המוסך של קיבוץ גבע הצטרף לאחרונה לרשת 'אוטו-פרו' והוא כבר לא מטפל רק בטרקטורים ולנד-רוברים, אלא גם ברכבי יונדאי ו-קיה. אני הגעתי לקיבוץ דווקא עם ה'סובארו-פרעונים' שלי, שנזקקה לכמה שיקומים לאחר הגרוטאשטח האחרון יישור גשר גיר שהתקמט, ריתוך קטן מלמטה, כל מיני שטויות עליהן לא חשבו במפעלי פוג'י עת ייצרו את הסובארו המעודנת. אז באתי בשביל הסובארו, אבל מצאתי את הדיפנדר המסוקס, ולא יכולתי לוותר על סיבוב בכלי הישן. יש לי היסטוריה ארוכה עם 110 בכיסוי ברזנט; אחד כזה שירת אותנו באהבה ונאמנות משך חמש שנים, ומאז שמורה בליבי אהבה גדולה לרכב הארכאי והכריזמאטי הזה. האמת היא שגם את הדיפנדר של יורמי אני מכיר היטב, אבל היום הוא נראה קצת אחרת.
פתאום נפערו בדפנותיו שתי דלתות אחוריות, והחלק האחורי הפך להיות לבן צבאי למדי... חקירה קצרה העלתה כי לחבר'ה הציידים של יורמי נמאס לטפס לאוטו מהדלת האחורית, ולכן הוא הוסיף את שתי הדלתות האחוריות. במקום להתעסק עם חיתוכים והתאמות, יורמי פשוט החליף את החלק האחורי של ה-110, במרכב של 110 סגור המגיע קומפלט עם הדלתות. מוקירי הדיפנדר יודעים שהמרכב שלו הוא בעצם, משחק "ל?גו" גדול עם חלקי מרכב מודולריים, המתלבשים על אותה שלדה.
יורמי לקח 110 סגור לאחר תאונה, קילף מעליו את הגג הקשיח, חיבר את הכול למין יצור כלאיים בצביעה "מרושלת-שיק", וקיבל בכך את ה-100 הפתוח הראשון בעולם, עם ארבע דלתות צד. זה איכותי, תקין וחוקי, בוודאי תחת הגדרת 'רכב מדברי' של הכלי הספציפי. המנוע והגיר נותרו כשהיו, מנוע 2.5 ליטר Tdi המספק כ-110 כוח סוס, טורבו דיזל שמאחוריו למעלה מ-450,000 קילומטרים, ללא כל תיקון מסיבי. הגיר הידני לא עבר שיפוץ, אבל המצמד הוחלף בשלב זה או אחר.
נאמן לקונצפציה שאין טעם לסבך מוצר פשוט, יורמי לא התעסק יותר מדי במערכת המתלים יש לו בולמי OME בסיסיים וקפיצי Heavy Duty מאחור, עם כריות Air Shock המאפשרות העמסת משקל רב בארגז; כמה משקל יש לך להעמיס? אני שואל את יורמי; זה הרי לא רכב עבודה! נכון, אומר לי יורמי, אבל כאשר אנחנו חוזרים לקיבוץ, שישה אנשים עם נשקים וחזירים במשקל 180 קילוגרם בארגז, אז אני צריך את כריות האוויר.
הוא נסע בשדות
ביום ביקורי נחסכה ממני חווית החזירים המדממים, וכך יכולתי לצאת לסיבוב התרשמות קצר מהכלי המיושן. מה אומר לכם? יש כל מיני דברים שג'יפאי "צריך לעשות פעם אחת בחייו" ואחד הקדושים שבהם הוא, לחיות כמה שנים עם רכב שטח פתוח סמוראי, סופה או סיקס, או כמו במקרה שלנו במקרה שלנו, דיפנדר ארוך. הדיפנדר הוא אחד הכלים הקשוחים ביותר שיוצרו אי פעם, וגרסת מוסך גבע משודרגת עוד יותר. צמיגי BF 265 מעניקים אחיזה מצוינת, שתי נעילות ARB מאפשרות למצוא תמיד מגע טוב עם קרקע המציאות, מיגונים מסיביים מאבטחים את פינות המרכב והדיפרנציאלים. לא צריך שום דבר נוסף, חוץ מרגל טובה על הקלאץ'.
עם החלון הקדמי מופשל על מכסה המנוע ומצחיית הברזנט מעניקה לו מחסה מקרני השמש, הנהיגה בכרכרה מענגת ומספקת לחלוטין. רוח הסתוו נושבת קרירה, מביאה אלייך את ניחוחות העמק, ומשקיטה את הרעשים שמייצר המרכב המיושן. זה רכב שמבקש ממך לנהוג בו בזרימה נקייה ולא תוקפנית, להתענג על כל שילוב הילוך, ולהתפעם מעבודת המתלים המשובחת. אין שום רכב שטח מודרני, גם לא ב-400,000 שקלים, המסוגל לתת לך את תחושת החוסן והזרימה הזו.
גם רכבי עבודה הנמכרים מעבר לים (למשל, טויוטה סדרה 70 המחודש) אינם יכולים להתחרות בתחושה הזו; ככל שהם מסוקסים וחסונים הם כבר שורצים מחשבים, כוונון המתלים שלהם מתחשב בבטיחות הכביש יותר מאשר עבירות השטח... הקסם הנושן של הדיפנדר עדיין מרחף באוויר.
אז מה יהיה?
ייצור הדיפנדר הופסק ב-2015, לאחר 67 שנות שירות במקומות הנידחים ביותר בעולם. מזה חמש שנים רוחשת הרשת בשמועות על המחליף המיועד, יש כבר אבי טיפוס המנסים לשמר את הישן עם חדש, אך לשווא. בניגוד לאמריקנים שהצליחו לשמר את רוח ה-Jeep, הבריטים לא מצליחים להתמודד עם האוקסימורון הזה, הרצון לשלב חדש עם ישן. איורי ריגול המסתובבים ברשת מצביעים על רכב מודרני לחלוטין, עם מרכב אלומיניום אחוד ומתלים עצמאיים; זו טכנולוגיה המתאימה לייצור המוני מודרני, ומסוגלת להציע איכויות טובות מאוד בשטח. אבל זה בוודאי לא פתרון לאנשי עבודה ולצבאות הצריכים להעמיס משקלים גדולים למטרות כאלה עוד לא הומצא פתרון טוב יותר משלדה נפרדת וסרנים חיים.
אז בינתיים, נצמדים אל מה שיש. בחלוף השנים עולים מחירי הדיפנדרים כמו בקבוקי יין משובח; את הכחול שלי מכרתי לאחר חמש שנות שימוש ברווח של 10,000 שקלים, והיום הוא עולה הרבה יותר. עבור דיפנדר טוב מבקשים 50, 60 ואפילו 70,000 שקלים, ובאמריקה הם אפילו עולים פי ארבע. מזל שאי אפשר לייצא את הנבלות לקולוראדו, אחרת היינו מרוקנים את המדינה מדיפנדרים...
