שיקרתם שילמתם: פסק הדין שיאפשר לחברות הביטוח להתנער מתשלום

רק לאחרונה סיפרנו לכם על התייקרות צפויה בתעריפי הביטוח של מספר דגמי רכב בישראל, כעת ישנה התפתחות נוספת הנוגעת להורים לנהגים צעירים, לבית המשפט העליון יש מסר מהדהד עבורכם: בפסק דין תקדימי הפך בית המשפט החלטה קודמת שלו וקבע באופן סופי ובלתי הפיך כי חברת ביטוח לא תידרש לשלם תגמולי ביטוח בגין תאונה שהסבה לרכב נזקים, אם יתברר כי הנהג לא עמד בתנאי סף של גיל מינימלי.

מדוע פסק הדין נחשב לאחד מהמהותיים ביותר לענף הביטוח , שמשליך באופן ישיר על מיליוני מבוטחים בישראל? עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין, מסביר את ההשלכות ועו"ד דותן לינדנברג יו"ר משותף של וועדת הרשלנות הרפואית במחוז דרום של לשכת עורכי הדין טוען: האיזון הופר לרעת המבוטחים

לפני כשנתיים, נדרש בין המשפט העליון לדון בתיק בו אדם רכש פוליסה שמחריגה כיסוי ביטוחי לנהגים מתחת לגיל 30, אולם הוא אפשר לבחור בן 23 לנהוג ברכב. רצה הגורל, וזה עשה תאונה. אלא שבמקום לדחות כליל את התביעה, היות והמבוטח לא עמד בתנאי הסף הנקוב בפוליסה, החליט בית המשפט העליון כי ישולם למבוטח פיצוי יחסי. וכך לדוגמא, אם דמי הביטוח לפוליסה בה מבוטח נהג צעיר עומדת על 3,000 שקלים וזו של נהג ותיק עומדת על 1,500 שקלים, תשלם חברת הביטוח 50% מגובה הנזק, בהתאם ליחס שבין הפרמיות, ובלבד כי לא הוכח כי הייתה כוונת מרמה מצד הנהג והמבוטח. אולם לאחרונה נתקבלה החלטה הפוכה על ידי בית המשפט העליון שקובעת כי נהיגה מתחת לגיל הביטוח תשלול באופן גורף את חובת הפיצוי, או במילים אחרות - במקרה כזה, המבוטח לא יקבל אף לא שקל בודד.

עו''ד דותן לינדנברג: הזכות לתגמולי ביטוח בשיעור יחסי מופיעה בחוק עם סייגים. נקבע למשל, כי היא נשללת אם המבוטח לא הודיע על החמרת הסיכון מתוך כוונת מרמה. למה הכוונה?

למשל, ברור שקיים הבדל בין הורה שנותן לבנו החייל לנהוג דרך קבע ברכב שמבוטח מגיל 24 ומעלה, תוך מודעות ברורה לכך שהוא מפר תנאי הפוליסה משום שבנו מתחת לגיל הנדרש - לבין אותו הורה שנמנע ממתן הרכב לבנו, אך מאפשר לו באופן חד פעמי לקחת את ההגה בידיים כשהוא לא חש בטוב וזקוק לסיוע.
במקרה הראשון, ההפרה יכולה להיות מוגדרת תחת "כוונת מרמה" ולשלול ובצדק את הפיצויים היחסיים. ובמקרה השני, ייתכן בהחלט שיש לפסוק לכל הפחות פיצויים יחסיים.

לכאורה, הורה שנתן לילד שלו את מפתחות הרכב, למרות שהוא מודע למגבלת הגיל, והתרחשה תאונה, אינו זכאי לקבל תגמולי ביטוח - זהו מדובר על היגיון בריא.

