירית. זו ממבצעת את רוב עבודת הייצור בארה"ב, כדי לאפשר לצה"ל לשלם עבורו בדולרים, אבל הוא קיים רק במספרים קטנים ואין כוונה שיחליף את כל ההאמרים. בנוסף יש לו בעיה לוגיסטית: הוא מצויד במנוע בנזין, בזמן שמערכת האספקה הצבאית יודעת לספק בעיקר סולר לכל רכבי הדיזל הצבאיים, מהאמרים ועד טנקי מרכבה.
אז השמועות על מותו אולי היו מוקדמות, אבל ההאמר הצהל"י בהחלט גוסס. השילוב הזה של הגיל המתקדם, היכולות המוגבלות לתחזק אותם כראוי, לדאוג למלאי חלפים, ובין הצורך בכלי רכב רב משימתי, פשוט, יעיל ובעיקר כזה שהחיילים יוכלו לסמוך עליו - הוא משהו שאם השנה האחרונה ומצב הכלים שנשלפו ממחסני החירום הם אינדיקציה - הצבא עשוי למצוא את עצמו בקרוב מאוד במצב בעייתי מאוד, כאשר כל המוטיבציה בעולם לא עוזרת כשאת ההאמר אי אפשר להתניע בלי שמישהו דופק עם מקל על הסטרטר ובמקביל מישהו מרסס ספריי אתר להתנעה (או דאודורנט כשהוא נגמר) תוך כדי שהנהג מנסה להעיר אותו לחיים.