מסע 'חוצה ישראל' עם מועדון הפטרולים, מהחרמון למכתש הגדול

סטילס: רמי גלבוע, הראל סטנטון, דורית פלד

ויהי ביום השלישי למסע ויתבונן ג'וי במראה האחורית ויבחין כי גדלה השיירה עד מאוד וצימחה פרא, ויתקבצו שתיים-ושלושים כרכרות מאחוריו ולא יידע את נפשו, כי ארוכה השיירה ורב ההמון עד מאוד. ולא תיפול רוחו וישלב Drive וייסע דרומה, ואנו מג'עג'עים אחריו שמחים וטובי לב, מבוקר עד ערב, מטרשים ועד ביצות, משקשוקה ועד פוייקה. ויהי המסע טוב מאוד ונשאל, מתי כבר יוצאים ל'חוצה ישראל 2017'?

ארוך ומייגע היה היום השלישי למסע מכיוון שלשיירתנו הצטרפו תריסר ג'יפאים שלא ידעו את יוסף, ולא שמרו על נוהל שיירה, ונזקקו לחילוצי בוץ, והלכו לנו לאיבוד, אבל הם גם הביאו רוח חדשה שריעננה אותנו לאחר היומיים הראשונים. האמת, כך הרהרתי לעצמי בעודנו מתענגים על הארץ היפה, זו הסיבה בעבורה אנו קונים את הבהמות המכאניות האלה, כלי רכב נחותים ובזבזניים על הכביש, אבל גם כרטיס הכניסה לגן העדן המוטורי. גן עדן מרוחק מהאספלט הפקוק, גן עדן ירוק וריחני, מנוקד בשלוליות ומעברי טרשים, צבאים ושפני סלע, רועי צאן בדואים ולוחמי צה"ל המנווטים בכרמים.

עבור מסעות כאלה אני מחזיק את הדיסקו הקשיש, וכך גם שאר אנשי השיירה. כולנו ג'יפאים נלהבים היודעים לטייל 'סולו' וגם בשיירה, חלקנו חקר יבשות אבל כאן זה הבית, ו'חוצה ישראל' הוא הצימוק שבעוגה – חמישה ימים מחוץ לבית ולשגרה העירונית, ארבעה לילות באוהל עם בישולי מדורה, התארגנויות והתגברות על תקלות. עבור עכברי עיר, טיול כזה נחשב לחלום בלהות; עבורנו, זה האושר הגנוז.


אני בטוח שבין קוראינו יש החושבים: "זה נשמע טוב אבל בטח עולה ימבה-כסף, מי יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה"? אז זהו, ג'יפאות אינה עיסוק זול אבל היא לא יקרה כפי שאפשר לחשוב, כאשר רואים את חלליות הכביש הנוצצות העולות חצי מיליון שקל ויותר. הרוב המכריע של הכלים בשיירתנו לא עולים יותר מאשר משפחתית מודרנית, חלק ניכר עולה פחות מחמישים אלף שקל. תחזוקה? אם אינך מתרוצץ עם הג'יפ בפקקים ובמנהלות עירוניות מיותרות, זה אפילו לא ביוקר.

חוצה ישראל 2016 נמתח לאורך כ-600 קילומטרים, וברוב הימים התנייעה השיירה בזריזות מפתיעה; הג'יפים יצרו נחש מוטורי שעזב את שלגי החרמון והתפתל בין הרי ונחלי הצפון (חורשות האקליפטוסים של נחל מחניים קיבלו את הפרס הראשון!), משך מבקעת בית נטופה אל מדרונות הכרמל ובקעת אלון המקסימה, וסיים את היום השני מתחת לשקיעת שמש על פסגת הר חורשן. משם דילגנו על כביש שש לבית שמש, עמק איילון ובתרונות רוחמה המדהימים, ביצענו 'ניקוי חול' בדיונות של נחל סכר וקינחנו במעלה אברהם הצולל אל המכתש הגדול. בשלב זה כבר הצטמצמה השיירה ל-15 כלים איתם העפלנו לערד דרך השטח, משם התפזרנו לנפשותינו.

'חוצה ישראל' אינו מוגדר כמסע עבירות, אבל לאורך הדרך אנו פוגשים במעברים אתגריים לא מעטים. הגשם הגדול שירד בשבוע הקודם למסע העניק לנו שעשועי בוץ ומים, מעברים ארוכים ומבוצבצים שנחרשו בצמיגי טרקטורים מקומיים. ליד כל מעבר התייצב ג'וי לכוון את הגוזלים, הכננת מוכנה להעניק משיכה קלה. החבר'ה מתגודדים ליד המעבר, משווים סגנונות נהיגה ויכולות, מסתלבטים על עצמם ומשחררים לחץ. זה מוריד את קצב התנועה אבל מזכיר לנו שאנחנו לא רק טיילי סטאלבט, אלא ג'יפאים אמיתיים.

מעבר סלעי ראשון חיכה לנו מצפון לשעלבים, כמה עשרות מטרים של בולדרים משוננים. הסלעים לא ענקיים אבל הבוץ ביניהם צימצם לחלוטין את אחיזת הצמיגים. האתגר היה למצוא את המהירות המדויקת בה לא תנפץ דיפרנציאל על הסלע, אבל תשמור על מומנטום שיתגבר על המדרגות. זה היה הזמן להיזכר במשנתם של מדריכי הנהיגה של לנד רובר: המהירות הנכונה למעבר מכשול היא "כמה לאט שאפשר, כמה מהר שצריך". בנוסף, כדאי למקם את הצמיגים בדיוק במקום הנכון; עשרה סנטימטרים ימינה או שמאלה, עלולים לעשות את ההבדל בין מעבר נקי לבין תקיעה. העברת השיירה לקחה זמן רב בו התגודדנו סביב הסלעים, ג'יפאים חרוצים הכינו קפה, כמה נחמד.

