חובבי רכב מכנים את הקולות שמנוע בערה פנימית משחרר לאוויר במילה 'צליל'. אולם אלה שאינם חובבי רכב מכנים זאת במילה 'רעש'. אנחנו חובב רכב. עבורנו אלה צלילים ועדיין, והיגואר F-TYPE עושה ר-ע-ש של 550 סוסים צוהלים ורועמים כשלוחצים על דוושת התאוצה. זהו רעש מחריש אוזניים, צורם, כזה שעלול לגרום לתחושת מועקה, אבל ממכר עבורנו ברמות מפחידות. בכל סל"ד. בכל מהירות. כבר מרגע ההתנעה, מתכנני הרכב כיילו אותו להרעיש.
אנחנו נכנסים לרכב, מתניעים, נהמה מפחידה נשמעת בחניון. ציפינו לראות מסוק קוברה מגיח מאחורינו, אבל לא. זו המכונה. "הקטור שלנו?" כן. שלנו. האוטו שלנו עשה את הרעש הזה. הרעש הזה מתגבר בנסיעה רגועה, גם כהמחט מצביעה על 1,000 סל"ד בלבד. בכל פעם שמרפים מדוושת ה"גז", נשמעים פמפומים מכיוון האגזוז. בק-פאיירים, שנשמעים כמו חולה ברונכיט ספסטית עם דלקת ריאות, כשהוא משתעל עם גרון מלא ליחה.
עודף דלק
הרכב כוייל להזרים בכוונה עודף דלק לאגזוז, וזה מתלהט ומתפוצץ בו וגורם לגרגורי הדהוד רועמים, כשמרפים מהדוושה. ויש גם מתג בקונסולה, עם אייקון של אגזוז שכשלוחצים עליו, פרפרים נפתחים בצנרת, פותחים אותה לרווחה ועוד יותר דלק מוזרם לאגזוז בעזיבת הדוושה. אשכרה הם עשו כפתור שעוד מעצים את הרעש הבלתי נסבל והאהוב הזה.
התחלנו את הסיפור דווקא בעניין זה - הרכב עובד על כל החושים, אבל החוויה המיוחדת והזיכרון מהרעש שלו - בלתי נשכחים. אבל כמו כל סיפור, גם לשלנו עם המפלצת הבריטית יש התחלה. כמידי שנה, שני חברים טובים, לקראת יום הולדתנו הזמנו כרטיסי טיסה לגרמניה, ורכב. בניגוד למסורת שלנו משנים קודמות עם מכוניות פורשה, החלטנו הפעם לשכור את היגואר F-TYPE. איזו גרסה? לא ידענו. שיערנו שנקבל את גרסת 3.0 V6 עם 340 או 380 כ"ס במקרה הטוב, אבל כשהפקיד בשדה התעופה החתים אותנו על קבלת המפתח, בטופס ההשכרה נכתב "מנוע 5.0 ליטר R". למי שלא מכיר, מדובר במפלצת עם 550 כ"ס שמופקים ממנוע V8 עם מגדש על.
V8"?" אני שואל.
"כן" עונה הפקיד.
"5.0 ליטר?" אני שואל.
"כן", הוא עונה.
"5.0 ליטר?" דני שואל.
הפעם הוא כבר לא ענה.
אמר נסיעה טובה ושלח אותנו לדרכנו.
יפה יותר מגברת עזרא (רפאלי)
עלינו לחניון לחפש את המכונית היפה והמרשימה ביותר בחניון וזו כמובן היגואר F TYPE. גם אם היו בחניון כל המכוניות מכל הזמנים, עדיין היינו אומרים שהיא בחמישייה הראשונה של היפות ביותר. גם אם בחניון הייתה גברת עזרא (רפאלי לשעבר), עדיין היינו אומרים את אותו דבר. "העין אוכלת ראשונה". אמר אהרוני לגברי בתכנית בישול, ואני מסכים עמו לגמרי. כי כשרואים את היגואר בחניון, משפיץ השפם שלה ועד לקצה הזנב, העין שבעה. אלפא רומיאו 4C אולי יפה ממנה. אולי. אבל כמעט ואין מכוניות איטלקיות בגרמניה.
היגואר הזו נמוכה מאוד (רמז ראשון שלא יהיה נח להיכנס ולצאת ממנה), ובשילוב עם העובדה שהיא רחבה מאוד (מאוד!), כמעט 2 מטר, חניה בחניונים עם רמפות מסתובבות נפסלת מיד. גם מידת הצמיגים של 295/30 R20 לא מבשרת טובות בתחום הנוחות הצפויה. לטובת אלו שלא מבינים את המידה - זה ג'אנט בקוטר 20 אינץ', כמו טרקטור, עם צמיג רחב מאוד ושכבת גומי דקיקה. אין גמישות. אין רכות. אין שיכוך. אין נוחות. אחיזה והעברת כח - יש בהחלט. עשו את כל הפשרות בתחום הנוחות, כדי להשיג התנהגות.
