הטפטוף התחיל בסביבות שנת 2018. שנה קודם אישר שר התחבורה דאז והביטחון כיום ישראל כ"ץ מכירה בישראל של רכבים בתקינת קוואדרוסייקל. רשמית זה משהו כמו אופנוע עם ארבע גלגלים, בפועל רכבים קטנים וזולים יותר מכל קיה פיקנטו, שנבננים לפי תקינה יותר בסיסית ומיועדים לתנועה בעיר. אפשר לראות אותם בסין ובאירופה, שם מותג לנהוג בהם עם רשיון מיוחד כבר מגיל 16. בעולם יוצרו אז גם כאלה עם מנועי בנזין קטנטנים, בארץ אושרו לייבוא רק דגמים חשמליים תחת סוג תקינה חדש: רכב זעיר, ולנהיגה כמו ברכב רגיל, מגיל 17, ועם רשיון B רגיל..
על הכבישים מתחילות לעלות מכוניות חשמליות זעירות המיועדות לשני נוסעים, בעלות טווח נסיעה קצר ומהירות מירבית מוגבלת של עד 80 קמ"ש, שהותירה אותן בעיקר בתוך תחומי הערים. כשהן הגיעו לכאן הן לרוב נפסלו על הסף, כמעט ולא נלקחו בחשבון. במחירים שנעו בין 40 אלף שקלים בואך 58 ו-60 אלף שקלים, אפילו עם החיסכון שהציעו באחזקה - ביחס למחירי מכוניות מיני באותן שנים אותן יכולתם למצוא החל מ-60 אלף שקלים. זו הייתה סוזוקי סלריו, לא בדיוק מכונית להיכל התהילה המוטורי, אבל ביחס לאותן חשמליות זעירות זו הייתה מכונית של ממש, שלא הייתה מוגבלת בטווח או לתחום העירוני, הייתה יכולה להושיב 4 נוסעים וידעתם שתוכלו למכור לכל אחד.
היום, כאשר מכונית מיני היא כבר אירוע של מעל 100 אלף שקלים, יוקר המחייה מוציא את החשק לחיות באופן מטפורי-כללי, והיצור הזה של מכונית ש"מתדלקים" מהשקע היא כבר עמוק במיינסטרים - אנחנו חוזרים להסתכל על המכוניות האלו כהצעה משומשת. מכונית עירונית קטנה בת שלוש במחיר של סיאט איביזה בת 8? אולי אנחנו מפספסים משהו?
באופן כללי מאוד, את החשמליות הזעירות אפשר לחלק לשני סוגים מרכזיים, אלו שמיועדות לשימושים מוסדיים ואלו לשוק הפרטי. הכלים המוסדיים, מהווים את החלק הארי של הכלים הללו על הכביש. מדובר בכלי רכב מסחריים קטנים דוגמת ה-L7E של מיניקאר המיובאת על ידי עופר אבניר או ה-LV טונג שמייבאת USD - זה בעצם אותו כלי רכב תחת שתי מדבקות שונות. במקרה שלו, זה כלי שמתאים לרשויות מקומיות, צוותי אחזקה בפארקים או לחלוקה עירונית. עם 3.3 מטר לאורך בלבד וכושר העמסה מרשים לכלי במימדים שלו - 450 ק"ג. הטווח הוא של כ-70 ק"מ, הטעינה יכולה להיעשות בשקע ביתי ומחיר הבסיס של 62 אלף שקלים ועלויות אחזקה מצחיקות ביחס לטנדר או בכלל. יש גם את המשאיות החשמליות של גופיל הצרפתית, שמייבאת לובינסקי, אולם אלו בעלות יכולות גבוהות יותר ומחיר גבוה משמעותית.
הסוג השני, שרלוונטי ללקוחות פרטיים ובו נתמקד הוא של מכוניות הנוסעים העירוניות החשמליות שהגיעו לישראל כאמור מאז 2018 וכמה מהן גם היום. השמות שלהן השתנו לאורך השנים, לפרקים הייתה זו הליצ'י, הטודיי סאנשיין ואז ה-BAW פוני ופה ושם צצה גם מכונית אחרת תחת השם סיטי ספיריט. היום משווקת ה"קומי" על ידי USD שייבאה גם את הליצ'י והסאנשיין. אולם היא אירוע אחר, של מכונית עם 4 מושבים ומחיר של 85 אלף שקלים.
השמות שונים אבל הרעיון המסדר זהה - ארבעה גלגלים, מנוע חשמלי, שני נוסעים, לעיתים ברוחב של פחות מ-1.5 מטרים אורך הגדולות בהן הוא 3.2 מטרים לכל היותר, עלות ביטוח ורישוי שלא עולות על 1,000 שקלים בשנה, המצברים היו בתחילה של ג'ל ובהמשך ליתיום, המהירות המירבית נעה בין 55 ל-90 או 100 קמ"ש בחזקות בהם, אגב כשאנחנו אומרים "חזקות" - מדובר במכוניות עם 41 כ"ס לכל היותר כן? הטווח הוא בין 100 ק"מ ל-150 ק"מ מוצהרים. מפרט הבטיחות, גבוה קצת יותר מזה של קטנוע, ויהיה במקרה הנדיב ביותר כרית אוויר לנהג בלבד, אז כדאי גם לקחת צרור שום וקלף של תפילת הדרך שלא יזיקו לטווח ואולי יתרמו במשהו.