בדרכנו ביקרנו ב'סליקים' היסטוריים, המעניין שבהם היה בקיבוץ יגור. זה אחד הסליקים הגדולים מימי טרום-המדינה, בו הוחבאו כלי נשק של ההגנה. זקני הכפר סיפרו לנו על האווירה של הימים ההם, הלחימה נגד השלטון הבריטי והבריתות הנסתרות עם נציגי הממלכה, ועל הקרבות עם הפורעים הערבים – כמה זה דומה למצבנו היום, כולל כמה היפוכי-מציאות! הסליק ביגור נחשף על ידי הבריטים ב'שבת השחורה' ביוני 1946, ושוחזר להפליא לפני כמה שנים. שווה ביקור, בוודאי עם ילדים החושבים שהעולם מתחיל ונגמר בטאבלטים וטלפונים. לא צריכים רכב שטח...

הביקור ביגור עורר בי מחשבות על הזיקה בין עבר והווה, ועל צורותיה השונות של אהבת הארץ. בשולי סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים של מאורעות 48' מונחים שורשים של תום ואהבת הארץ, ואיני יכול להימנע מהשוואות של 'אז ועכשיו'. אני לא רוצה להשוות בין שיירת הג'יפים המצויצים שלנו לבין שיירות המשוריינים של אז, אבל אפשר למצוא קווים משותפים בין מסענו לבין הימים ההם, עם המסעות בהם למדו הראשונים את הארץ.

בניגוד לחלוצים הקדמוניים, אנחנו מטיילים בנוחות מתפנקת, נוהגים בכלי רכב משוכללים, ומצוידים בכל אבזר ניווט ומזון משובח; אבל גם שיירת הפטרולים מונעת על ידי ערכים של אהבת הארץ והטבע, חיבור לסביבה, נכונות להתרחק ממנעמי הבית, ואם כבר מדברים על גיבורי מלחמה – גם אצלנו יש אחוז חריג של אנשים שצלחו מלחמות וקרבות. אז אוווופס, אל תתנפלו עלי בחרפות וגידופים; איני טוען שמסענו משחזר את מה שהיה פעם, אבל אני בהחלט מוצא קווים מקבילים. קווים יפים.

זה גם הזמן לענות מראש לטוקבקיסטים העומדים להזדעק על כך שאנחנו דורסים את הטבע, ו'למה לא תטיילו ברגל?', ו'למה אתם מכחידים את סיתוונית הגלבוע?' בואו נעשה סדר – מסענו עבר בשבילים מסודרים ורשמיים, חנינו במקומות מותרים ומאושרים, אספנו אשפה, לא חרצנו קוליס ולא הבערנו אש בשדות, ובעיקר – זו דרכנו לאהוב את הארץ ולטייל בה. בואו תחסכו מאיתנו את הביקורת חברים, תודה.

אנחנו אוהבים לנהוג אבל מרכיב מרכזי מה'אקשן' מתחיל, כאשר מדוממים מנועים בחניון הלילה. שבועות ארוכים לפני היציאה מתרוצצים החבר'ה במסגריות ונגריות, משפרים ומזוודים את כלי הרכב. אחדים הולכים לסדנאות, אחרים מתענגים על עבודה עצמית; אני למשל, בחרתי לשדרג את ברזי המים לרחצה ושטיפת כלים, על טהרת פריטים שקניתי בטמבוריה הסמוכה. אחרים שיפצרו מדפים ומגירות איכסון, אמצעי בישול וחימום, גגוני מטען, פטנטים לפינוי אשפה – כל אחד על פי מידת הדמיון, היצירתיות והתקציב. אחדים באו ספרטניים עם אוהל מתקפל וצידנית פשוטה, אחרים זיוודו רכבי מסע מתוחכמים עם אוהלי גג, מכלי מים ומשאבות, מתקני אטמור לחימום מים או חלל הג'יפ, אסלות מתקפלות, תאורה ומקררים, ערכות כלים לחילוץ וארגזי חלפים.

בכל ערב הטריפו ניחוחות הבישול דעתן של להקות התנים, שלא פסקו מליילל כל הלילה; אלה נדלקו מריחות הפוייקה והמנגל, אחרים הכינו דגים ושעועית, החבר'ה כבר מכורים לנתחי הפסטרמה שאני שולף מהמקרר... באחד הלילות קטפו דורית וחגית עלי חובייזה וחמציצים, ובישלו מרק משובח שחוסל תוך דקות. ובסופו של יום מצאנו את עצמנו יושבים מסביב למדורה בקבוצות קטנות או גדולות, מחליפים תבשילים ועוגיות מהבית, חבר'ה עוברים עם בקבוק אלכוהול, מתקנים תקלות טכניות ומקשקשים על הא ועל דא. המכנה המשותף בכל השיחות – אין פוליטיקה, אין וויכוחים, אין מוסיקת טראנס. שיחות נפש, דווקא כן! את חניון הלילה האחרון פרשנו בנחל גודד שליד שדה בוקר, והתענגנו על קייטרינג מפנק – סלטים טריים, מנגל בשרני, מנות אחרונות... כל זה בלי לבשל ולרחוץ כלים, איזו ארוחת פינוק לסיומו של מסע מוצלח!

עוד הרבה פנאי ושטח בוואלה! רכב