עו"ד אסף ורשה: נכון, וזה בדיוק מה שכתב גם כב' השופט מלצר, הוא התייחס באופן קונקרטי לסוגיית הבחירה המודעת וכתב כי: "לשיטתי, מקרה שבו ילד מקבל רישיון נהיגה ו'מצטרף לקבוצת הנהגים במשפחה' - הוא מקרה שנתון לשליטת המבוטח. רוצה המבוטח, יכול הוא להרחיב את הפוליסה כך שתכלול גם את הנהג הצעיר שהתווסף. בחירתו שלא לעשות כן, ולתת לילדו שאינו עומד במגבלת הגיל לנהוג ברכב - היא בחירה מודעת. אם מבוטח מניח שהנהגים שינהגו ברכב יהיו מעל גיל 30 , ולפיכך מתחייב בחוזה עם חברת הביטוח שכך יהיה בתמורה לפוליסה זולה יותר - לא ייתכן כי 'התברר בדיעבד ששגה' בעניין, שהרי מסירת ההגה לנהג שאיננו עומד במגבלת הגיל נעשתה כתוצאה מהתנהלות המבוטח עצמו. המבוטח יכול היה למנוע מהנהג החדש והצעיר לנהוג ברכב, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן".

אבל יש הרבה מאוד פסקי דין שעוסקים במערכת היחסים שבין המבוטח וחברת הביטוח, וגם בית המשפט העליון דן נדרש לפסוק בהם. מדוע דווקא פסק הדין הזה מעורר מהומה רבתית?

עו"ד ורשה: העיקרון הבסיסי בקביעת גובה הפרמיה שכולנו משלמים בביטוח המקיף לרכב שלנו הוא שהמחיר אמור לשקף הסיכון שגלום בכל מבוטח ומבוטח, בהתאם לנתוניו, ובכלל זה וותק נהיגתו, הגיל של הנהג הצעיר ביותר וכמובן מספר הרשאים לנהוג ברכב. ביטוח הוא במהותו מכשיר להקצאת סיכונים ופיזורם. באמצעות מכשיר זה ניתנת למבוטח האפשרות להסיר מעליו סיכון שהוא אינו חפץ בו, ולהעבירו אל כתפי המבטחת. זו, בתורה, סופגת את הסיכון ומפזרת אותו על פני קבוצה גדולה יותר של פרטים מבוטחים, והכל כנגד תשלום דמי ביטוח מצד כל מבוטח ומבוטח. הכלל באופן עקרוני די פשוט - ככל שהסיכון גדול יותר, כך גם גובה הפרמיה. כמובן שלתוך המשוואה מכניסה חברת הביטוח נתונים נוספים כגון שכיחות גניבות הרכב, מספר התאונות וכו', אולם כעיקרון, הבסיס החישובי זהה אצל כל המבטחות. וכך, במשך שנים קבעו האקטוארים בחברות את הפרמיה על בסיס מכלול נתונים אלו, בלא שנרשמו שינויים מהותיים בשיטת החישוב. ומה היה הדין במקרה בו התאונה ארעה והתברר כי המבוטח לא עמד בתנאי הפוליסה? התביעה נדחתה ע"י המבטחת ובמרבית המקרים בהם התיק היה מתגלגל לבית המשפט, השופט צידד בעמדת המבטחת ושלח את המבוטח לביתו ללא כלום. אלא שפסק הדין הקודם, שחייב אותן לשלם, שינה למעשה את הניתוח האקטוארי הסטטיסטי, של חברת הביטוח בענף הרכב היות והוא הגדיל את רמת החשיפה שלהן לתביעות, ללא שהדבר בא לידי ביטוי בהתייקרות של הפוליסה.

על פניו, בית המשפט העדיף לקחת את הצד של חברות הביטוח, על חשבון פגיעה שרירותית במבוטחים

עו''ד לינדנברג: ייתכן שיהיה יותר נכון שבית המשפט העליון ינקוט בגישה "רכה" יחסית במקרה הנ"ל, ויורה על השבת הדיון לבית המשפט השלום לבחינת "כוונת המרמה". כלומר, לבדוק האם נהיגתו של בן ה-23 ברכב שמבוטח בפוליסה מעל גיל 30, הייתה עניין שבשגרה או מעידה חד-פעמית המחייבת שיקול דעת בהתאם לכך.