כשנכנסים ל-F, מגלים שלא נח להתיישב. זווית הפתיחה החדה המצומצמת של הדלת לא עוזרת. דניאל מנסה למצוא תנוחת ישיבה נוחה. אני מתפעל מהפנים ולומד את מערכת ההפעלה. אחרי 10 דקות, שאני כבר שולט במערכת ההפעלה, דניאל ממשיך לחפש תנוחת ישיבה נוחה, מניעים.
מיתוג
האם משום שה-F-טייפ נראית כל כך טוב, הדבר אומר שניתן לוותר על הסמלים והתגים שמציינים את שמה ומוצאה? המחסור מתחיל כבר במפתח המגושם שעליו כיתוב JAGUAR ללא לוגו. זה ממשיך עם סמלון קטן ועגול בגריל הקדמי. מן מדליון אדום במקום סמל היגואר המזנק שנאסר לשימוש על מכסה המנוע עקב תקני בטיחות להגנה על הולכי רגל. בצדדים לא מצאנו אף כיתוב או סמל של יגואר ומאחור ישנו סמלון R בצבע ירוק, שבמקום לציין כי מדובר בגרסה ספורטיבית, הוא גורם לה להראות כמו גרסה היברידית / מונעת מים / סולרית של ניסן LEAF. המקום היחיד עליו מופיע לוגו היגואר המזנק נמצא על הספויילר האחורי, שמתרומם במהירות בין עירונית או בסיבובים להגברת כוח ההצמדה וממילא לא נראה לרכב שמאחור. החוסר במיתוג גורם לבעיית זהות קשה בעני המתבוננים בה, שלא מצליחים לשייכה למותג הפאר הבריטי.
אבל שניה אחרי שנכנסים אליה, מבינים, גם בעיניים עצומות שזו יגואר. המתכננים שמרו על המסורת בצליל צורם של חריקת דלת הנהג (חריג מאוד ברכב פאר, כמעט חדש לחלוטין), ובמנגנון מושב הנהג המתרחק מההגה לאפשר יציאה נוחה בכיבוי, שהפסיק לעבוד אחרי פעמיים. למעט מקרים אלה, פנים הרכב כן משדר פאר. הוא רחוק מלהיות ספורט ספרטני, איכות הגימור גבוהה מאוד, והוא מדופן במשטחי עור גדולים ללא חלוקות על הדש בורד, הקונסולה והדלתות. גריל מיזוג האויר סמוי, ומתרומם רק בהפעלת המזגן לשמירה על מראה נקי ומערכת סאונד מובחרת של מרידיאן מנגנת מסביב ובהחלט אפשר "לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד", בתנאי שהמנוע כבוי.
דניאל עדיין מחפש תנוחת ישיבה נוחה.
בעיר
בעיר כל החששות מתגשמים. ה-F לא נוחה, קשה, רחבה, ונמוכה. נהגת במיני קופר מסתכלת עלינו מלמעלה. אני יודע שהיא מסתכלת עלי, דניאל חושב שהיא מסתכלת עליו, לכל אחד מאיתנו ברור שהשני טועה, ובסוף מסתבר שהיא מנסה להבין איזה רכב זה.
למרות שהרכב לא נח, הצליל / ר-ע-ש ממכר, במיוחד כשאנחנו נוהגים עם גג פתוח, ושוב, כל עזיבה של דוושת התאוצה גורמת לסדרת פיצוצים מחרישי אזניים מהאגזוז, שמרעידות את הרחוב המנומנם. גם נהמת גרגור שמונת הצילינדרים מהמנוע מרחיבה את הלב, והנסיעה הלא נוחה הופכת לחוויה.
הרכב הוא כמובן ספורטיבי, ויגואר בחרו שלא לשלב בו מתג "ECO", ולכן קראו למתג הזה "SNOW", אולי כדי לא לפגוע בחוויה. אז בנסיעה עירונית, אין טעם להעביר את הבורר למצב ספורט (שמנפח את ארבעת האגזוזים, מקשיח את המתלים, משנה את תגובות הדוושה וההגה), ומצב "SNOW" הוא הכי קרוב למעודן שהרכב הזה מסוגל. אולם עם הקצב לפיו שמחוון הסל"ד עולה ומחוון הדלק יורד, גם מצב "SNOW" זה קרבי מידי בעיר.
מחוץ לעיר
אנחנו עדיין בגרמניה. ל"מחוץ לעיר" קוראים פה אוטובאהן בחלק גדול מהכבישים ובאוטובאהן - THE FIRST RULE OF FIGHT CLUB... אומר: כשיש שלט עם מספר המציין מהירות - לא עוברים אותה. כשאין שלט עם מגבלת מהירות - אין מגבלת מהירות וזה מה שקורה. כשיש עבודות בכביש או בצדיו, יש שלטי מגבלה (60 / 80 / 120) והציבור צייתן, ממלא אחר ההוראות. כל התנועה נוסעת ב-80. אף אחד לא בשמאלי, כי אם הראשון ב-80 קמ"ש, אין טעם לנסוע בשמאלי, כי אסור לעקוף. גם לא על 81.