כמו שאמרנו, כאשר הן מגיעות כחדשות, הן במקרה של הסנוניות הראשונות וגם כיום כאשר הקומי עולה 85 אלף שקלים - אין ממש הצדקה. בשל הפער הלא מאוד גדול בינה לבין מכונית "אמיתית" כמו פיקנטו שבמסלול 0 ק"מ עולה 100 אלף שקלים ועד לא מזמן את ליפמוטור T03 העדיפה עליה משמעותית במחירים נמוכים יותר. אבל מה קורה בחלוף השנים? פה יש כבר עניין אחר.
נכון, המאפיינים הטכניים לא השתפרו. אלו עדיין יהיו מכוניות קטנות, ל-2 אנשים מוגבלות בביצועים, בטווח (שאולי אפילו יירד קצת עם שחיקת הסוללה) ועם בטיחות שעושה חשק לנהוג בה עם קסדה. אבל המחירים כבר צוללים למטה.
בואו נשים רגע בצד את הליצ'י הבוסרית שבאמת הייתה קצת יותר מקלנועית עם לוחית רישוי צהובה. אבל הסאנשיין, שמחירה ב-2019 התחיל ב-58 אלף שקלים, לפחות על פי מחירון לוי יצחק שווה היום 31 אלף שקלים ואם מתקדמים בשנתונים, אז זו של 2023 שנמכרה ב-65 אלף שקלים כחדשה מתומחרת ב-47 אלף שקלים לגרסה הבסיסית ו-54 אלף שקלים לגרסה החזקה.
טיפ: ביד 2 יש כרגע כמה יחידות, אחת מ-2022 במחיר של 29 אלף שקלים שנמצאת שם יותר מחצי שנה, התחילה ב-33 אלף שקלים ועם הצעה שאי אפשר לסרב לה תוכלו לגלח עוד כמה אלפים. השנייה גם היא מ-2022 נמצאת שם כ-4 חודשים אבל יקרה יותר - 39 אלף שקלים (הורדה של 1,000 שקלים מהמחיר המקורי).
הפוני, שהתחילה ב-65 אלף שקלים ב-2023 וטיפסה מעט ל-70 אלף שקלים כיום, מסתובבת במחירון ב-45 אלף שקלים לאחת מ-2023 ו-57 אלף שקלים לאחת בת שנה מ-2024. וזו מכונית עם 3 שנות אחריות או 60 אלף ק"מ לרכב ו-5 שנים או 120 אלף ק"מ לסוללות. כלומר, גם הסיכון של הרכיב היקר ביותר במכונית הזו, די מכוסה ובוודאי מתקזז עם עלויות האחזקה של משומשת בנזין לא צעירה שתזדקק ליישור קו ותחזוקה שוטפת. מהפוני, שבשנתיים וקצת של שיווק נמכרה בעיקר לחברות עדיין אין כלים שיצאו לשוק המשומשות, הצפי הוא למצב דומה לזה של הסאנשיין.
אז האם יש פה מציאה אמיתית? טריק שאיתו ניתן להערים על עלויות האחזקה המאמירות של מכונית בישראל?
בניגוד לסיבוב שלהן כחדשות, כמכונית עירונית משומשת יש פה משהו מעניין מאוד. כל עוד אתם מסוגלים להעמיד את המכונית במקום שבו ניתן לטעון אותה, וכל מה שאתם זקוקים לו זו מכונית עירונית בלבד, אתם לא מפונקים ומוכנים לשאת תא נוסעים דל להחריד ונוחות נסיעה נמוכה מאוד.
במחיר של סופר מיני בת 8-10, אתם יכולים לנהוג במכונית חדשה יחסית, עם עלויות אחזקה, רישוי וביטוח נמוכות בהרבה של טיפולים. אבל עם כוכבית אזהרה ברורה, של רמת בטיחות נמוכה משל כל מכונית מיני שנבנת לפי תקינת רכב אמיתי. גם כאשר מבחן הריסוק האירופי בדק כמה מהן במבחן מקל לעומת הריסוק הסטנדרטי, הוא הזדעזע מהתוצאות. האם מאז המצב השתפר? לא בטוח, אבל גם לא נערך להן מבחן נוסף.
וכמו במבפגש הראשון שלנו עם הליצ'י אי אז ב-2018 - לקהל המאוד מצומצם שענה "כן" על התנאים הראשונים - יש פה דיל מעניין מאוד. הן לא בטוחות כמו פיקנטו, ואפילו לא כמו סוזוקי אלטו, אבל עולות כמו קטנוע ובטוחות ממנו. וכשיש סופה בחוץ, יש גג, ויש יציבות של ארבעה גלגלים.