במילים אחרות, יוטב לדעתי לבחון מהן הנסיבות שהובילו לנהיגתו של הצעיר והאם הן מצדיקות תוצאה כה דרמטית, בדמות שלילת כיסוי ביטוחי באופן מוחלט. והאם אכן נעשה צדק בכך שהפרת הגבלת גיל בביטוח רכב, תבטל מידית את כלל הכיסוי הביטוחי בתאונה?
בכל הנוגע להשלכות הרוחביות שעלולות להיות לתפיסה כאמור על שוק הביטוח, בחינה ספציפית חריג "המרמה" היה ראוי להיות הפתרון הנכון.

חברות הביטוח טוענות, בצדק מבחינתן, שפיצוי יחסי בחריגה מתנאי הפוליסה מרוקנת מתוכן את המשמעות של התמחור הדיפרנציאלי. אך האם זה אומר כי מעתה והלאה הן יימנעו משיווק חוזי ביטוח מוזלים, בהתאם למידות האישיות של מבוטחיהן? המרחק לכך רב.

עו"ד ורשה סבור שלא. "החברות חששו ובצדק כי עיקרון פסק הדין יוחל או יגלוש לענפי ביטוח אחרים וגם בתביעות מכוח אותן פוליסות, יאלצו המבטחות לשלם למבוטח תגמולי ביטוח, על אף שלא עמד בתנאי סף נוספים. וכך לדוגמא, בית משפט השלום קבע כי גם אי עמידה במגבלה של נהגים נקובים אינה מהווה עילה לדחיית התביעה. בא כוחה של התובעת, עו"ד אליאס פאנוס ביקש להחיל על המקרה את פסיקת בית המשפט העליון, אף שזו מתייחסת לסוגיה אחרת של מגבלת גיל, ובית המשפט קיבל את עמדתו. הסוגייה הזו היא כה עקרונית, עד שגם היועץ המשפטי לממשלה הביע את עמדתו, וכתב כי פסיקתו הקודמת של בית המשפט העליון, חוטאת לעקרונות בסיסיים ביותר בדיני הביטוח ובדיני חוזים, ובשל השלכות הרוחב השליליות המשמעותיות הכרוכות בה על שוק הביטוח, שיפגעו בעיקר בציבור המבוטחים".

וישנה בעיה נוספת - תמריץ שניתן למבוטחים לרכוש פוליסה זולה ולקבל כיסוי רחב ויקר.

עו"ד ורשה: השלכה שלילית נוספת של פסק הדין הקודם (שחייב את חברות הביטוח לשלם גם יש הפרה של התנאים) קשורה בהכוונת התנהגות המבוטחים. "אם ההלכה תיוותר:, כתב כב' השופט מלצר, "עלול להיווצר תמריץ למבוטחים לרכוש פוליסות צרות ומוזלות, על פני פוליסות יקרות יותר שהולמות את צרכיהם האמיתיים, מתוך הבנה שגם אם מקרה הביטוח יתרחש תוך חריגה מהוראות הפוליסה, ייתכן שהם יהיו זכאים לתגמולי ביטוח חלקיים".

אבל לצד הצורך להגן על חברות הביטוח, ולמעשה כל כלל המבוטחים, שכן כאמור במידה ומידת הסיכון אותו מעריכות חברות הביטוח יגדל - הן ייקרו את כלל הפוליסות, עו"ד לינדנברג סבור שפסק הדין מחזק את הצד של חברות הביטוח שכוחן אל מול המבוטחים גדול משמעותית: "המצב עד כה אפשר לחברות הביטוח להימנע מתשלום הכיסוי, כאשר החריגה מתנאי הפוליסה הייתה בגדר שיטת מרמה. בכך נשמר האיזון הדרוש, בפרט לאור יחסי הכוחות בין מבוטחים למבטחים. כעת שינוי המצב מפר לדעתי את אותו איזון נדרש ומחייב הקפדה יתרה באשר לשימוש ברכב, בדיוק בהתאם לתנאים הרשומים בפוליסת הביטוח".