גם כשיש שלט המורה על הסרת מגבלת המהירות, שוב הציבור צייתן. משאיות ומכוניות עד 170 קמ"ש, בנתיב הימני. תנועה רגילה סביב 200 קמ"ש, בנתיב הימני עם עקיפות לאמצעי. תנועה של כלי רכב מהירים (רכבי סלון אירופאים המוגבלים ל-250 קמ"ש למשל), עוקפים בשמאלי וחוזרים ימינה. רכבי ספורט - כמו רכבי הסלון, רק מהר יותר, להם אין מגבלת מהירות.
והתנועה זורמת. אתה יודע שכל הנהגים צייתנים, מרוכזים בנהיגה, בעלי תרבות ומקיימים החוקים. תענוג וחוסר הנוחות שהייתה בביגואר בנסיעה העירונית נשכחת. במהירות גבוהה, על כביש איכותי, הבריטית נוחה. דניאל עדיין מנסה למצוא תנוחת ישיבה נוחה. אז בניגוד למרצדס S קלאס, לב.מ.וו 750 ולאודי S8 שנעלמות לנו בחלון האחורי, אצלנו עדיין צריך מידי 300 ק"מ, נניח אחת לשעה או קצת יותר, לעצור בחניון ייעודי לחלץ עצמות.
בהר
עם כל הכבוד ללוזית, אלקוש-בירנית, חמת גדר ועוד כמה מוכרים יותר או פחות, במעלה האלפים האוסטרים מפלצת הנהיגה המעולה הזו מתגלה במלוא הדרה. במצב ספורט, ארבעת האגזוזים רועמים ללא הרף, המתלים מוקשחים, הסל"ד גבוה והתגובות חדות. החיסרון היחידי - ההגה מרגיש גדול מידי לאחיזה והחישורים על ההגה בשעה "רבע לשלוש" לא מאפשרים לפיתה טובה עם האצבעות סביב ההגה בהעדר מגרעת לאצבעות. כל השאר - מושלם.
דניאל נוהג במיומנות במעלה ההר, מתפעל משעון ה-G ומהשיאים שהוא שובר לעצמו. שלי ממש מעניינים פחות ועדיין שנינו צווחים מהתלהבות, מבלי שאף אחד ישמע, כי המנוע מנטרל כל רעש שהוא אינו שלו. נסענו שוב למעבר סילוורטה, בו ביקרנו בפעמים הקודמות עם הפורשה 911. מדובר בכביש אגרה למטיילי סקי שבעונה הזו די שומם, למעט רוכבי אופניים מזוכיסטיים שמטפסים 2,000 מטר לגובה, בכביש של כ-25 ק"מ, עם כ-34 הירפינים.
בקטע מסוים דני מוריד אותי שאצלם סרטון שלו עולה בהר. אני מסכים. "מבחוץ זה נראה יותר טוב". דניאל נוסע, ומסמן לי מלמטה להתחיל לצלם כשהוא עולה,
ואז אני מבין. אני מבין איך אנחנו נשמעים לרוכבי האופניים. בהר נשמעת שאגה אמיתית של יגואר. כל ההר רועד. זה מסביר את המבטים של עובדי המחסום של כביש האגרה למטה בכל פעם שהגענו אליהם והסתובבנו, ואת הרמות הגבה של רוכבי האופניים בקפה למעלה, בקצה הכביש. ווילדע חייעס.
אחרי שהתחמם והתרגל לרכב, דניאל ביטל את בקרת ההחלקה. עלי זה גדול מידי, והרכב הופך לפראי, אגרסיבי וכמעט בלתי מרוסן. כל ליטוף של דוושת התאוצה מכניס את הרכב להיגוי יתר, גם בקטעים ישרים, ושוב, מבחוץ זה נראה יותר יפה.
מבחן הפרידה
בסופו של הטיול הארוך, כשהחזרנו את הרכב, פתאום הבנו שאנחנו נמצאים בגן עדן למכוניות דריפטים. אנחנו בחניון ענק, רחב וארוך על משטח בטון איכותי. המקום המושלם למבחן דונאטס מעושנים. אני כבר נרגש, ואז דניאל מזכיר לי שזה מסלול ההמראה בשדה התעופה של מינכן, ופה הם פחות סלחניים מעין שמר כשרכב עולה על המסלול. אנחנו מחזירים את הרכב בשדה, בלי דונטס. דניאל מודיע שמצא תנוחת ישיבה נוחה.
עוד הרבה על יגואר בוואלה! רכב